טום באוור, “בית בקהאם", הרפר קולינס, 384 עמ' (באנגלית)
מה המשותף בין פושע המלחמה הנאצי קלאוס ברבי, צ'ארלס מלך אנגליה, טוני בלייר ראש ממשלת בריטניה לשעבר וגיבורי הצהובונים דיוויד בקהאם (מי זוכר שפעם הוא היה כדורגלן?) ורעייתו ויקטוריה (מי זוכר שפעם היא הייתה חברה בלהקת הספייס גירלז?)? העיתונאי טום באוור (מי זוכר שפעם הוא היה תחקירן רציני בתוכניות חשובות כמו “פנורמה"?) כתב על כולם ספרים ביוגרפיים.
הספר החדש שלו על הבקהאמים מנסה לענות על השאלה מה כל כך מעניין בזוג המוזהב, ומנסה נואשות להוכיח שהתשובה היא: שום דבר בעצם, והתוצאה מעט מביכה וחותרת תחת עצמה. אם השניים באמת כל כך ריקניים וחייהם אכן אינם אלא פוזה אחת גדולה והצגה מבוימת שנועדה לגרוף עוד ועוד כסף לקופות המותג המשותף, מדוע טרח באוור - כאמור, עיתונאי רציני בעברו - לקושש כל כך הרבה מילים עליהם? מדוע עלילותיהם ממשיכות לרתק מיליוני אנשים ברחבי העולם? מה אנחנו רואים בהם שאין בהם? מה אנחנו רוצים מהם? מה המשמעות שלהם מבחינתנו? האם ומדוע הם מהווים מודלים לחיקוי או מושאי הערצה וכמיהה בכאלו עוצמות? הרי לא חסרים זוגות זוהרים אחרים בעסקי השעשועים ותעשיית הרכילות. החידה נשארת בעינה אחרי הקריאה בספר. אפילו לא ממש ברור מה משך את באוור לכתוב על הזוג, מעבר לתאוות בצע פשוטה מהסוג שבו הוא מאשים את הבקהאמים עצמם. מה הם עושים לו באופן אישי? איפה הוא מוצא את עצמו באובססיה העולמית סביבם? לעולם לא נדע כנראה.
ואם להתעכב לרגע על אותה האשמה נוראה - הם אוהבים כסף. מי ישמע. והם יודעים לעשות כסף - עוד בושה גדולה. והוא בוגד בה - גם כן חטא שמעולם לא נראה כמוהו בנישואים של 25 שנה וארבעה ילדים - אבל באוור אפילו לא טורח להביא הוכחות ממשיות לכך, ומסתמך על קרעי שמועות ממוחזרים מאלף טורי רכילות.
באוור מהלך בין הטיפות כדי להימנע מתביעות דיבה בלתי נמנעות, אבל זה כל כך מגושם שהאפקט הקומי נוצר אוטומטית. הוא מספר למשל שבקהאם ואחד מבניו הבגירים נכחו במקום שבו “אנשים לקחו כדורי אקסטזי". כלומר, התביעה הפוטנציאלית לא תוכל לטעון שבאוור אמר שהשניים השתמשו באקסטזי בעצמם (אגב, איך יודעים בכלל אם אנשים בלעו אקסטזי או אקמול? כדור הוא כדור), אבל הם היו שם, בסביבה המפוקפקת הזאת, והקוראים מוזמנים להסיק מכך מה שהם רוצים. בקטע אחר באוור מספר על התרועעות של בקהאם האב עם אישה שהתפרסמה בנוכחותה במסיבות “שבהן אנשים משתמשים בקוקאין".
ווין ווין מבחינת המחבר - אותה “התרועעות" תמימה לכאורה (הם פחות או יותר רק עמדו זה ליד זו) נועדה לעורר את חשדותינו שהיה בה יותר ממה שנדמה, והמוניטין הפרמקולוגי של אותה אישה (שוב, גם היא תתקשה לתבוע את באוור, בגלל הניסוח שמסביר שהיא משתתפת במסיבות שבהן אנשים צורכים קוקאין, בלי שנאמר במפורש שהיא עושה זאת בעצמה) משליך אוטומטית על בקהאם (שכאמור רק עמד על ידה, כאילו שאהבת קוקאין היא וירוס מידבק), מבלי שבקהאם יוכל לתבוע. והיה והוא באמת עושה סמים מדי פעם - מה כל כך נורא בזה? שוב, הוא לא הראשון ולא האחרון, ולא בטוח שהיה מכחיש זאת בעצמו, לו היה נשאל על כך.
שוויו המשותף של הזוג בקהאם מוערך בחצי מיליארד לירות שטרלינג. באוור ממחזר גם את השמועה על כך שהשניים מאוד לא אוהבים להשאיר טיפים למלצרים. הוא מספר על מקרה שבו מלצרית במדריד העבירה לדיוויד פתק שבו הביעה את עלבונה מכך שלא השאיר לה טיפ והסבירה שעיקר הכנסתה הוא מטיפים, ואז בקהאם הנבוך שלח לה חבילת שטרות נאה. קמצנותו של בקהאם זוכה להדגמה נוספת, כשהוא משמש כשגריר לא רשמי של יוניסף (בשאיפה לזכות בתואר אבירות, ויפה שעה אחת קודם) אבל רק מוטרד מהחזרי ההוצאות שלו ומסרב לתרום מיליון דולר לארגון, סכום שולי מבחינתו, כאמור. אה, ובאוור גם רומז שבקהאם מנסה להתחמק חוקית מתשלומי מסים בבריטניה (טענה שהוכחשה נמרצות על ידי עורכי דינו, בגיבוי הוכחות). כיצד המידע הזה העשיר את עולמנו הפנימי? שאלה מצוינת.
אבל אסור להתלונן. כולנו אשמים מלכתחילה. הרי באנו לפה כדי להסניף עוד ועוד פרטים חסרי ערך אמיתי על שני אנשים חסרי ערך אמיתי (מעבר לערכם הכלכלי), שמתחככים בעוד אנשים חסרי ערך אמיתי, כמו הנסיך הארי ומייגן מרקל (שלטענת באוור הסתכסכו עם הבקהאמים מתוך קנאה ותחושה שהזוג המלכותי ה"מזויף" מאפיל על הזוג המלכותי הממשי), והבל הבלים הכל הבל. אין רע ברכילות. רכילות היא ברכה, רכילות היא שמחה, רכילות זה חדשות, אבל מעניינות. מה שכן רע זה רכילות שמתחזה למשהו שהיא לא, למשהו שמתיימר להיות יותר מרכילות ומעל לרכילות, ובאוור חוטא בכך על ימין ועל שמאל.
ובכל זאת, היה יכול להיות נחמד ללמוד קצת יותר על האנשים האלה. מה יש להם לומר על העולם, על משבר האקלים, על הבחירות האחרונות בבריטניה. מה הספר האחרון שקראו, בהנחה שזה לא עוד ספר עליהם עצמם. מה הם חושבים על הורות וכיצד גידלו את הילדים שלהם. על מה הם מדברים באותן ארוחות ערב שבסופן אינם משאירים תשרים. ובהזדמנות זו - מה הם אוכלים, בעיקר ויקטוריה הדחלילית. מה הם עושים עם כל הכסף הזה. איזו ילדות הייתה להם. אנחנו לא יודעים דבר על ויקטוריה ודיוויד לפני שנהיו מפורסמים יותר מישו (להוציא העובדה שלאביה של ויקטוריה הייתה רולס רויס, שכבר הפכה לבדיחה חוזרת בפני עצמה וכיכבה גם בפרסומת ששודרה במהלך הסופרבול האחרון והוכיחה שלשניים יש חוש הומור!). האם אנחנו רוצים לדעת? האם אנחנו רוצים תשובה לשאלה אם אנחנו רוצים לדעת ולמה אנחנו רוצים לדעת? הנה, אפילו כאן נסחפנו לייאוש. מי יציל אותנו מעצמנו? לא טום באוור ולא ויקטוריה ודיוויד בקהאם, זה בטוח. האם הבקהאמים עשויים מפלסטיק? האם פלסטיק מזיק לסביבה? יש מצב שהוא קן והיא ברבי, ומאלה היו לנו די והותר בזמן האחרון, אז אולי אין מנוס מלקרוא שוב על קלאוס ברבי.