חורף 95' לא חסך את חִציו מפריז. זאבי הקוטב יכלו לטייל חופשי ברחובות העיר. בביתי ברובע ה־11 חדל החשמל ופלטות ההסקה קפאו כגופות שנשכחו בסופה סיבירית. אפילו תל אביב החמימה העבירה אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי. זאת הייתה ראשית שליחותי ככתב "מעריב" בפריז, ומערכת עצבנית המתינה לתוצאות כהרף עין.
כמעט בכל בוקר מסרים של שנינה ולעג נותבו למחשב שלי: "תכתוב משהו, בתנאי שאתה אחרי הקרואסון בחמאה, כמובן", נאמר ברחמניים שבהם. קראתי, צפיתי, האזנתי, נברתי, אבל בצורת הכפור השתוללה. לא גיליתי אף סיפור שיגרום לעורך המוסף השבועי לחבב אותי. "כתבנו בפריז" היה לאיש הכבוי בעיר האורות.
אפילו הרגשתי קצת כליאון ורת, החבר היהודי שלו הקדיש אנטואן דה סנט־אכזופרי את "הנסיך הקטן": "המבוגר הזה יושב בצרפת... וקר לו. והוא זקוק מאוד שינחמו אותו...". הנחמה נחתה חמה. עם הקפה בתום ארוחה בבית הציר המדיני בשגרירות ישראל, קלטתי שיחת שתי גברות מולי. הבנתי שקרוב של אחת היה טייס המשנה של אבי "הנסיך הקטן". קוראים לו ז'אן ישראל, הוא יהודי, הוא חי בפריז, והוא בן 82. קצות האצבע שחייגה למערכת המוסף רטטה מאושר. את המשפט הראשון לא זכיתי להשלים. "רוץ אליו מיד, אתה מבין למה...", קטע אותי העורך.
זה היה סיפורי הראשון מפריז ל"סופשבוע". הוא התפרסם במלאת 50 שנה וכמה חודשים להיעלמו של סנט־אכזופרי בטיסת מודיעין במלחמת העולם השנייה. 30 שנה חלפו מאז. אני איני בפריז וז'אן ישראל לגמרי איננו. אבל אין זו סיבה שלא לציין 80 שנה שחלו שלשום להסתלקותו האניגמטית של ההומניסט המעופף, של האיש שחיבר את ההמנון לתום הלב. את שירה "לזכרו של אנטואן דה סנט־אכזופרי" סגרה דליה רביקוביץ בצרור פנטזיות על מה היה קורה לו ניצל "בפעם ההיא" (שתארכה בטעות ל"מרס, בשנת ארבעים ושלוש" - מ"ח): "הוא היה איתנו / גרגר זורח / שושן ברוח / צוחק בעננים".
הרוזן אנטואן מארי רוז'ה דה סנט־אכזופרי נולד בליון בשחר המאה שעברה (29.6.1900). שורשי האצולה של משפחתו הקתולית העמיקו עד לבישוף Exuperius שחי במאה החמישית לספירה. משמו נגזר שם משפחתו של אנטואן. הוא היה השלישי מחמשת ילדי המשפחה. כשמלאו לו 4 מת אביו מהתקף לב והמשפחה ירדה מנכסיה.
אבל כאובלומוב, בן האצילים ברומן של גונצ'רוב, דבקו אף באנטואן הרגלי התפנקות אריסטוקרטיים. הוא התקשה לקום בבוקר, שנא ללכת ברגל אפילו למרחקים קצרים. נהגי המוניות לא אהבו את הנוסע שממנו קוששו פרנקים בודדים. הוא כשל פעמיים בבחינות הקבלה לאקדמיה של הצי, למד אדריכלות בבית הספר הלאומי הגבוה לאומנויות (Ecole des Beaux-Arts), עזב אחרי 15 חודשים, התגייס לחטיבת הפרשים ה־2, לקח שיעורי טיס פרטיים ליד שטרסבורג ולבסוף הועבר מצבא היבשה לחיל האוויר.
עם הצבתו בטייסת הקרב ה־37 בקזבלנקה זכה בכנפי הטיס. כששירת בטייסת 34 בלה בורז'ה שליד פריז, חווה התרסקות ראשונה מני רבות. בלחץ משפחת ארוסתו, הסופרת לואיז לוואק וילמורן, נפרד מתא הטייס. כעבור זמן התרסקו גם האירוסים. את המשפט "עד שהמוות יפריד בינינו" השמיע באוזני גברת מבעבעת מאל סלוודור.
עד שהייתה למדאם סנט־אכזופרי, הספיקה קונסוואלו סנדובל להתאלמן ולהתגרש. את מי שתהיה ההשראה לוורד ב"הנסיך הקטן", תיאר סנט־אכזופרי כ"בעלת נשמה בוהמיינית ולשון של צפע". קונסוואלו החזיקה בשני קצוות חבל יצירתו. היא הייתה מחוללת השראתו והתהום שלרגליו. חייהם היו רכבת הרים שהסתחררה לשום מקום. אין ספק שהיא אהבה אותו והוא אותה.
אבל כשהיו יחד המצב הסתבך. הוא הרבה להיעדר, היא לא ציפתה לו בעיניים קרועות לרווחה. לא חסכה מעצמה חירויות מסוימות. בהגזמה רופפת ניתן לומר שאנטואן דה סנט־אכזופרי היה טייס עם אישה בכל נמל (תעופה). המשמעותית שבהן הייתה הצרפתייה הלן דה ווג, ציירת, סופרת ובת למשפחת אצולה אמידה. במלחמה חשד בה המודיעין של בעלות הברית שהיא מרגלת לטובת האויב.
בזהויות בדויות נעה בין שטחים שבשליטה אמריקאית־בריטית לבין אלה שבידי גרמניה וממשלת משתפי הפעולה של וישי. דה ווג כונתה "נלי" בפי מכריה ו־Madame de B בביוגרפיות על סנט־אכזופרי. היא לא הייתה פרטנרית רק ליצריו אלא גם ליצירותיו. דה ווג ניהלה את עיזבונו ולאחר מותו הוציאה לאור עבודות מגירה.
אנטואן דה סנט־אכזופרי היה אחד מחלוצי שירות הדואר האווירי הבינלאומי. בימים ההם תא הטייס היה דל במכשירים, והטייסים נזקקו בעיקר לאינסטינקטים שלהם. הרומנטיקן האווירי יכנה "רואי חשבון" את מי שימריאו במטוסים עתירי מחוגים. את עבודתו כדוור שחקים התחיל בקו טולוז־דקר. תוך זמן קצר מונה למנהל תחנת המעבר בכיף ז'ובי שבסהרה הספרדית. לעתים נאלץ לשאת ולתת עם ראשי השבטים במדבר על שחרור טייסים שנלקחו כבני ערובה.
מהסהרה הוקפץ לארגנטינה. הוא חי בבואנוס איירס, גילה נתיבי תעופה חדשים בדרום אמריקה וחיפש טייסים אבודים בפסגות האנדים. התאונה הנוראה מכל עברה עליו בגואטמלה. מטוסו היה לעיי חורבות והוא שקע בתרדמת של שמונה ימים. אנטאון דה סנט־אכזופרי הבין בדרך הקשה שבטייסת הדואר קוראים למוביל "קפטן מוות".
כל המראה הייתה התגרות, כל נחיתה הייתה הימור. "טיסת לילה" (ספריית פועלים, מצרפתית משה מרון בעריכת גדעון טיקוצקי ודורית פרידמן) הוא רומן בדיוני שמשקף מציאות ממשית. סנט־אכזופרי צלל אל עולמו של האיש בקוקפיט, אל שגרתה מרוטת העצבים של אשתו הממתינה בבית.
פביאן היה בדרכו מפטגוניה לביתו בבואנוס איירס. בדרך ארבה לו הסופה, אבל פביאן החליט להערים עליה. הוא לא יעקוף אלא יזדחל מתחתיה. הסער קרא אותו היטב וצחק לו בפרצוף. בפביאן אחזה צמרמורת ומטוסו טולטל טלטלות עזות. רוחות השמיים סגרו עליו. פצחו סביבו במחול מוות. אבל הוא לא העלה על דעתו לשוב על עקבותיו. פעם אחת כבר נתפס בפחדו וננזף. בהשלמה שקטה נסק פביאן אל קצו.
באישון לילה צלצלה אשתו למטה החברה. במהלך ששת שבועות נישואיהם הספיקה סימון לגבש נוהל המתנה לאהובה. כשידעה שהוא מתקרב, נהגה לרדת ממיטתה, להסיט את וילונותיה ולחפש את הירח. כשראתה אותו תלוי זוהר בשמיים צלולים ידעה שפביאן שלה עשה את זה. אז הייתה מתקינה לו ארוחת לילה כפי שרק היא ידעה, וגם קפה חם כפי שאהב, "כי קר שם למעלה...".
בסביבות אחת ורבע בלילה הכל כבר היה מוכן והיא הייתה מטלפנת לשמוע אותו. כך נהגה גם באותו לילה פטאלי.
"פביאן נחת?".
המזכיר ששמע אותה שאל: "מי מדברת?".
"סימון פביאן".
המזכיר שלא העז לומר לה את האמת, העביר את השפופרת לראש המשרד.
"בעלי נחת?".
"לא".
"הוא מאחר?".
דממה.
"כן, יש איחור".
"ובאיזו שעה יגיע?".
"באיזו שעה יגיע? אנחנו...לא יודעים. איחור גדול מדאם... כן, איחור גדול".
"טיסת לילה" הוא יצירה אפופת מוות שהתפרסמה ב־1931 וזיכתה את סנט־אכזופרי בהכרה עולמית ובפרס Femina. אבל לא רק הודות לספר הייתה 1931 לשנה חשובה בביוגרפיה שלו.
בקפה "דה מגו" בבולוואר סן ז'רמן בפריז ובתיווכם של חברים, פגש את חברו היקר. ליאון ורת היה בן למשפחה יהודית מתבוללת מחבל לורן. בפריז - אולי בהשפעת משפט דרייפוס - התקרב אל השמאל הרדיקלי. אוקטב מירבו, סופר ומבקר אנרכיסט, עזר לו לפרסם את רשימותיו. ורת (53) היה מבוגר מסנט־אכזופרי ב־22 שנים. אבל פער הגילים לא הפריע לחברות, אפשר שאף חיזק אותה.
סנט־אכזופרי, שבגיל 4 כאמור איבד את אביו, מצא בוורת את דמות האב הנעלם. ומבלי דעת גם את הדמות שתאייש את ההקדמה ל"הנסיך הקטן", שיתורגם למעל 300 שפות, יימכר ב־200 מיליון עותקים, ובמאה ה־20 יהיה אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. ב־30 בדצמבר 1935 ימצא את הזירה שתהיה השראה לפתיחת היצירה.
השעה הייתה 2:45 לפנות בוקר. לאחר 19 שעות ו־44 דקות טיסה, סנט־אכזופרי והמכונאי־נווט אנדרה פרבו נקלעים לערפל סמיך. הם מתרסקים בסהרה הלובית. בעקבות צ'ארלס לינדברג שחצה לבדו ב־33.5 שעות את האטלנטי, ניסו גם שני הצרפתים לגמוע ביומיים את קו פריז־סייגון ולזכות ב־50 אלף פרנק. "אבל משהו נשבר במנוע שלי", כתב ב"הנסיך הקטן", "ומפני שלא היו איתי לא מכונאים ולא נוסעים, התכוננתי לנסות לבצע בכוחות עצמי את התיקון המסובך. זו הייתה בשבילי שאלה של חיים ומוות".
התקלה הנחיתה אותם בוואדי נטרון, קרוב לדלתא של הנילוס. אבל ברשותם היו מפות פרימיטיביות ולא היה להם צל של מושג היכן הם. הם נשארו רק עם כמה אשכולות ענבים, שני תפוזים, כמה עוגיות "מדלן", תרמוס קפה וחצי תרמוס יין לבן. תוך יממה ייבשו את התרמוסים ואחר כך את עצמם. התחילו להזות. להיסחף לקולות ולמראות תעתועים.
ביום השלישי חדלו להזיע. ביום הרביעי מצאו מולם בדואי בא בימים שהיטלטל על גמל. הוא הורה להם לשכב על האדמה, הניח לפניהם קערות מים והתחיל להבזיק חיים לוורידיהם. "חיכינו, מצחנו בחול", כתב ב"אדמת אנוש", "וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים... הבדואי חושש מכך ומאלצנו מדי רגע להפסיק. אך רק מרפה הוא מאיתנו וכבר אנו שבים לטבול מלוא פנינו במים. המים!".
כשהעננים התעבו מעל אירופה ניסה לעזור לצרפת לשמור את ראשה מעל המים. הנאצים שטפו את מרכז היבשת והוא התייצב בטייסת הסיור המודיעיני 2/33. בין הטייסים היה גם יהודי צעיר. ז'אן ישראל נולד בפריז להורים מאלזס־לורן. נפגשנו בדירתו החמימה בלב פריז: רצפת עץ בוהקת, וילונות תחרה, אדניות גרניום אדום. כמה ימים קודם נותח בחזהו והכאבים עדיין ייסרו אותו. לעתים האדימו עיניו אך הוא התעקש להמשיך. גם בגיל 82 שבועת הכבוד של קצין צרפתי בעינה עומדת.
ז'אן ישראל החליט להיות טייס לאחר שקרא את "טיסת לילה" של סנט־אכזופרי. ב־1936 התגייס ועבר קורס טיס ליד ליון. לפתע מצא את עצמו משרת לצד המנטור שלו. "יום אחד ראינו אווירון צבעוני קטן ואחד מאיתנו פתח את הדלת", סיפר לי, "הסתכלנו על לוח השעונים ופתאום הופיע ענק אחד וגירש אותנו כמו זבובים. כך פגשתי בפעם הראשונה את אנטואן דה סנט־אכזופרי".
מאחורי סנט־אכזופרי היו כ־6,000 שעות באוויר לעומת בקושי 500 של ישראל. "שאלנו את עצמנו מה טייס עם עבר כל כך מפואר עושה כאן? האם בא רק כדי להיהרג? מה בעצם הזקן הזה מחפש אצלנו?". מהר מאוד גילה ש"הזקן הזה" הוא טייס מחונן, נועז מאין כמותו, "שאינו משאיר אבן על אבן".
סנט־אכזופרי היה טייס שצלל לקרבי מטוסו, לא נולד הבורג שחמק מגישושיו. התעניינותו המעמיקה במכונאות ובטכניקה לא קרקעו את מעוף נשמתו. ראש בעננים גם כשהרגליים על אספלט המסלולים. על תכונתו זאת, ישראל כמעט שילם בחייו.
ב־12 בינואר 1940 כבר היה ברור שהיטלר לא יניח לצרפת. בטייסת הוחלט לתרגל נחיתה בדרום־מזרח המדינה. הטייסים ישבו לתדריך אך מחשבותיו של סנט־אכזופרי ריחפו בגובה 30 אלף רגל. "אולי העסיקו אותו בעיה בשחמט, אולי ספר חדש", חייך ישראל הנפלא. לאנשים הוסבר היכן עובר קו האש והם הצטוו לנחות לשמאלו. משאית עם זרקור סימנה מלמטה את הנקודה, "אך פתאום ראיתי שהאור נעלם לנו. הבנתי שסנט־אכזופרי התבלבל. שאנחנו הולכים להתנגש במשאית".
ישראל, טייס המשנה, משך אליו בכל הכוח את הידית, הקפטן, סנט־אכזופרי, משך אליו. "צעקנו זה על זה, לחצנו על כל מה שרק ניתן היה,
אבל הרבה זה לא עזר. עשינו היפוך מעל המשאית ונחתנו עשרה מטרים ממנה. עשרות חיילים רצו אלינו, היו בטוחים שנהרגנו. היום אני מבין שאנטואן הציל אותנו ואת המטוס".
חברות של אמיצים נבטה בין השניים ואנטואן דה סנט־אכזופרי נתן לה ביטוי ב"טייס קרב" (תרגם מצרפתית והוסיף "אחרית דבר": גדעון טיקוצקי): "רחשתי ידידות עמוקה לישראל זה. הוא היה אחד האמיצים באנשי הטייסת, אחד האמיצים ביותר והצנועים ביותר. כל כך הרבו לדבר באוזניו על הפיקחות היהודית עד שהחשיב את אומץ הלב כפיקחות".
מאחת הטיסות ז'אן ישראל לא שב. סנט־אכזופרי המריא כמה פעמים לחפש אותו אך חזר עם כנפיים שמוטות. מעבר למילים "ישראל נעלם", לא ידע לכתוב דבר בספרו. בראיון אמר לי ז'אן ישראל שהופל ונלקח למחנה שבויים לקצינים ליד ליבק. מהערת המתרגם ד"ר טיקוצקי למדתי פרט מעורר מחשבה: ישראל הופל יום לפני שסנט־אכזופרי יצא לטיסה מעל אראס שתהיה השלד של "טייס קרב". בגלל האהדה שהרעיף המחבר על הטייס היהודי, אסרו שלטונות וישי להפיץ את הספר בצרפת. אבל "ניו יורק טיימס" יצא מכליו והכתיר: "הספר הוא תשובת העולם החופשי ל'מיין קאמפף' של היטלר".
בשלהי מאי 1940 היו שאריות צבא צרפת בנסיגה מוחלטת. "צוותי האוויר מוקרבים כמו כוסות מים המושלכות על דליקת יער". 50 צוותי סיור אווירי נותרו לכל צרפת. "התמוססנו כמו דונג", כתב ב"טייס קרב". "קפטן, אתה לא מתיימר באמת ובתמים להישאר בחיים אחרי המלחמה", אמר לו אחד הקצינים בטייסת. הטיסה לאראס התחילה בהזנקה שלו ושל הצלם האווירי דוטרטר אל מפקד הטייסת. הוא הטיל עליהם את הפקודה והתנצל. "במפקדה מתעקשים על זה, מתעקשים מאוד". מגובה 700 מטר עליהם לצלם חניוני טנקים גרמניים באזור העיר אראס שבצפון.
המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של סנט־אכזופרי, "מדובר במעשה התאבדות". הוא שם עליו את ציוד הטיסה והרגיש כמי שמתקשט לקראת
התליין. "אני מתלבש לעבודת אלוהים מתים", הבזיק במוחו הרהור חדש. אפילו לא התבייש להרגיש שהוא מצפה לנס. אולי תקלה גואלת במיקרופון. "הם תמיד מתקלקלים המיקרופונים, סחורה סוג ד'". אבל למגינת הלב קשר הפנים עבד להפליא.
שומע היטב דוטרטר?
"נשמע היטב קפטן".
ואתה מקלען שומע אותי היטב?
"אני... כן... מצוין".
מוכן דוטרטר?
"מוכן".
מוכן מקלען?
"מוכן".
"אז יוצאים".
ואני ממריא.
טיסת המודיעין לאראס המריאה בצהרי 23 במאי 1940. מעבר למשימתו, סנט־אכזופרי ניצל את האוויר כדי להביא גם את ה"אני" הבהיר, החד שלו, להסביר לקוראיו מה הניע אותו בגיל מופלג לטיס, כשהוא חבול בגופו ופגום בחושיו, להתעקש ולהשתתף במערכה על שחרור צרפת. אנטואן דה סנט־אכזופרי תיעד מהאוויר אומה שאיבדה את עשתונותיה. את צרפת הצועדת אל הלילה. הצוואר מפרפר, ממתין לאוושת הלהב המשתלשל של הגיליוטינה.
"La debacle" (המפולת) קוראים הצרפתים לאותם ימים, "קיץ שהשתבש" מכנה אותם הטייס. "ראיתי מכונות דיש נטושות... מכוניות מקולקלות שננטשו בצדי הדרכים, כפרים נטושים...". צרפת משחקת ב"כאילו". כאילו הפרשים דוהרים על סוסיהם, כאילו הודעות האופנוענים ישנו את פני המערכה, כאילו הפיקוד העליון שולט עדיין בחזית, אבל הכל כבר אבוד, הכל מנותק. "מושכים בכוח בחוטים ששוב אינם מחוברים למריונטות".
בדרך אל היעד הוא מתיר לזמן ללוש אותו, לחשוף את הילד שבו, להפוך אותו לאיבר מאיברי המטוס. פה למעלה הוא יכול לחזור לשחק. "אני מונה את מחוגי השעונים, את המצערות, את הכפתורים ואת הידיות שבממלכתי. אני מונה 103 עצמים שיש לבדוק, למשוך, לסובב או לדחוף. המטוס מניק אותי. אני חש כלפיו מין חיבה של ילד להוריו, מין חיבה של תינוק בן יומו".
והטיסה נמשכת.
"מקלען!".
"קפטן?".
"שישה מטוסי קרב, שישה, מלפנים שמאלה!".
"היישר קפטן".
"דוטרטר, הם ראו אותנו?".
"ראו אותנו, מסתובבים לעברנו".
מטוסי האויב נראים קטנים, כנחיל צרעות ארסיות. כשהם מתקרבים, הם גדלים והולכים. עטים עליו כנץ על עכבר בקמה.
דוטרטר לקפטן: "מה אתה מחליט קפטן?".
"מה אתה רוצה שאחליט?".
הכל משתתקים.
"אין מה להחליט, הכל בידי שמיים", הוא חושב לעצמו.
"מקלען, הם עדיין אחרינו?".
"עדיין".
"אנחנו מתרחקים מהם?".
"אה...לא...כן!".
הכל בידי שמיים ושמש, הוא שב ואומר לעצמו.
כפרי הצפון עולים באש. אבל אין החורבן מעכב את הגרמנים אפילו לא למחצית היממה. מגובה 10,000 מטר אין רואים את הלהבות, רק את ענני העשן שמטביעים חיים. מגובה 10,000 מטר הזמן אטי יותר, מקפיא את התנועה שם למטה. אין יותר להבות לוחכות או קורות מתפצחות, רק מערבולות עשן שחור. ובני האדם? הם נראים כחד־תאיים על זכוכית המיקרוסקופ.
צרפת קודחת. המונים מפקירים עצמם לכאוס הדרכים. ברכב וברגל, על האופניים או על העגלה. מעמיסים רסיסי חיים ובורחים. מהווה חשוך אל עתיד מעורפל. בני בלי בית שמים פעמיהם דרומה לגלות ערים גדושות להתפקע במי שעקרו עצמם לדעת. אין הוא יודע שבהמון המוכה הזה צועדים גם ליאון ורת ובני משפחתו שברחו מפריז. "אני טס מעל הכבישים השחורים של הסירופ השחור האינסופי, הנשפך ללא הפסק. העקירה הזאת היא טירוף מידבק".
סנט־אכזופרי מטפס מעל העננים כדי ליצור לעצמו רצועת ביטחון, כדי לא להיחשף לטירוף שעל האדמה, כדי להימנע מכל מבוכה קיומית שתרחיק אותו מדבקותו במטרה. "אנחנו מטייסת 2/33 ממשיכים לקבל עלינו את המוות... (כי) אנחנו נלחמים בשם עניין שהוא בעינינו מכנה משותף. החירות. לא של צרפת לבדה. החירות של העולם נמצאת בסכנה".
אין הטייסים מבקשים לרצות דעת קהל עולמית הטוענת שהתנגדות הצרפתים אינה מספקת, שאינם לוחמים דיים. "לוחמי השוורים חיים בשביל הצופים. איננו לוחמי שוורים". תחושת החובה, במובנה האוניברסלי, היא שמניעה אותו. הלהט הכמעט דתי של שליחותו מרתק אותו אל מושב הטייס.
"אחת, שבע, שתיים".
"קיבלתי, אחת שבע שתיים".
הוא חושב שיהיה נחמד עם על מצבתו ייכתב: "שמר כראוי על אזימוט 172 במצפן". הוא מנמיך מעל אראס. טס קרוב, בונה אינטימיות עם טבע מתכלה. בלילה, עם הלהבה שעולה ממנה, נראית אראס כעיר עם תלתל אדום. ההתפוצצויות מצטופפות. "אבל חיית הטרף אינה מפילה את השור. היא נועצת בו את טפריה בבטחה, מבלי להרפות". כמו המהלומות שניתכות בקצה המטוס, שננעצות בו כבתוך שריר.
"נפצעת?".
"לא!".
"היי, מקלען! נפצעת".
"לא!".
אבל המהלומות אינן מרפות. הוא נזרק 20 ס"מ מהמושב. מרגיש שמשהו דומה לנגיחת איל־ברזל מכה במטוס. כאילו נבקע, כאילו התנפץ לרסיסים אבל ההגאים עדיין מגיבים. עתה תורם של הקליעים הנותבים. אבל הוא מחליט שמכאן ואילך ההתפוצצויות שוב לא יאיימו עליו. רק יחשלו אותו. "אני מדמיין שהכלי שלי נשחק לאבק אבל הוא ממשיך להגיב להגאים ואני מעלה אותו כמו סוס במשיכה חזקה במושכות, ואז אני מרפה ומוצף עליצות עמומה, אין לי זמן לחוש פחד. אני מתחיל להרגיש עונג בלתי צפוי להפליא, כאילו הוענקו לי חיי מחדש".
קפטן סנט־אכזופרי נחת עם מטוסו הפגוע באורלי שליד פריז. שני מטוסים אחרים במבנה נפגעו אף הם מאש הגרמנים. טייס אחד נפצע ואחר נשבה. על השעה ו־40 דקות שבה הוביל את המשימה זכה בעיטור צלב המלחמה. אבל הפיצוי האמיתי גדול מהעיטור. השליחות חסרת הסיכוי האירה את עיניו, גרמה לו להבחין מה חשוב ולהציב "כללים פשוטים", כללים שלעולם לא יפר. לעולם לא יתכחש לקרוביו כי הוא בשר מבשרם, אף פעם לא יקטרג עליהם באוזני הזולת, תמיד ילמד עליהם זכות. אם מעשיהם ימיטו עליו בושה, ינצור את כלימתו בלבו. "בעל אינו הולך מבית לבית להודיע לשכניו שאשתו פרוצה".
את לקחי אראס יביא איתו גם למישור הלאומי. הוא לא יכחיש את אחריותו למפלה הממשמשת ובאה. המפלה הורסת, מפלגת, יש בה סכנת מוות, הוא לא יתרום למחלוקות האלה. המנהיג הוא מי שנושא באחריות לכל. "הוא אומר הובסתי, אינו אומר: חיילי הובסו".
לילה אחרון לפני מפלה. לקראת חצות הקצינים אמורים להתכנס לפקודות, אבל טייסת 2/33 ישנה. זה שלושה ימים שהטייסים לא הניחו ראש על כרית "והטייסת ניצבת כמגדל קלפים". אפילו ליום לא חדלו אנשיה לטוס מעל גרמניה. באחת הגיחות איבדו שליש מהאנשים. המפקד היחיד שעדיין ער, חיוור עד אימה. אנטואן מנמנם על כורסה. "זה ייגמר רע", אומר לו אחד הטייסים.
מה ייגמר רע?
"המלחמה".
מבשרים להם שעוברים מחנה. "פריסה מחדש", כדי לא לומר "נסיגה". הטייסים לא אומרים מילה. "גם מחר לא נאמר כלום... נהיה מחר מנוצחים. המנוצחים אמורים לשתוק...". כעבור ארבעה חודשים, כששתיקת המנוצחים מהדהדת, ינאם צ'רצ'יל בפרלמנט ויאמר על טייסיו: "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך למעטים כל כך".
כשעננת הפיאסקו ליחכה את שאנז אליזה, עוד הצליח לפגוש את ורת שהסתתר בגבול צרפת־שווייץ. "אני לא יכול אלא להישאר כאן", אומר לו חברו היהודי, "אתה תברח לאמריקה בלי קונסואלו".
עם כניעת צרפת עזר סנט־אכזופרי להבריח את שרידי טייסת 2/33 לאלג'יר. שם הסתפחה לכוחות "צרפת החופשית". מאלג'יר יצא לארה"ב ובדרך עצר בפורטוגל. "מכתב לבן ערובה" הוא מסה שחיבר כמכתב פתוח לליאון ורת. "כשעברתי בפורטוגל נראתה לי ליסבון כמין גן עדן זוהר ועצוב... ערי ארצי נצבעו מדי לילה בגוון האפר, הן הרגילו אותי להיעדר כל אור ולכן גרמה לי הבירה הקורנת הזאת לאי־נוחות עמומה".
ליסבון נשאה עליה את מוראות הלילה האירופי. כשהמפלצת זרעה את היבשת בטייסות תועות, בטנקים מפוחמים, ניסתה העיר לבלום אותם בתרבותה. "היא פרשה מול פלדת הפולש את כל זקיפי האבן שלה, את המשוררים, את מגלי הארצות".
הוא לא התגורר בליסבון אלא במלון "פלאציו" באסטוריל. הסצינה שסנט־אכזופרי מתאר בקזינו מזכירה את הבר של ריק (האמפרי בוגארט) ב"קזבלנקה". אותם חיי פליטות נואשת. ה"פלאציו" ייבש את תמצית אורחיו. גברים ללא שם שהשאירו קריירות מעבר לגבול, נשים ללא זהות שנגדעו מחייהן. גלגל הרולטה היה גלגל ההצלה. בהיעדר עבר ניסו ערב־ערב לבנות סביבו הווה מעורער. לא הכסף היה העניין. אנשים שהפסידו הכל ניסו לנצח לפחות במשהו. התלבשו לארוחות ערב כמו פעם. חולצות מעומלנות ופנינים. אבל ליד השולחנות המתין מפח הנפש.
על סיפון ה־S.S Siboney ששטה לניו יורק שב ופגש אותם. "מצאתי את הפליטים שלי. האונייה הזאת העבירה את הצמחים הללו נטולי השורשים מיבשת ליבשת". חוסר האונים שלהם טלטל אותו, חרדתם דבקה בו. ניסה למצוא נקודות אחיזה, את הזיזים בקיר חלקלק "את המנהגים, השמחות המשפחתיות והבית שבזיכרון, מה שחשוב באמת הוא לחיות כדי לשוב".
ההפלגה החזירה אותו אל צרפת שלו. עתה, לאחר כיבושה המוחלט, שקעה כאונייה שכבו אורותיה. גורל אהוביו מייסר אותו. במיוחד גורלו של אחד. "הרודף הלילה את זיכרוני הוא בן חמישים. הוא חולה והוא יהודי". אין הוא מזכיר את ליאון ורת בשמו כדי לא להסגירו. "איך ישרוד את אימת הגרמנים? כדי לדמיין שהוא נושם עדיין, אני חייב להאמין שהפולש מתעלם ממנו, שהוא חוסה בחשאי בחומת השתיקה היפה של איכרי כפרו. חברי אני זקוק לך כמו לאוויר פסגות! אני זקוק להישענות על מרפקי לצדך.
"אם אלחם עוד, אלחם מעט למענך. אני חש צורך לעזור לך לחיות. בהיותך צרפתי אני חש שאתה בסכנה כפולה: גם כצרפתי וגם כיהודי. ואני אשרת את האמת שלך כפי שהיית משרת את שלי. מדובר בהצלתכם. מדובר בשחרורכם בארץ שבה נתונה לכם זכות היסוד להכות שורשים. אתם 40 מיליון בני הערובה במרתפי הדיכוי".
ביום האחרון של 1940 נקשרה ה"ס.ס. סיבוניי" לרציף נמל ניו יורק. חלומו להגיע אינקוגניטו לאמריקה נגוז ביעף. בפנקסים שלופים ובמצלמות דרוכות, המתינו לו עשרות עיתונאים. בשבועות הראשונים מצא מקלט בביתו של ז'אן רנואר, במאי קולנוע חשוב ובנו של האימפרסיוניסט פייר אוגוסט רנואר. באחד ממעשיו הראשונים בעולם החדש הוסיף סנט־אכזופרי את המקף לשם משפחתו.
"אני לא אוהב שהאמריקאים פונים אליי בתור "Mr. Exupery", הסביר לידידו. חמוש במקף חוצץ חשף את מטרת בואו: לשכנע את האמריקאים להצטרף מיד למלחמה בגרמנים, להסביר שהמשימה קשה והזמן חמקמק. הוא חשב על אמצעים שיעזרו לבעלות הברית לנצח במלחמה. בין השאר הגה צוללות ריגול זעירות ללא מנוע שינועו מכוח הפער בין זרמי המעמקים לזרם העליון.
אבל הגולים הצרפתים בארה"ב לא דיברו בקול אחד. המחנות התכנסו סביב ראש "צרפת החופשית" שארל דה גול לבין משתף הפעולה הגנרל פטן. סנט־אכזופרי קרא לכל להתאחד למען גורלה של צרפת, אך לפתע התערערה אמינותו. בידיעה שפרסם "ניו יורק טיימס" נאמר שקיבל תפקיד בממשל וישי. הוא יצא מכליו, חידש את התקפותיו על וישי, הסביר שזאת ידיעת כזב שנועדה להבאיש את ריחו.
אבל דווקא דה גול ניצל את הדיווח נגדו. סנט־אכזופרי הזהיר בעבר שהגנרל עלול להפוך לדיקטטור לאחר המלחמה. עתה חש דה גול שבשלה שעת הנקם. עם הפרסום ב"ניו יורק טיימס" אסר להפיץ את ספריו של סנט־אכזופרי בטריטוריות הצרפתיות בצפון אפריקה בשל "קרבתו" לווישי. בדיוק כפי שווישי אסרה, כאמור, להפיצם בצרפת בשל קרבת מחברם ליהודים. כך, למרבה האירוניה, לא פורסמו יצירותיו של סנט־אכזופרי הן במולדתו הכבושה והן בשטחים שבידי הלוחמים לשחרורה.
כעבור כמה חודשים ולאחר מסע בלהות בדרום צרפת, קונסואלו הצטרפה לבעלה הגולה. אחרי שנה שלא התראו לקח אותה למלון "ברביזון פלאזה" בניו יורק ואמר לה: "לילה טוב, נתראה מחר". אחר כך העביר אותה לבניין שלו, אבל לא איתו. מהדירה שמעבר לקיר שמעה אותו צוחק עם הגברות שגרו שם. "הוא התנהג כרווק שאשתו גרה בחדר השכן", היא מצוטטת בסרט האנימציה "הנסיך הקטן" של ז'אן לואי מילס ווינסנט נגויאן.
מונע מגעגועים למולדתו יצא להרצאות בחבל דוברי הצרפתית בקוויבק. אבל הוא שכח להאריך את תוקף הוויזה ונתקע שבועות בקנדה. שלח לקונסואלו מכתבים רוויי תשוקה וגעגוע והיא חשה אליו. אבל בבואה התברר לה שעוד גברות זכו במכתבים דומים. ובכל זאת אהבה גדולה הייתה
שם. כשנפלה למחלה לא מש ממנה. "אם תמות", אמר לחבריו, "אין לי סיבה להמשיך לחיות". ב"זיכרונות הוורד" תעלה מי שהייתה ההשראה לוורד הטמפרמנטית ב"הנסיך הקטן", את קורותיה הכאוטיים עם "טוניו" שלה.
בשובו מקוויבק ישב בפגישה עם עורכיו. תוך כדי שרבט על מפית כמה ציורים נאיביים. "למה שלא תכתוב ספר ילדים?", שאלה אותו אשת אחד העורכים. כתיבת הספר, כך האמינה, תרגיע אותו ואולי אף ישחזר את ההצלחה ההיסטרית של "מרי פופינס". "הנסיך הקטן" עם איורי המחבר נכתב בניו יורק ובכפר אשרוקן שבלונג איילנד, ראה אור באנגלית ובצרפתית בראשית 1943.
ועדיין היה מתוסכל. אנטואן דה סנט־אכזופרי חש שאינו תורם דיו למאמץ המלחמתי. הוא כתש את הפיקוד העליון של בעלות הברית בבקשות להחזירו לשחקים. אבל גילו פעל נגדו. הוא היה אז כמעט בן 44. חצה בארבע שנים את הגיל המרבי המותר לטיסה במטוסי הקרב האמריקאיים מדגם "לייטנינג P-38".
הפציעות שצבר בעברו עינו את גופו. אחת מהן מנעה ממנו להפנות את ראשו שמאלה לתצפת על מטוסי אויב. אפילו את סרבל הטיסה לא הצליח ללבוש בעצמו. אבל ההיגיון ניגף בפני הלהט. "אינני מתכוון כלל להכפיש את מהלכיה של התבונה", כתב ב"טייס קרב", "היתרונות שפעילותי כסופר עשויה להקנות לי, אותה חירות שהייתה מאפשרת לי להשתבץ לתפקיד אחר. אין זו אלא החירות שלא להיות. כמעט מתנו בצרפת מעודף תבונה בלא מהות". הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה, נאלץ לומר "אוקיי". אבל בתנאי אחד: הוא
ימריא לחמש טיסות ביון בלבד.
הוא נפרד מאמריקה לאור נרות. מחשש להפצצות נאלץ לקרוא באורות מעומעמים לפני חבריו את "הנסיך הקטן". שושנת חייו לא אצרה כוח ללוות אותו לנמל ניו יורק. באביב 1943, לאחר שהות של 27 חודשים בארה"ב, יצא עם משלחת צבאית לאלג'יר. עם נחיתתו צורף לטייסת הסיור המשוקמת 2/33, שסופחה לצבא ארה"ב.
המטוסים שעמדו לרשות הטייסת הוגדרו בפי אחד הקצינים "עייפים ובלתי ראויים למשימות אוויר". ועדיין היו מתוחכמים מהמטוסים שטס בהם בצרפת. שבעה שבועות התאמן עליהם קודם שהמריא לגיחה ראשונה. אבל בגיחה השנייה התרסק עם מטוסו עקב כשל במנוע וקורקע לשמונה חודשים. כדרכו, געש ובעבע. חשש כבד קינן בו שעתה ימנעו ממנו סופית לטוס.
הוא ניצל כל קשר שישיבו לשמיים. אחד הסייענים העיקריים היה ג'ון פיליפס, צלמו הנחשב של "לייף". פיליפס נולד וגדל באלג'יר לאב ממוצא וולשי, לאם דוברת צרפתית וערבית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עבד בעיקר בצרפת והתיידד עם סנט־אכזופרי. עתה הציע לו הטייס־סופר את ההסכם הזה: "אני אתן למגזין שלך ללא תמורה כל מה שאכתוב ואצלם בטיסותיי, אתה תחזיר אותי לטייסת שלי".
פיליפס התגייס. הוא העלה את ההצעה באוזני הקולונל ג'ון רייגן מק'קארי, קצין העיתונות של כוחות ארה"ב באיטליה. מק'קארי העלה
באוזני הגנרל איירה איקר, סגן מפקד כוחות האוויר האמריקאיים. "החזרתו לטיסה לא תהיה בבחינת משוא פנים אלא נוהל חריג", הסביר לגנרל, "הצרפתי הפראי ישסף גרונות גרמניים בחדווה רבה מכל אחד אחר". אנטואן דה סנט־אכזופרי שוב ראה את תא הטייס מבפנים. שוב הוגבל לחמש טיסות.
חידוש הטיסות אפשר לו לחדש הרגל נושן ואהוב. הנה ניתנה לו שוב ההזדמנות להטמיע ספרות בטייסוּת. חמוש בעיפרון ובפנקס היה עולה למטוסו. שופך לתוכו רעיונות ומראות. המכונאים חיבבו אותו. לפני המראה חיממו במקומו מנועים כדי לאפשר לו להפוך עוד דף. פעם, לחרדת חבריו הממתינים, איחר לנחות. במשך שעה חג מעל השדה כדי לסיים קריאת רומן.
זמן מה לפני ששב לטוס הידכדכה רוחו. מצבו הפיזי התדרדר וצריכת האלכוהול הרקיעה. בטייסת התחילו לדאוג. גם לאחר שחזר לגיחות מבצעיות שקלו לשוב ולקרקע אותו. אפילו תכננו תחבולה שתבלום את התנדבותו הנלהבת לכל משימה ואת מחאותיו הנסערות על כל דחייה. הם יחשפו אותו, כאילו במקרה, לתוכניות של בעלות הברית לפלוש לדרום צרפת.
המידע, כך קיוו, יפסול אותו לטיסה. אין גנרל שייקח אחריות לנפילה אפשרית בשבי של טייס קשיש יודע סוד. אבל ביום שיצא בו לטיסה שממנה לא שב, בחר מפקדו הישיר וחברו הטוב להיעדר עקב מחלה. האם הייתה זאת קנוניה שרקמו יחד? האם הסכימו שהבכיר ייעדר בהמראתו
ובנחיתתו ינזוף במי שיאשרו לו לטוס?
31 ביולי 1944, 8:45. אנטואן דה סנט־אכזופרי ממריא בלייטנינג P-38 לא חמוש מבסיס אווירי בקורסיקה. לא ברור אם זאת טיסתו השביעית, השמינית, התשיעית ואולי העשירית. בטח לא החמישית כפי שהוסכם. משימתו: צילום היערכות הכוחות הגרמניים לקראת פלישת בעלות הברית לדרום צרפת. כעבור זמן לא שב והדאגה בבסיס התחילה לכרסם לבבות. משהו אמר להם שהפעם הוא מאחר לא בגלל שקרא עוד ספר. אנטואן דה סנט־אכזופרי נעלם בים התיכון.
ומאז מתנפצים הגלים מדרום למרסיי על חומת המסתורין, מותירים מרחב מחיה להשערות ולשאלות. האם טייס גרמני הפיל אותו? האם הייתה זאת תקלה במנוע? ואולי בחר לצלול אל מי הים התיכון?
ב־1948 חשף האלחוטן הגרמני הרמן קורט את יומן המלחמה שלו. על פיו, בצהרי 31 ביולי 1944 מטוס פוקה־וולף Fw190 הפיל לייטנינג P-38. הדיווח מחזק לכאורה את ההשערה שמטוס גרמני הפיל את סנט־אכזופרי. אבל ספק גדול מטיל את צִלו על הדיווח. ייתכן שמדובר בלוטננט ג'ין מרדית', שהופל ב־30 ביולי מדרום לניס.
ב־1972 טען הטייס הגרמני רוברט השלה כי ב־31 ביולי הוא ששלח P-38 למעמקים. גם הסיפור הזה התכנס תחת סימן שאלה אחד גדול. השלה טען שהטיס דגם של הפוקה־וולף שעדיין לא היה בשימוש הלופטוואפה בעת ההיא. זאת ועוד: בארכיון הצבאי הלאומי של גרמניה לא מיוחס להשלה אף ניצחון ביולי או באוגוסט 1944. הטייס הגרמני עצמו הופל ב־16 באוגוסט.
ב־2008 ראו אור זיכרונותיו של טייס לופטוואפה אחר. הורסט ריפרט טען שהוא אשר הפיל את סנט־אכזופרי. לדבריו, דיווח באלחוט על הפגיעה אך לא התגלה שום מסמך שאישר זאת. ואם הוא באמת האיש, מדוע המתין 64 שנים עד שהודה בכך? מכל מקום, בספרו "סנט־אכזופרי, הסוד האולטימטיבי" הביע חרטה עמוקה על התקרית שחולל. "בצעירותנו בבית הספר כולנו קראנו אותו, אהבנו את ספריו. לו ידעתי, לא הייתי פותח באש, לא עליו".
כמה שנים קודם לווידוי הזה, התחיל הים לומר את דברו. מדרום למרסיי מצא דייג צמיד כסף שעליו צרובים השמות של אנטואן ושל קונסואלו. תחילה סברו שמדובר בהונאה אבל אחר כך זוהה התכשיט בוודאות. על קרקעית הים, כמעט באותה נקודה שהתגלה בה הצמיד, נמצאו שברי מטוס לוקהיד לייטנינג P-38. כעבור ארבע שנים אישרה צרפת הרשמית שאלה אכן שרידי מטוסו של בורא "הנסיך הקטן". מכיוון שנחשפו רק חלקים של המטוס, ולא ניכרו בו סימני פגיעה, נבצר מהחוקרים לקבוע מה גרם להתרסקות. כך שהתעלומה בעינה עומדת.
ייתכן שכך בחר אנטואן דה סנט־אכזופרי. להיעלם, אבל לא לגמרי. להשאיר עקבות אבל לא להתפענח. את סוד קִצו ביקש לקחת איתו. וייתכן שהנסיך הגדול שאף לחדול ברוך, למות בעדינות, בדיוק כמו "הנסיך הקטן": "משהו צהוב הבזיק ליד הקרסול שלו, זה הכל. רגע אחד עמד בלי נוע, הוא לא צעק. הוא נפל לאט־לאט כמו עץ. אפילו לא שמעו כלום בגלל החול".