ישי שריד, “הפאנליסט", עם עובד, 218 עמ'
קשה להיזכר בעולם שבו אנשים לא העלו תמונות של הכלב שלהם באינסטגרם ופוסטים על ארוחת הבוקר שלהם בפייסבוק וציוצים פוליטיים רכים בטוויטר רק כדי לגרוף מיני לייקים ושמייקים, כלשון סבתא שלכם (ובמקרה הפחות טוב, אתם עצמכם בתפקיד סבתא שלכם).
קשה לא פחות להאמין שהייתה פעם טלוויזיה בלי “האח הגדול", גלגול טראשי בידורי מדכדך של החזון האורוולי, שבו כמה בני אדם, שאת רובם לא הייתם רוצים לפגוש בסמטאות חשוכות (או מוארות), עושים את המוות זה לזה והופכים לסופרסטארים למשך רבע שעה וורהולית (עם כמה יוצאי דופן שזוכים להארכה, רוקדים עם כוכבים וזוכים בכפכפים חינם ב"השקות" זוהרות כמו המוות עצמו). הייתי מבקר טלוויזיה כשהתוכנית הישראלית הראשונה של “האח" (2008) התפוצצה בגדול על המסך הקטן. במבט לאחור, אז היא הייתה כמעט תמימה, למרות הבובלילים (זוכרים אותם?) שעשו שכונה, ואני נתתי ל"מותג" בלבי ארבע־חמש שנים גג עד שיימאס ממנו לכולם. והנה הנה, אנחנו בשלהי 2024 והסחי הטלוויזיוני עודנו משודר בגאווה ובקולי קולות, והעם ממשיך להתפלש בו ולעשות לו לייק גדול.
ובמקביל עולה עונה נוספת של “מחוברים", הפורמט שהפציע לראשונה כמעט בסמוך לנ"ל, ושבו אנשים מפורסמים פחות או יותר נעשים עוד יותר מפורסמים על ידי חשיפה עצמית טוטאלית מסביב לשעון, שזו - כדברי אותה סבתא שלכם - הגדרה מכובסת ל"מוכרים את אמא שלהם, את הילדים שלהם ואת האיברים הפנימיים שלהם כדי לקושש עוד כמה דקות של תהילה שקרית מגוחכת ומכמירת לב כאחד". רק שאת לבה של סבתא שלכם זה לא היה מכמיר, כמובן.
תוכניות ריאליטי כמו “הישרדות" מבטאות למעשה בעיקר היכחדות של מושגים כמו עידון, ניואנסים, חשיבה עצמונית ועומק, רחמנא ליצלן (היי, סבתא). הפרודיות שנעשות עליהן מדי פעם (לא מספיק לטעמי) מעניינות הרבה יותר מהן. בפסטיבל תיאטרון בסידני שמחתי לפגוש פעם פרודיה הולנדית על “האח הגדול" ועל תופעת הריאליטי בכלל, “שוטר טוב, שוטר רע" שמה, שבה נסגרים בבית הייצוגי כמה בני אדם שרק כעבור זמן מתברר שהם למעשה בעלי חיים לכל דבר, שמרחרחים זה את זה, מלקקים זה את פניו של זה, גונבים אוכל זה מצלחתו של זה ומנתחים בדיעבד את התנהגותם החייתית האילמת ברצינות תהומית שאין אלא לסכמה כהומור הולנדי. זה היה מוזר, מצחיק ומדליק.
ישי שריד, מבכירי סופרינו ומהאהובים שבהם, ובצדק מוחלט, נדרש בספרו החדש (בין היתר) לשאלה עתיקת היומין עד כמה רחוק ילך אדם כדי לקבל מחיאות כפיים, הכרה בערכו ואישור להיותו ראוי ו"שווה", שכנראה לא קיבל מהוריו מולידיו ועתה הוא מחפש אותם נואשות אצל זרים גמורים.
שריד מלווה ברומן הקצר הזה את שי תמוז, כתב תרבות מוערך בעברו שקרנו ירדה והרייטינג שלו (והשכר שלו) הצטמק משמעותית עם דעיכת הפרינט, ושאחרי תקופה כפאנליסט בטלוויזיה נבעט מהמסך, ולתחושתו המובהקת, שאינה מעידה בהכרח על בגרות נפשית מפותחת, אם הוא לא בטלוויזיה - הוא פשוט לא קיים.
שריד מתאר באופן כמעט חרישי, בפרטי פרטים אפרפרים, את חייו של תמוז, שרק מחפש דרך לחזור אל המסך ולפרוח מחדש, כדי שגם אשתו וילדיו יתגאו בו שוב, בהנחה שהיו גאים בו אי־פעם. תמוז הוא אדם רגיל יותר מרגיל ובהיר יותר מחיוורון. לא צריך להיות מגלה חולשות (כשם ספרו הקודם של שריד) בעל יכולות מיוחדות כדי לאתר את הפגמים האנושיים שלו. הוא קנאי, קטנוני, מריר, קצת פחדן וחושש מעימותים, הוא רוצה להיות בסדר עם כולם, וזו כידוע גם משימה בלתי אפשרית וגם תכונה לא מומלצת לבעלי טורים שמנסים לבלוט. פעם דעתו על מוריסי למשל הייתה בעלת משקל, אבל היום איש לא מתעניין בה. פעם תמוז גם הוגבל לנושאי תרבות, אבל מאז נדרש להתייחס גם לפוליטיקה, ונשלח לשוק באופן מסורתי (מסורת שעורכיו הצעירים מלגלגים עליה) כדי להביא את “קולות העם" לפני כל מערכת בחירות.
קרש ההצלה של תמוז מגיע עם יותר מסמרים חלודים ממה שהוא מעדיף לראות, אבל הוא נאחז בו בשתי ידיים. “הערוץ הימני", ששמו המפורש לעולם לא נאמר, כמו גם שמותיהם של ראש הממשלה ורעייתו ושר המשטרה, מגייס אותו לשורותיו המפוקפקות, באמצעות עוזר אישי צלופחי של אותו ראש ממשלה, שמנחית עליו הוראות ומכתיב לו מה לומר. תמוז כאמור מציית ונשאב אל הבור השחור הזה. שריד לא זורק עליו חול ולא לועג לו, ויהיו שיאמרו שאף חומל עליו - כדמות וכסמל - יותר ממה שמגיע למי שמכר את נשמתו (כדברי אשתו אלונה) לצד הלא נכון בעבור אהבת זרים מזויפת; נהגי מוניות יהיו בעדו, אבל שמאלנית יפה בבריכה תפנה לו גב צונן ותסרב לשחות איתו; לעומת זאת, ראש הממשלה ורעייתו יקדישו לו דקה וחצי בטיסה לאמריקה, וישכחו ממנו עוד בזמן שידברו איתו, ופגישתם הבאה, על רקע אסון אישי של תמוז, שוב תמוטט עליו את ה"קריירה". תמוז משכנע את עצמו בכוח שהוא לא עושה שקר בנפשו, ושהפסד במשפט מטופש, שהסב לו נזק כספי מזערי (אבל כבד מבחינתו) הוא סיבה לתמוך ברפורמה המשפטית למשל. הוא בכלל שקרן ועלוב נפש והפכפך ופתטי בסופו של דבר, אבל לא יותר מכולנו כנראה, למרבה האימה. והוא רק רוצה לעלות שוב ושוב על הגלגל הענק בלונה פארק, כפי שנאמר בסוף הספר. שי תמוז הוא ילד קטן בשורה התחתונה, ואיך אפשר לכעוס על ילדים? (האמת שאפשר, שוב תשאלו את סבתא שלכם).
אני חושד שאם “הפאנליסט" משאיר רושם מעט פושר, ולרגעים כמעט חסר דופק, זה רק מפני ששריד רצה לתאר את התופעה (של “עריקים" מהשמאל שממציאים את עצמם מחדש בשדות הימין) בכלים שלה. אולי זאת הדרך היחידה - ולבטח האפקטיבית - לספר על אנשים פושרים שנכווים במכוון ברותחין כדי להרגיש שהם קיימים. ששופכים דם פיקטיבי אבל נשארים אנמיים. בלי להתלהם, בלי לבוז להם כמו שהם בזים-בתשלום לכל מי ששונה מהם. פשוט לראות אותם כמו שהם. מכורים לחשיפה לשם חשיפה, מנסים למלא בורות בחייהם ובתוכם שאינם ניתנים למילוי. עושים צחוק מעצמם עד שאין שום צורך לעשות צחוק מהם. האנשים האלה לא היו יכולים לבקש טיפול אלגנטי והגון יותר ממה שקיבלו כאן.
לו שריד היה קורא לגיבור שלו גיא, נניח, ולא שי, היו נחסכים ממנו כמה סיבוכים מיותרים, או לכל הפחות תגובתו האינפנטילית (כמה הולם!) של שי ספציפי אחד מ"החיים" עצמם, שטען בראש חוצות כי שי תמוז שבספר (שלא קרא) זה הוא. כמו בשיר הנהדר של קרלי סיימון, הוא בטוח שהשיר הזה נכתב עליו, ושהיקום כולו סובב סביבו. וזו בדיוק הטרגדיה של שי תמוז בקליפת אגוז.