לימור נחמיאס, “הרוצח האחרון בפתח תקווה", כנרת־זמורה, 336 עמ'
דודי סלומון, “הספר של רובי פאקינג כצנשטיין מפתח תקווה", קינמון הוצאה לאור, 239 עמ'
קבלו קלקלן על ההתחלה: רובי פאקינג כצנשטיין הוא לא הרוצח האחרון בפתח תקווה. אין רוצח ב"הספר של רובי פאקינג כצנשטיין מפתח תקווה" מאת דודי סלומון, ואילו ב"הרוצח האחרון בפתח תקווה" של לימור נחמיאס, שבו יש כמה רוצחים בבניין, אין פתח תקווה. לא קיימת. אם המושבות מככבות במקרה בכותרות שני הספרים, בתוכם פנימה מעדיפים עליה את דרמסאלה ותל אביב, בהתאמה. אצל סלומון (יש קשר ליואל משה?) ביקור באגמים הקפואים בנפאל, שבמקרה לא היו קפואים כשגיבורו הגיע אליהם, מטרגר אותו לציין ש"בפארק יצחק אוחיון בפתח תקווה יש אגם".
אבל למה להקדים את המאוחר? אם לשאול שאלה שמעצבנת במיוחד את הדמות של מחברת ספרי המתח בספר של נחמיאס (ואולי גם את נחמיאס עצמה). “כשאני קוראת ספר ונתקלת במשפט ‘אבל למה להקדים את המאוחר?'", מסבירה נויה בליזובסקי לתלמידיה בסדנת הכתיבה, “אני עונה בלב לסופר: אתה יודע למה? כי אתה מפחד שאתה משעמם, ושרק בהמשך הסיפור קורה משהו מעניין, אז אתה מקדים את המשהו המעניין והלא קשור, ואז אתה מיתמם ושואל אותי, הקוראת, למה להקדים את המאוחר, כאילו זו אני שהקדימה. נלוז, נלוז, נלוז!".
שוקולד לארוחת בוקר: כשאימא החליטה לשבור את השגרה ולעשות ניסוי
"היום שבו הכל השתנה": הספר שמעבד סיפורי גבורה מ-7 באוקטובר לאנתולוגיית קומיקס
אוקיי, הבנו. בואו נתקדם. 20 שנה בדיוק אחרי צאת ספרה האחרון, “סרט לבן על כיפה אדומה", חוזרת נחמיאס (לראשונה שלא בכתר, אלא בהוצאת דימרי־סילברה, חידוד שמי שיקרא את הספר יבין) עם רומן שבו במידה מסוימת היא מתבוננת במבט משועשע כהרגלה ב־30 שנותיה בתעשייה. בדף התודות היא מודה לקוראיה על סבלנותם, ויש על מה להודות, ומסבירה ש"בשבילכן ובשבילכם אני כותבת"; כך היא מבדילה את עצמה מסופרים שכותבים לקירות ולעציצים.
הספר החדש יותר דומה לקודמיו מאשר שונה, והוא מוצלח ומבדר בסך הכל, עם כמה הסתייגויות. אך הוא איננו היהלום המלוטש שהיה “צבוטותי" שלה בצעירותו (הוא לא התבגר יפה. או שזה רק אני). נראה שחיבתה של נחמיאס לסנאף ספרותי עמוס זוועות, שהחלה כבר בספרה הראשון, “אמא הייתה זוחלת", לא התמתנה עם השנים, כמו גם שנאת האמהות (“המפלצת הייתה אמא"), ואולי אף החריפה.
רובד המטא בספר החדש מהבהב למרחקים - הסופרת מתייחסת לעולם הספרות המקומי במלוא גיחוכו (הבילוי המרכזי בעולם הזה הוא לדבר סרה באחרים), וגם לכך ש"רוב סופרי המתח החשובים בארץ מתו, מי מסרטן ומי מהתקף לב, בגילים צעירים יחסית".
וכאמור, מציבה במרכזו סופרת של ספרי מתח, כמוה; אבל אין מה לבנות על בגרות רגשית מוגזמת או תובנות עמוקות על כתיבה ועל העולם. איך אפשר לקחת ברצינות ספר שמעניק לדמויותיו שמות כמו (עו"ד) לוי כהן, פסגה ורשבסקי, גרטה שוורצוולד, ריף הרשטיק ומואב רג'ואן? או כזה שלוקה בהרצאות טרחניות על טבעונות, ואז מכופף בננות־היגיון מטאפוריות רק בשביל לשרת דאחקה אחת מתמשכת על פרה באי בודד?
או כזה שמציג דמות נוספת עם שם לא שגרתי (פלג מנשה דדון) כמתרגם מוכשר ויצירתי בתחילת הספר, ואז בהמשכו, לפחות לפי הגדרת הפרופסור עמית בכיר (אל תשאלו) כ"מתרגם בינוני"? או את אמה של הגיבורה כמספרת סיפורים נוראית ואישה די בלתי נסבלת, רק כדי שלבסוף תוגדר כאהבת חייה של הבת וכ"מספרת הסיפורים הכי טובה בעולם". לא סגור על עצמו, אפעס.
בשורה התחתונה, יש משהו קצת עצוב בספר שמתאר את שוק הגברים הפנויים בתל אביב ככזה שמורכב מלוזרים נרקיסיסטים מגלומנים כרסתנים נכלוליים ופסיכופתים בעלי שיער ארוך ואף ענק. שיהיה לנשים הפנויות בהצלחה עם זה. אבל יש גם משהו מבדח ברמיזה שכולנו בעצם פסיכופתים שמסוגלים לַגרוע ולקיצוני מכל - הסופרים, הקוראים, הטבעונים והקרניבורים. ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.
המקרה של דודי סלומון שונה משל נחמיאס. הוא בן 25, בתחילת דרכו הספרותית, הכל עוד לפניו ולא הרבה מאחוריו, אבל הכישרון הגדול שלו מרענן כמו האייס מקיאטו של סבן אילבן בשדה התעופה בבנגקוק, שלשיטתו של גיבורו רובי כצנשטיין הוא הסיבה היחידה לטוס לתאילנד.
זה ספר מסע אחר לגמרי על “הטיול הגדול למזרח", שבמרכזו בחור שלא מצליח ליהנות כמעט משום דקה במסע (אם כי חברו מטיף לו ש"ליהנות זו לא מטרה"), ואפילו לא להתענג על העצב שהטיול מסב לו. סלומון כותב בחופשיות מעוררת השתאות וקנאה, כאילו אף אחד לא קורא (כך רובי גם רוקד, אגב, אבל רק כשהוא מטוגן מסמים).
ההומור שלו פיצוצי, וגולש אפילו לעמוד התודות, שבו הוא מפרט מה אמא שלו הספיקה לעשות בזמן שלא הספיקה לקרוא את ספר הביכורים של בנה (רמז: 85 תורים ללק ג'ל, 54 סיבובים בשופרסל דיל, 8 סיבובים בקניון סירקין, 4 סיבובים בקניון הגדול, 34 יציאות לבתי קפה, 2 אימוני פילאטיס.
‘שאפו על ההתמדה, אמא', הוא מעיר על הסעיף האחרון). עוד באותו מקום מודה סלומון לעורכיו “על זה שקיבלו קובץ וורד ענקי מלא בגיבובי שטויות והפכו אותו ליצירת המופת שאתם מחזיקים בידיכם כרגע". אז לא, זאת לא יצירת מופת (בינינו, מה כן?), אבל מדובר בתגלית אמיתית ובכותב שמתחשק מאוד לחכות לספריו הבאים.
הוא מתאר להפליא את “מצעד השבורים" שחולף בדרכו, בסלנג נהדר של מטיילים ו/או מילניאלים (רובי חייב להסתפר: “אני נהיה עצבני כמו לוחם צ'צ'ני עד שאני סוגר את האירוע הזה"), ומדייק בחן עצום ואותנטי סוג של גבריות ישראלית צעירה ופלגמטית (“אתה בא סיגריה?"). שבה למשל “כשאתה אומר למישהו שאתה מצונן או שתפוס לך הגב, הוא אומר לך, ‘אה, בסדר', הוא לא יודע שאתה פאקינג הולך למות"; או “הנשיקה הייתה גרועה, אפס תשוקה, 0.1 משיכה, וזה היה כיף רק טיפ־טיפה יותר מלראות עם אמזלג את מוקדמות המונדיאל".
גם ההארות היותר בנאליות שלו (“שקיעה זה אותו הדבר כמו זריחה, רק ברוורס") נעימות לאוזן, גאד דמט (כדברי הקללה החביבה על רובי), ובניגוד למטייל שמעיר לו שלעשן לידו זה “חצי סבבה", הכתיבה של סלומון והראש שלו הם הכי סבבה על מלא. רק אל תצפו ממנו למחמאות. “אתם הייתם הצופים מהצד, אתם הכי גרועים", הוא מסכם. ובמילים אחרות, אם לצטט מספרו, “אין על פתח תקווה".