דיוויד פוסטר וואלאס, “אפ, סימבה", תרגום: דבי אילון, ספרית פועלים, 134 עמ'
שמונה שנים לפני שהתאבד בגיל 46, התלווה דיוויד פוסטר וואלאס לקמפיין הבחירות של ג'ון ס. מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2000, על תקן כתב (המכונה “עיפרון") של מגזין "רולינג סטון". מקיין כזכור הפסיד בסופו של דבר לג'ורג' וו. בוש, שתקציב הקמפיין שלו היה כמעט בלתי מוגבל. מקיין מוגדר בכותרת המשנה של הספר (שהוא למעשה הגרסה המורחבת של הכתבה למגזין) כ"אנטי־מועמד", והוא מצדו התנגד לתרומות לא לגמרי כשרות (בין היתר מהסוג המכונה “כסף רך", ואפשר ללמוד פה כמה מושגים ומונחים בסיסיים של קמפיין בחירות), ובכלל הצטייר כאדם ישר מהרגיל, אולי ישר מדי שלא בטובתו, בוודאי יחסית לפוליטיקאי. פוסטר וואלאס תלה את עצמו שנה לפני שהקדנציה הכפולה של וו. בוש בבית הלבן הסתיימה, ולפני שברק אובמה הפיח תקווה חדשה באומה האמריקאית.
חבל שלא זכה לראות את התקופה היפה הזאת, אבל אולי גם טוב בשבילו שלא ראה את דונלד טראמפ משתלט בבהמיות ומשחיר את אותו בית לבן, מחריב את אמריקה וחותר לעשות זאת שוב, בנובמבר הקרוב. ההוצאה המחודשת לאור של המסה הזאת מתרחשת אם כך בעיתוי מדויק ומדכדך מאין כמוהו. עוד לפני שמועמדות לנשיאות של אדם כמו דונלד טראמפ - איש עסקים וכוכב טלוויזיה שמייצג פחות או יותר את כל מה שרקוב, מזויף, רדוד ושלילי באמריקה - התקבלה בכלל על הדעת, מקיין ייצג גיבור אמריקאי עם קבלות, כזה שמדבר דוגרי, אבל דוגרי אחר מזה של טראמפ.
פוסטר וואלאס מספר על נפילתו בשבי של מקיין עם מטוסו בווייטנאם. “טייסי מפציצים היו שנואים במיוחד, מסיבות מובנות. מקיין נדקר במפשעתו בכידון; חייל אחד פרק לו את הכתף בקת רובה". זאת הייתה רק תחילתה של מסכת ייסורים בת יותר מחמש שנים בשבי, שנעשית עוד יותר הרואית ומעוררת הערצה כששומעים שמקיין סירב לשחרור מוקדם מחשש לשבור קוד של כבוד, שלפיו שבויים ותיקים יותר היו צריכים להשתחרר לפניו.
קדוש או פראייר? תחליטו אתם, אומר פוסטר וואלאס, שיודע מראש (לדעתו) את נפש קוראיו, ובעיקר קוראיו הצעירים, שפוליטיקה מגעילה או סתם משעממת אותם, במקרה הטוב. הוא לא מאשים אותם, ואפילו מצדיק אותם. “עד כדי כך קורע לסתות הוא הפיהוק שמעורר בנו לרוב התהליך הפוליטי עכשיו, בעידן הפוסט-ווטרגייט־פוסט־איראן־קונטרס־פוסט־ווייטווטר־פוסט־לווינסקי, עידן שבו הצהרות של פוליטיקאים בדבר עקרונות או חזון נתפסות כסיסמאות־קופירייט לקידום אישי ואינן נבחנות על פי אמיתותן או כוחן לעורר השראה אלא על פי הפיקחות הטקטית הגלומה בהן, כוחן השיווקי. ושום דור לא היה מטרה לשיווק ולספינים ולקידום מכירות בלתי נלאה כמו פלח הצעירים בחתך הדמוגרפי של ימינו".
כשפוסטר וואלאס מדבר על אפקט מקיין הספציפי בקמפיין הספציפי של 2000, הוא מדבר למעשה על פוליטיקאים באשר הם והצלקות הנפשיות שהשאירו וישאירו בבשרם של הבוחרים. לקרוא ולחשוב אוטומטית על ישראל של הרגע הזה. “הרקורד והדוגריות של מקיין, במילים אחרות, לא מבטיחים אמפתיה לכאבם של הבוחרים, אלא הקלה מהכאב הזה. כי שיקרו לנו ושיקרו לנו, וכשמשקרים לך זה כואב. בסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט: זה כואב (...) ואנחנו ממשיכים ללמוד במשך שנים, מניסיון מר, שזה מבאס מאוד כשמשקרים לך - שזה משפיל אותך, שולל ממך את הכבוד כלפי עצמך, כלפי השקרן, כלפי העולם. בייחוד אם השקרים הם כרוניים, מערכתיים, אם נדמה שהניסיון מלמד שכל מה שאתה אמור להאמין בו הוא בעצם רק משחק שמבוסס על שקרים (...) מכאיב להאמין שכל 'משרתי הציבור' שאתה נאלץ לבחור ביניהם הם טיפוסים מזויפים שהדבר היחיד שמעניין אותם באמת הוא התחזוקה האישית שלהם והם מוכנים לשקר בצורה כה שערורייתית ובפרצוף כה תמים עד שאתה פשוט יודע שהם ללא ספק מאמינים שאתה אידיוט".
דוגרי ו"חתיכת בן זונה קשוח" ככל שהיה, מקיין - שאחרי ככלות הכל עדיין בא מהמפלגה הרפובליקנית השמרנית ולא מיריבתה הדמוקרטית והליברלית - תמך בדברים שמפחידים את פוסטר וואלאס, ולמעשה התנגד לרוב מה שהסופר האמין בו: הוא התנגד לפסק הדין של רו־נגד־ווייד בעניין ההפלות, לפיקוח על כלי נשק ולמימון רשת הטלוויזיה הציבורית; הוא תמך בעונש מוות ובתוספת לתקציב הביטחון ובתיקוני חוקה שמוציאים שריפת דגלים אל מחוץ לחוק ומתירים תפילה בבתי הספר. הוא היה לתקווה הפופוליסטית הגדולה של אמריקה לפחות לרגע מסוים. “זה שרוצה את הקול שלכם אבל לא יזנה את עצמו כדי לזכות בו, ורוצה שתצביעו לו מפני שהוא לא מוכן להזנות את עצמו". אבל בסוף, כמו תמיד, רק מי שמוכן להזנות את עצמו, ועושה זאת בחפץ לב, הוא זה שמנצח.
הביטוי “אפ, סימבה" שנתן לספר את שמו, הוא מה שאחד מצלמי החדשות אומר (“בחיקוי של קול סמכותי עמוק", אולי זה של ג'יימס ארל ג'ונס, שהלך זה עתה לעולמו, ב"מלך האריות") כשהוא מניף את המצלמה על כתפו הימנית. ההווי העיתונאי בקמפיין, שמובא בפרטי פרטים מעט מתישים, נראה חי ומעניין יותר בספרים כמו “צבעי השלטון". ההערות הקטנוניות של פוסטר וואלאס על הזלזול שקברניטי הקמפיין - וכמה קולגות - רוחשים לכתבי עת לא פוליטיים ולכן לא משפיעים כמו זה שהוא מייצג, משעשעות רק עד גבול מסוים. מושך במיוחד תיאורן של כמה דמויות משנה, כמו מנהל הקמפיין מייק מרפי, טיפוס ממולח ומצחיק, ש"נראה כמו גמד ענקי" ושיש לו מוניטין של “כלב תקיפה אמיתי".
זו אינה שעתו היפה ביותר של פוסטר וואלאס. הטקסט שלו לא מצליח באמת לממש את הפוטנציאל הגלום בו ולומר משהו חדש ומפתיע על פוליטיקה בת זמננו, והוא מגושם ברובו ומזיע ממאמץ. התרגום שופע הצרימות (“הו ישו"? באמת? “טייס אוויר" - בניגוד למה, לטייס קרקע? ו"חרטא" פשוט נשמע רע ולא מתאים), בחירות העריכה המעצבנות (כמו לכתוב “אמיתי" בכתיב חסר) והעטיפה הכעורה להפליא, שבה תמונתו של מקיין נושאת דמיון מבהיל לינון מגל, מכשילים את התוצאה עוד יותר. עכשיו נותר רק לייחל להיעלמותו הסופית של דונלד טראמפ מבימת ההיסטוריה, ויפה שעה אחת קודם.