בבוקרו של יום שבת השבעה באוקטובר היה חן כהן, המש"ק של מג"ב במועצה האזורית אשכול, בחצר ביתו בעין הבשור יחד עם אשתו וילדיו. שניות אחרי שאיחל להם “בוקר טוב" עם כוס קפה בידו, הפר רעש פיצוצים את האידיליה המשפחתית השלווה, ומטח חריג בעוצמתו וקולות ירי נשמעו מבחוץ.
"כשראיתי את כמות הירי שיש, הבנתי שקורה פה משהו חריג", הוא משחזר. “בדרך כלל בשלבים כאלה אני חובר לחמ"ל המועצה האזורית כדי להבין איפה יש נפילות ולאן לשלוח כוחות כדי לסייע ולעזור, אז התארגנתי, התלבשתי ויצאתי לכיוון המועצה. יצאתי לכיוון הניידת שלי ושמעתי ירי נק"ל (נשק קל), שזה לא סביר בדרך כלל כשיש ירי טילים, חשבתי שאולי מתרחש משהו על הגבול, אבל הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. חזרתי מיד הביתה, נתתי את האקדח האישי שלי לאשתי ואמרתי לה לנעול את הבית, לקחתי את הניידת ונסעתי למשרד בעין הבשור כדי למשוך נשק ארוך, קסדה ושכפ"ץ קרמי בגלל שעדיין חשבתי שמדובר בנפילות טילים".
כשיצא מהמשרד ונסע לכיוון המועצה, קיבל כהן הודעה בקשר שיש ירי בצומת מבטחים הנמצא על כביש 232, ציר התנועה המרכזי בנגב המערבי, ממנו פונים לגוש יישובי צוחר – שישה מושבים ויישוב קהילתי אחד. “חשבתי שמדובר בירי מהגבול אז עשיתי פרסה ונסעתי לכיוון הצומת", הוא מספר. “כשהגעתי לצומת הכביש היה ריק, לא היה אף אחד על הכביש, וכשהגעתי למבטחים ראיתי רכבים עומדים באמצע הצומת.
חשבתי שאולי מישהו חסם אותם בגלל שמיעת ירי, הגעתי ועמדתי במקביל לרכב האחרון בשיירה. כשהתקרבתי לחלון ראיתי שני נוסעים ירויים שעברו וידוא הריגה. בשלב הזה קיבלתי סטירת לחי, הבנתי שיש משהו ונדרכתי יותר. מיד לקחתי את הנשק הארוך, דרכתי אותו ואיך שדרכתי אותו נשמע פיצוץ, והחלונות האחוריים של הניידת בשני הצדדים התפוצצו. הבטתי שמאלה וראיתי שני מחבלים, הם היו לבושים במדים עם סרט ירוק של חמאס על הראש, שכבו ליד אופנועים במרחק ביניהם של כשישה מטרים אחד מהשני. פרקתי לכיוון שלהם, הסתערתי לעברם, הגעתי לראשון, וחיסלתי אותו תוך כדי ריצה, המשכתי לשני וגם אותו חיסלתי. יריתי להם בראש ולא באפוד מחשש שמדובר בחגורות נפץ".
באותם רגעים יש לך זמן לעכל את מה שעברת?
“לא, זה היה אוטומט, אתה מכונה לגמרי. לא הייתה מחשבה פה, כי אם הייתה מחשבה אולי הייתי מתנהל אחרת כדי להיערך יותר, פה פשוט פרקתי עליהם בריצה וזהו. אחרי שחיסלתי את שניהם ניסיתי לעכל מה קורה פה, לא היה עוד ירי מסביב, לא ראיתי מחבלים נוספים, אבל בצומת היו מספר רכבים עומדים זרוקים בצורה משונה".
דקות ספורות אחרי כן פגש כהן ניידת ובה סנ"צ ארז טמסוט שחבר אליו. “ארז ירד אליי, שאל מה קרה, אמרתי לו שאני עוד לא יודע, אבל שראיתי רכבים פגועים ושני מחבלים שניטרלתי", משחזר כהן. “ביצענו יחד סריקה במכוניות וכולן היו עם הרוגים שעברו וידוא הריגה והיו עם ירי בראש. באחד הרכבים הרחוקים ראיתי תנועה, רצנו לשם והיה נוסע שישב ליד הנהג, הוא היה בוכה, לבן, מזיע, רועד, שלפתי אותו מהאוטו, ראיתי שהיו לו שריטות מדממות בלבד.
רצתי איתו לכיוון המיגונית כי עדיין היה ירי תלול מסלול במקום, וכשרצתי איתו לכיוון המיגונית הבחנתי בג’יפ שמגיע, הרמתי אליו נשק והתברר שזה תושב אחד המושבים, העמסנו לו את הפצוע לאוטו וביקשנו ממנו לפנות אותו למד"א באזור גוש צוחר".
כהן הודיע במכשיר הקשר שהוא זקוק לסיוע כי יש לו הרוגים, אך כשלא היה מענה הוא החל להבין שהוא וטמסוט לבד. “שמעתי בקשר על קרבות שמתנהלים במקומות נוספים והתמונה החלה להתברר יותר ויותר", הוא נזכר. “אחרי כמה זמן הגיע אלינו ברט אייזקסון, חבר כיתת כוננות מאחד המושבים, ויחד תפסנו את הצומת הזה כי הוא נקודה אסטרטגית. בשלב הזה ארז לקח את האוטו ונסע כדי לעזור בלחימה בתוך היישובים אז ברט ואני נשארנו שם. זמן קצר אחרי זה ראינו רכב מגיע, ובו אזרח בשם פטריק מקיבוץ סופה שהיה בדרכו הביתה.
אמרתי לו שאין לו כרגע למה ללכת הביתה כי המקום מוקף מחבלים, אז הוא נשאר איתנו. כיוון שהיה לו רק אקדח לקחתי מאחד המחבלים שחיסלתי קלצ’ניקוב ומחסניות, לקחתי רימונים מהמחבל השני, ושמרנו שלושתנו על הצומת. בשלב מסוים הגיע מכיוון דרום אופנוע ממרחק של 150 מטר מאיתנו, לא ידענו אם זה מחבל או אדם שנמלט אז ירינו כמה כדורים לכיוון, האופנוע נעצר והתברר שאלו היו מחבלים שהתחילו לנהל איתנו קרב ירי. לא ראינו אותם כי לא היה קשר עין אז ירינו לכיוונם כדי לנתק אותם מהאזור. בשלב מסוים נשמעה שריקה, צעקתי להם לשכב, זה היה RPG שהתפוצץ מאחורינו. המחבל ירה לכיווננו שלוש־ארבע פעמים RPG ואז הוא נעלם והפסיק את הירי מצדו".
את פטריק וברט הכרת לפני כן?
"כן, פטריק הוא מתנדב של המשמר האזרחי אצלנו ואת ברט אני מכיר כאיש ביטחון מהעבודה".
“תחושת פספוס מטורפת"
אחרי היתקלות זו ראו השלושה עוד שני אופנועים עם ארבעה מחבלים, ירו לכיוונם והחלו חילופי אש בינם ובין המחבלים. “תוך כדי הירי זיהיתי שיירה שמגיעה מכיוון צפון, ג’יפ פאג’רו ושתי סוואנות מאחוריו, הערכתי שמדובר בכוח שלנו מאחר שהם באו בתנועה מסודרת מדי, אבל הם עמדו לנסוע דרומה ולחצות בינינו את קו האש ולהיות בנתיב המחבלים עצמם", הוא מספר. “בשלב מסוים נעמדתי, צעקתי לברט ולפטריק להפסיק את האש, ביצעתי ירי ביד אחת לכיוון המיגונית וביד השנייה סימנתי לרכבים שלנו לבצע פרסה. בכוונה ביצעתי ירי מסיבי כדי שהם יראו שאני לא יורה לכיוון שלהם אלא לכיוון המיגונית כדי לסמן להם. הם הבינו מה קרה, ביצעו פרסה ונסעו. כשביצענו סריקה במיגונית שלכיוונה יריתי, ראינו שתי גופות של מחבלים, כך שידענו ששני מחבלים נוספים נשארו, מבלי שאנחנו יודעים איפה הם".
כשאייזקסון קיבל הודעה שהרבש"ץ של מבטחים נהרג בקרב, הוא התבקש ללכת להחליף אותו כדי להמשיך לנהל שם את הקרב: “נשארנו פטריק ואני על הצומת, ישבנו שם עד שהתחיל להחשיך. בשלב מסוים פטריק אמר שהוא רוצה לנסוע הביתה כדי לראות מה עם המשפחה שלו ועזב".
ואתה ידעת בזמן הזה מה קרה למשפחה שלך?
"לא, לא בדקתי, לא קיבלתי שום טלפון או משהו, בדיעבד אשתי אמרה לי שהיא ידעה שאני נלחם ולא רצתה להטריד אותי כדי שאהיה מרוכז בקרב. מדי פעם היא הצליחה לדלות מידע עליי דרך חברים שוטרים ששמעו אותי מדווח מדי פעם במכשיר הקשר".
בשעות הערב מצא עצמו כהן לבד בצומת, כשעזרה לא הייתה בנמצא: “כל הזמן ביקשתי סיוע ושישלחו כוחות כדי להמשיך לתפוס את הצומת, עד שארז טמסוט שמע אותי בקשר ואמר לי: ‘תגיד לי אתה בסדר? תעוף משם. כבר חושך, אתה לבד ויש מחבלים באזור. אתה מטרה. אף כוח לא יגיע אליך, יש בלגן מטורף. קח את הרגליים שלך ותעוף משם. סע ליישוב שלך ותעזור שם במה שאפשר'".
כהן נסע לכיוון עין הבשור אל אשתו והילדים: “בדרך קיבלתי את התמונה האמיתית, ראיתי רכבים זרוקים, גופות של אזרחים, רכב נמ"ר צבאי עולה באש באמצע הכביש, וזוועות שלא אתאר. הצטרפתי לכיתת הכוננות בעין הבשור, לא לפני שהלכתי הביתה להגיד שלום לאשתי. היא די הופתעה ואמרה לי: ‘הייתי בטוחה שאתה לא חוזר’. אמרתי לה: ‘זה בסדר, גם אני הייתי בטוח שאני לא חוזר’. נשארתי בעין הבשור כי הגזרה עדיין בערה, עברנו לאיסוף רכבים של הנרצחים, לטיהור השטח ולקרבות נוספים".
כשאתה נזכר עכשיו, ממרחק של שנה, באותו בוקר, מהן התחושות שלך?
"אני עדיין מעבד את מה שחוויתי. זו תחושת פספוס מטורפת שאיבדנו הרבה אזרחים שאולי היינו יכולים לסייע להם. הטראומה מלווה אותי כל יום. אני עדיין ב־7 באוקטובר. אני 30 שנה במג"ב אבל בחיים לא ראיתי וידוא הריגה. הייתי בגולני והקרבות שלנו מול מחבלים היו בחוליות, ופה זה היה קרב של אדם מול אדם. לראות את הילדים שנרצחו זה כאב מטורף ואלו תמונות שלא עוזבות. עם זאת, העבודה שלנו חייבת להיעשות ואנחנו מוכרחים להתמודד עם זה".
"מורשת לדורות הבאים"
סיפור גבורתו של כהן הוא אחד מבין תריסר סיפורי גבורה המופיעים בספר החדש “לחיים ולא למוות – משמר הגבול בשבעה באוקטובר" (בהוצאת כנרת זמורה דביר) מאת סנ"צ ד"ר טל משגב ואורי קראוסהר, שיצא בימים אלה לאור ובו סיפורי גבורה ממקור ראשון, הלוחמים, מאותה שבת שחורה.
"מתחילת המלחמה נצמדנו לחמ"לים ולפיקוד הבכיר כדי להתרשם בזמן אמת מכל האנדרלמוסיה שקורית באותם רגעים", מספר משגב, ראש מחלקת ההיסטוריה והמחקר של מג"ב. “החל מה־8 באוקטובר ובמשך חצי שנה התחלנו בסדרה של ראיונות עומק עם למעלה מ־400 מרואיינים שהיו בתוך הלחימה. תמללנו את כל הראיונות, אספנו את מצלמות התנועה ומצלמות הגוף של השוטרים, כולל כל תיעוד אפשרי שמספק תמונה על איך מג"ב נלחם ב־57 זירות הלחימה במקביל. המחקר הזה אפשר לנו להגיע לחקר האמת ולדייק את העובדות והחלטנו בפעם הראשונה להוציא ספר מאוד מדויק על מה שעבר על מג"ב ב־7 באוקטובר, כשכל סיפור נדבק בצורה משמעותית ונקודתית שאינה ניתנת לערעור.
"היה לי חשוב שמעבר לספר מחקרי שמיועד למפקדים וללוחמים במג"ב, יצא ספר לאזרחים שיספר את הסיפור של החיל המיוחד הזה שבאמת נלחם והציל לא מעט אנשים באותם רגעי אימה. הרבה מאוד סיפורים שכתובים לא נכנסו לספר הזה אלא ייכנסו לספרים הבאים. היה חשוב לנו להביא את הסיפור של הכוחות שלחמו במג"ב, של החטיבות הטריטוריאליות והא-טריטוריאליות. חשוב שאנשים ישמעו את הסיפורים ויכירו לעומק את מה שקרה. אני יליד חורף 73’, וכמי שגדל על הסיפורים של מלחמת יום הכיפורים, אני רואה את השליחות בהנחלת המורשת הזאת לדורות הבאים כי אסור שאף אחד ישכח מה קרה כאן".
