מיק הרון, “רחוב המרגלים", תרגום: נעה שביט, אריה ניר, מודן, 320 עמ'
איך משלבים קומדיית ריגול יותר בריטית מבריטית, פרועה אבל מותחת בטירוף, עם טרגדיה יוונית? מה ששמעתם. מה הבעיה? פונים למיק הרון, היוצר של סדרת "סוסים איטיים" המשובחת, והוא כותב את "רחוב המרגלים".
"ספר הבצלים הירוקים": עם אהוד בנאי בדרכים, מרגישים שאפשר להחלים
המשוררת והסופרת הדרום קוריאנית האן קאנג זכתה בפרס נובל לספרות
ובלי להסתבך עם יותר מדי קלקלנים, הרון מפגיש בין היתר אב נוטש, שבינתיים הקים צבא של שכירי חרב המורכב כולו מיוצאי חלציו (גואל רצון חתלתול לידו), עם בנו הננטש, שחלם כל ימיו על המפגש הזה, בלי לדעת שאביו הוא רוצח וטרוריסט שגם אם לא ממש חפץ בחורבן בניו ו/או יוזם אותו בפועל, לכל הפחות לא מתרגש מעקידת ילדיו. נשמה טהורה, מה שנקרא.
"הייתה שם אהבה?", מעז הבן הננטש לשאול את האב הנוטש, ומתכוון לקשר שבין האב לאמו של הבן. "הייתה אהבה מהצד שלה", מגיעה התשובה, חמימה כמו בריזת בין ערביים בקוטב הצפוני.
בלי לקפח את כבודה של הטרגדיה היוונית, הרון מעפיל לממדים תנ"כיים ממש וגם שייקספיריים. וכל זאת כאמור בלי לאבד מיליגרם מהמתח, מההומור ומחדות השיניים של הסאטירה על גיבורי-על (בעיני עצמם) שאינם אלא לוזרים מגוחכים, כמו כולנו.
ריבר קרטרייט, שנבעט מהמגרש המרכזי של סוכנות הביון הבריטית, ה-5MI, אל תחתית התחתיות, בית סלאו לסוכנים הדחויים המכונים "סוסים איטיים", ושנוטה להסתבך ולסבך את עמיתיו (ולפעמים את אנגליה כולה) הרבה יותר מן הדרוש, מסרב ללמוד מטעויות, ואם כבר, נע גם הפעם במהירות של ספידי גונזלס (חרף היותו סוס איטי בהגדרה) מטעות לטעות ומקטסטרופה לאפוקליפסה, עם סוג של משאלת מוות לא רשמית.
כפי שכתבה מבקרת הטלוויזיה נטלי דוברז'ן, אפרופו סדרת הטלוויזיה שנעשתה בעקבות ספריו של הרון, שעונתה הרביעית ננעלה זה עתה, "רחוב המרגלים" הוא כמעט בבחינת ניסיון התנקשות במורכבות הדמות של ריבר.
"ריבר חושב שהחיים ליהקו אותו לתפקיד ג'יימס בונד", גורסת דוברז'ן, "אבל המציאות מעידה שהוא קרוב יותר להיות דיוויד ברנט (מ'המשרד') של עולם הריגול. זה עובד כששני הצדדים באישיותו שווים.
הוא טוב בעבודה שלו אבל בו בזמן גם גרוע. אכפת לו והוא מכוון מטרה, אבל הצורך שלו להיות הגיבור הופך אותו לנמהר ופזיז מדי. הוא חתיך שרץ מהר, אבל גם פתי שנופל על הפרצוף אל תוך ערימת צמיגים. וכאן הוא מוצג כמטומטם באופן יוצא דופן, כשדרך טובה לדעתו לעשות תחקיר על מתנקש היא להצביע לעצמו על הפנים ולשאול זרים גמורים בצרפת: היי, מישהו מזהה אותי?".
דוברז'ן צודקת כשהיא מסבירה כי הקסם של סדרת "סוסים איטיים" הוא בהיותה "האנטיתזה לסוגת ג'יימס בונד. התנגשות פנטזיית הריגול במציאות העלובה, הקטנונית והבירוקרטית". זו הסיבה, לדעתה, שהופעת האב הפסיכופת נדמית תלושה מעט, כי נבל־על מסוגו מתאים לקומיקס או לבונד ולא לעולם המשכנע שהרון בנה ועיצב בעמל ובתחכום.
עם זאת, קשה שלא להתעצב עד דמעות לנוכח התמורות בקשר שבין ריבר והאיש שגידל אותו בפועל, סבו דיוויד קרטרייט. הסב הוא מרגל בכיר שחזר מן הכפור ונכנס לכפור חדש, של דמנציה מתקדמת, בעודו מנסה לכפר על טעויות העבר של עצמו.
מתברר שכולם עושים טעויות, גם הטובים ביותר. אלא שבדומה לנכדו, הטעויות של הסב באות להתנקם בו ומסכנות גם אותו וגם את המולדת האהובה שלו. ועוד מתברר שלפעמים, כדי להציל מישהו שאוהבים, כמו במקרה של ריבר ודיוויד, אין ברירה אלא להכאיב לו.
הריקבון הכללי של המערכת מטריד כשם שהוא מצחיק, והדמיון ההולך וגובר בין ה"כלבים" (סוכני הביון המוערכים) וה"סוסים" (הנפלים) המופקדים על ביטחון הציבור, אף הוא טרגי לא פחות משהוא קומי, ונגיעתו בעולם האמיתי כמעט מפחידה.
הספר מתחיל בתיאור של פיגוע המוני במרכז קניות, ומתרכז באיש ביטחון בשם סמיר, שברגע קריטי מתעתע, כשנדמה לו שהכל תקין ואפילו חיובי, מנסה להסתיר חיוך או זמזום שיר, "והוא נאלץ לכסות את פיו בכף ידו כדי להסתיר את תגובתו.
התנועה סייעה לסוכך על שיניו, שבעזרתן הוא זוהה אחר כך". הרון חותם את הפירוט הקשוח והלא ממצמץ של הפיגוע במילים: "זה נמשך שניות, אך לא פסק לעד, ואלו שנותרו מאחור, הורים ומשפחות, אהובים וחברים, לנצח יציינו את התאריך כמועד של שיחות שלא נענו ושל רכבים שלא נאספו, יום שבו משהו כמו השמש זרח בכל המקומות הלא נכונים, וצרב לצמיתות את דמותו בחייהם של כל מי שנקרו בדרכו".
ההקדמה המצמררת הזאת עשויה ליצור רושם בהחלט לא מדויק, של קריאה שאינה מאפשרת בורחנות (ההצעה העברית הלא רעה של האקדמיה ללשון ל"אסקפיזם") מהימים הנוראים האלה ממש. אבל תסמכו על הרון שגם יסחוט מכם פרצי צחוק רמים ובלתי נשלטים.
כשם שההתמקדות המיקרוקוסמית באיש ביטחון אחד אינה עוברת אל המסך, כך רבים יתרונותיו של הספר על העיבוד הטלוויזיוני, מבריק ככל שיהיה.
אומנם עווית גועל אחת של קריסטין סקוט-תומס בתפקיד דיאנה טברנר, הסגנית (הנצחית כנראה) של ראש ה-5MI, מהבוס האידיוט במיוחד שהוצנח עליה, שווה אלפיים מילים, כמו גם האופן שבו היא מגיבה לרעיון של נישואי נוחות עם ג'קסון לאמב, מפקד הסוסים האיטיים (גארי אולדמן במה שכבר הוכתר כתפקיד חייו), בתוספת האמירה "אני מעדיפה למות", אבל הכתיבה של הרון בכל זאת עושה על הדף דברים שקשה לעשות במדיום אחר.
ראו כיצד הוא מתאר את מערכת ההסקה המרכזית בבית סלאו: "דינוזאור שגרוני, שמפרקיו מעוותים בעקמומיות במקומות שבהם סדקים מחלימים הותירו צלקות כעורות, איבריו מגובבים ולא תואמים, קצותיו מוכתמים ומחלידים, והוא מפיח חמימות רפה בלבד".
"והדוּד, ליבה של החיה, לא ממש פועם, אלא יותר מגמגם במקצב טריפ-הופ, בפרצי התלהבות אקראיים שמפיקים שיהוקי חום במקומות לא סבירים, ופרפורים לא סדירים שמניבים כיסי אוויר המשתוקקים להיפלט החוצה. גם במרחק כמה בתים משם עוד ניתן לשמוע את נקישותיה של מערכת החימום הנושנה, שנשמעת כמו מפתח צינורות הדופק על מעקה מתכת, כמו מסר מוצפן המשוגר מתא כלא אחד למשנהו".
או כך למשל מהרהר אשף המחשבים האינפנטילי רודריק הו, בניתוק קלולסי מוחלט מן העובדות, בעמיתתו לואיזה גיי: "הייתה תקופה, לא מזמן, שבה נאלץ רודי לשחק אותה קול עם לואיזה. היה ברור שהיא נדלקה עליו: מביך, אבל זה המצב, ולא שהיא סחבה בלה לגמרי, בתאורה נכונה היא דווקא הטילה צללית נאה, אבל היא זקנה, שלושים פלוס, וכשנשים מגיעות לגיל כזה, נדבק להן סירחון קל של ייאוש. רגע של חוסר תשומת לב, והן יבחרו לך וילונות ויציעו ערב שקט בבית. לא ככה רודריק הו משחק אותה: אז סָיונרה, בובה. בהיותו בחור בעל טקט, הוא הצליח להעביר לה, בלי שייאלץ לנקוט במילים מפורשות, שהרוד מחוץ לתחום".
הבשורות הטובות: סופה של סדרת הסוסים האיטיים אינו נראה באופק. החדשות הפחות משמחות: המציאות, יימח שמה, ממשיכה בשלה. אם רק היה בנמצא איזה סוס איטי, או טרויאני, או מה שלא יהיה, שיצליח להשתיק אותה עד להודעה חדשה, היינו פוצחים בשירת הללויה עד דלא ידע.