שלושה גלגולים – שחקן, פרסומאי וסופר – התנסה עמוס טלשיר ב־74 שנותיו. אם רוצים, אפשר להוסיף גלגול רביעי, מפתיע במיוחד – נגר. כשטלשיר נשאל אם היה מסוגל להתמיד בגלגול אחד בלבד, הוא משיב שזה אף פעם לא בא אצלו בחשבון. “אני לא יכול להתכחש ליצר החדשנות שלי", טלשיר מצהיר. “זה מביא אותי כל הזמן לעבור מתחום לתחום".
כסופר, טלשיר הוציא לאחרונה את הרומן התשיעי שלו, “הגורדוניסטים" בהוצאת “עולם חדש". “הספר עוסק בארבעה עוזבי קיבוץ כבני 45. אחד מהם אומר שכדאי להם לשוב לקיבוץ שאותו עזבו לאחר שירותם הצבאי, כדי לשתות מ’הגביע הקדוש’ של א.ד. גורדון, שעל פי משנתו הוקם הקיבוץ", הסופר מספר.
איפה אתה כותב?
“אני כותב בשקט מוחלט בסטודיו שלי ביפו, וגם בטיולים שאני מטייל לבדי ברחבי הארץ. אני צמוד תמיד ללפטופ שלי וכותב בקלות ובהנאה".
המלחמה מפריעה לך בכתיבה, או שאתה מצליח להתנתק?
“המלחמה הכניסה אותי למצב רוח מאוד־מאוד מודאג, בעיקר לעתיד ילדיי ונכדיי. הדאגה החמורה משפיעה על מה שאני כותב".
איך?
“אני בתהליך של כתיבת שלושה מחזות, ששניים מהם יהיו מונודרמות ואחד הצגה על מלא. שלושתם משקפים את המועקה שאני חי בה מאז שפרצה המלחמה הנוכחית. התחלתי לכתוב את המחזות האלה ב־7 באוקטובר".
המחזות האלה יחזירו אותך לבמה לאחר עשרות שנים?
“זה לא. מזמן אין לי את היצר של הפקרת עצמי לאהבת הציבור".
אילו מחשבות עולות לך בתקופה הזו, במצב הזה?
“אני משוכנע שיש שרשרת של סיבות שגרמו לכך שהאמת תובעת את עלבונה. הרבה לפני המלחמה התנהגנו בחזירות, לא רק לאוכלוסייה הפלסטינית, אלא גם לעצמנו. הפוליטיקאים שלנו הם אוסף של אנשים מושחתים, שקרנים חסרי כבוד, בייחוד אלה שמנהלים את המדינה, בעיקר מי שעומד בראש ממשלתה, שמגיע לשיאי ציניות. האיש הזה מסוגל לשקר אפילו לעמודי חשמל".
מהו הזיכרון שלך מקיבוץ מעלה החמישה, שבו גדלת עד גיל 7?
“כיוון שלא הייתה אצלנו בריכת שחייה, הייתי נגרר אחרי הילדים הגדולים לבריכת ההשקיה של קיבוץ קריית ענבים הסמוך. היינו מטפסים מעל החומה וקופצים כמו טרזן לתוך תהום של מים".
מתי גילה טרזן שהוא בן של שורדי שואה?
“אחרי שעברנו לבאר שבע, כשהייתי בן 7. אז באו לבקר אצלנו חברים של ההורים מהמחנות. אבא שלי, אריה, עמד בראש הגורדוניסטים בגטו לודז’ בפולין. בהשראתו כתבתי את הספר ‘אריה פצוע’. הוא היה אידיאולוג שבא לעבוד בשדות הקמה הזהובים תחת תכלת השמיים בארץ ישראל, וראה את החבר’ה מחפשים ג’ובים. זה שהיה לו קול יפהפה גרם לי לשיר איתו במקהלה כשהוא התקרב לגיל 100. אהבת המוזיקה שלו הביאה אלינו את הטייפרקורדר הראשון בבאר שבע, שבו הוא היה מקליט מהרדיו מוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל".
איך הגעת ללהקת הנח"ל?
“יום אחד הבחנתי בתכונה סביב משאית עם ברזנטים שהגיעה לבית החייל בבאר שבע ועליה היה כתוב ‘להקת הנח"ל’. כשנכנסתי פנימה וראיתי את החזרה שלהם, זה מצא חן בעיניי ונשאר לי חקוק בזיכרון. ב־67’, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, הייתי תלמיד תיכון. ראיתי שוב את המשאית של הלהקה, הפעם עם הכתובת ‘מהנח"ל באהבה’; שם התוכנית שלפני הגיוס שלי. העניין מצא חן בעיניי ואמרתי לעצמי, ‘יאללה! אם לא עתודה אקדמית וגם לא קורס טיס, אז זה שווה!’".
"לקראת הבחינות ללהקות הצבאיות למדתי בעל פה מקאמה שביצע שייקה אופיר בהופעה, בלי לדעת ששייקה יהיה הבוחן. בבחינות ראיתי שהוא צוחק כשביצעתי את המונולוג שלו. הצטרפתי ללהקת הנח"ל בתוכנית ‘הפרוטה והירח’, שעליה עבדנו עם נעמי פולני. המשכתי שם בתוכניות ‘קרנבל בנח"ל’ ו’בהיאחזות הנח"ל בסיני’, התוכנית של ‘שיר לשלום’, שתאם את התפיסות שלי. בהחלט לא הייתי מכוכבי הלהקה, שעליה פיקדתי בשנה השלישית של השירות הצבאי".
אז הגיעה ללהקה ירדנה ארזי, לימים אשתך.
“נכון. היא הייתה מקסימה, אבל גם ביישנית ודי מבוהלת. היה כיף איתה".
הרגשתם כוכבים?
“אולי היו בינינו שהרגישו כוכבים, אבל אני לא כל כך הרגשתי שקורצתי מהחומר הזה. נראה שכבר אז הייתי בדילמה בעניין המסלול האמנותי שלי. אז הלכתי ללמוד בימוי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ולפרנסתי עבדתי כסבל בשוק הסיטונאי. בהמשך נעשיתי מנהל משמרת".
כשחקן, טלשיר גילם עבריין, “פושטק בסגנון אלן דלון", בסרטו של יואל זילברג “חסמבה ונערי ההפקר", וריחף על גגות יפו ב"קזבלן" של מנחם גולן, “שם התחלתי להרגיש שאני לא במקצוע הנכון".
מדוע?
“אז כל הדבר הזה כבר נראה לי לא מספק, אבל הרגשתי קרוב לצוות הצילום בראשותו של דויד גורפינקל, בכיר צלמי הקולנוע בארץ, שאחר כך שיתפתי איתו פעולה בתחום הפרסום. כשחקן, הוחמאתי לא מעט מאנשי מקצוע כמו רם לוי, שאצלו שיחקתי בסרט הטלוויזיה ‘חרבת חזעה’, אבל לא סיפקו אותי המחמאות המקצועיות ולא הרגשתי תשוקה לתשואות הקהל שחוויתי בהצגות שבהן שיחקתי, כמו ‘ילדי הירח’ בקאמרי. לטעמי, לא הייתי שחקן טוב כפי שרציתי להיות".
היכן נפל דבר?
“כשיענק'לה אגמון פיטר אותי מהצגה של חנוך לוין שהוא עמד להעלות בתיאטרון ‘בימות’ שלו, ושהורדה לפני שהוצגה".
איך הגבת?
“בו ברגע צץ על פניי מבט אלים מסוג שהתפתח בילדותי ברחובות באר שבע, והלכתי לדרכי. אז הבנתי שאני לא צריך להיות במקומות שבהם ישלטו בגורלי. בשלהי שנות ה־70 פניתי אל הדבר שיש לי אליו תשוקה, וזו הכתיבה. כשאמרו לי שאי אפשר להתפרנס ממנה, בכל זאת כתבתי את הספר הראשון שלי, ‘כמו כלבים מחוברים’. עם הופעת הספר הרגשתי שאני מסוגל לפרוש כנפיים לעבר עולם הפרסום, דווקא, שאליו התוודעתי דרך מגזין פרסום חשוב מחו"ל, שאותו הייתי מוצא בחנות עיתונים וכתבי עת בבאר שבע".
כעשור אחרי שהצטרפת למשרד הפרסום “אריאלי" מונית שם למנכ"ל. חשת על גג העולם?
“לא. גם לא חלמתי להיות מנכ"ל. כל מה שרציתי זה להרוויח היטב, וזה קרה. ידוע שהקופירייטרים, רעיונאים בעברית, הם המשתכרים הגדולים בענף הפרסום".
"החום בוטל, שותים קריסטל".
“וגם ‘מה המצב? - חצב!’, זה בדיוק היה המקום שבו הרגשתי שהתשוקה היצירתית שלי פוגשת את מה שהייתי הכי טוב בו וגם את יכולת הניהול שלי. כל מי שעבד איתי או תחתיי נשאר בין אוהביי".
לא סתם הכי טוב. טלשיר היה הראשון שהנפיק חברת פרסום ישראלית בבורסת נאסד"ק וגם הראשון שמכר שליטה בחברת פרסום ישראלית לחברה זרה.
אם היה כל כך טוב, למה פרשת ב־2007 מענף הפרסום?
“יצר ההתחדשות שלי גרם לי לפרוש. לאחר 30 שנה בענף, כשהייתי כבר בן 57, הרגשתי שאני די קרוב למיצוי היכולות שלי. התקף הלב שעברתי קודם לכן היה הזרז האחרון. המתח בתחום השפיע על ההחלטה לפרוש מהפרסום".
ואז, כדי להשתחרר מהמתח, הלכת להיות שוליית נגרים?
"אל תתפלא כל כך. אני בא ממשפחה של נגרים. הרי נקראנו במקור טישלר, שזה נגר, עד שאבא שלי, שעבד בנגרות בשואה, שינה לטלשיר. אני העברתי את הזמן בחופשות מהלימודים בכל מיני נגריות. המשכתי לכתוב גם כשהייתי בפרסום וגם כשפרשתי ממנו, ובוקר־ בוקר הייתי יוצא לנגרייה ועובד בה. זה היה חלק מההתאוששות מהטראומה שחוויתי בעקבות התקף הלב. וזה גרם לי סיפוק מטורף, אולי לא פחות מהכתיבה, בפרט שרוב הריהוט בבית שלי ביפו הוא מעשה ידיי".
בדירתו הנאה ביפו טלשיר חי עם בת זוגו, צורפת בעיסוקה. “שנינו חסידי תבונת הכפיים", הוא מעיר.
עמוס טלשיר הוא אב לשלושה מנישואיו לעיתונאית ענת טלשיר, וסב לשלוש נכדות. "עד שעזבתי את הבית אחרי הצבא, הוריי לא דיברו איתי על השואה. זה צף ועלה, כשמאשה, מריאשה וזלדה, החברות של אמא משם, היו באות אליה והן היו יושבות שעות סביב השולחן ושותקות. רק כעבור שנים קלטתי שהן יצאו מהשואה עם דיכאון קליני עמוק".
"הקליטה שלי בבאר-שבע לא הייתה קלה. אז די הייתי ילד הכאפות של החבר’ה אולי מפני שדיברתי בעברית שהרגיזה אותם. ‘מה אתה מתפנק עם המילים האלה?’ - הם היו שואלים אותי ומורידים לי בומבה, מה שהעצים את רגשי הנחיתות שהיו לי כמי שבא מהפרובינציה. לעומת זאת, חשבתי שבבוא היום אהיה רופא. למה? - כי זה מה שאמא שלי הכניסה לי לראש".