"מפקד נפת עזה ישב במשרדו טרוד מאוד. הוא פיקד על חמש תחנות משטרה ברחבי רצועת עזה, מרפיח בדרום ועד עזה בצפון, עם כ־800 שוטרים. עם תחילת המהומות בעזה נכנסו השוטרים הפלסטינים ששירתו תחתיו למשרדו. 'המפקד, ישחטו את כולנו, אנחנו לא יכולים להישאר כאן ולשרת משטרה של ישראל... אנחנו מתביישים ומפחדים ללכת עם מדים של שוטרי ישראל, אי אפשר יותר'.
"הוא הביט בהם מעט מופתע אך הבין אותם. תוך זמן קצר נותר ללא מאות שוטרים מקומיים שהתפטרו; בעודו מתחיל את השיחה כיצד לגייס מאות שוטרים, לשמור על התחנות וביטחון שוטריו, ניסה אחד הקצינים לסמן לו בידו: 'יש מישהי שמתעקשת לדבר איתך... היא אומרת שהיא יהודייה... מדברת עברית'".
הקטע הזה פותח את ספרו החדש והראשון של ניצב בדימוס שמעון לוי, "מלחמות בני שרה" (הוצאת "אות ועוד", נכתב בעזרת סופר הצללים אלי חליפה), ספר שעלילתו, בהשראת סיפור אמיתי, לקוחה מהקריירה המשטרתית הארוכה והמרשימה שלו. לוי, בן 78, תושב באר שבע, נשוי, אב לחמישה וסב לנכדים, עלה ממרוקו בשנת 1955. הוא שירת במשטרה בין השנים 1966 ל־1997, והיה, בין השאר, מפקד נפת יהודה, מפקד נפת עזה, מפקד מרחב לכיש ומפקד מחוז הדרום.
כתיבת הספר החלה בתקופת הקורונה. "אנשי משטרה נתקלים לאורך השירות שלהם באירועים חריגים שלא עוזבים אותם", לוי מסביר. "בקורונה חיפשתי מה לעשות, אמרתי לעצמי 'בוא נכתוב', וזה מה שיצא".
הספר מגולל את סיפורה של שרה (שם בדוי), צעירה יהודייה שהתאהבה בבחור עזתי וברחה איתו לעזה. כעבור 19 שנים היא הגיעה ללוי עם שלושה מילדיה וביקשה לחזור לישראל. "אנחנו נתקלים בתופעה הזו, של יהודיות שמתחתנות עם גבר ערבי ועוברות לגור איתו באזור הנגב, ביהודה ושומרון וכמו בסיפור המדובר, גם בעזה", לוי מפרט. "הסיפור הזה באמת ליווה אותי לאורך שנים. אנחנו, אנשי המשטרה, הצבא, העובדים הסוציאליים, נפגשים עם דברים חריגים והם נשארים איתנו. אתה לא מגיע הביתה ושוכח מהם".
תאר את הפגישה הראשונה שלך עם גיבורת הסיפור.
"הייתי מפקד נפת עזה בשנים 1987־1990. האינתיפאדה הראשונה התחילה בסוף 1987, והאישה הזו הגיעה אליי לתחנה במרץ או באפריל 1988. המפקדה שלי הייתה ליד מחנה הפליטים שאטי, ובתקופה הזו היה עוצר כללי בעיר. כל מי שזז נבדק על ידי הצבא או על ידינו.
"פתאום, הגיחה לתוך המפקדה אישה עם שלושה ילדים, נעצרה בכניסה ואמרה שהיא רוצה להיפגש עם המפקד. אמרתי שיבדקו אותה ואת ילדיה, שיראו שהיא לא מחבלת. ואז נכנסה אליי אישה ערבייה, הסירה מעליה את השמלה ואת הרעלה, ואתה רואה מולך בחורה בג'ינס שמתחילה לדבר עברית רהוטה".
בטח היית בשוק.
"הייתי בשוק. כאמור, ידעתי על התופעה הזאת, אבל לא נתקלתי בה אישית. היא סיפרה שהיא יהודייה, שאלה שלושה משבעת ילדיה כי ארבעת האחרים לא רצו לבוא איתה, ושהיא מבקשת לחזור להורים שלה ביפו. היא סיפרה לי שברחה מהבית לאחר שהתאהבה בבחור עזתי שעבד בישראל כפועל, שהיא חיה 19 שנים מחוץ לבית הוריה ושאילולא האינתיפאדה הייתה נשארת בעזה כל החיים.
"באינתיפאדה היא הבינה את הסכנה. הבחורה ראתה שבעלה הוא איש חמאס ושגם ילדיה הולכים לכיוון הזה, והחליטה להציל מה שהיא יכולה. המזל שלה היה שהיא דיברה ערבית מהבית, אז היא יכלה לתקשר יותר בקלות עם הסביבה בעזה. אבל בסופו של דבר היא החליטה לחזור הביתה".
מה עושים אחרי ששומעים סיפור כזה?
"קודם כל, צריך לבדוק ולאמת את הסיפור. המשטרה איתרה את אחיה, והוא אישר שיש לו אחות שעזבה ושהמשפחה לא בקשר איתה. ביקשנו סימנים מזהים לגביה, לוודא שזו אכן היא, ואחרי בדיקה אימתנו את זה. אחיה הגיע ברכב שלו למחסום ארז ואנחנו העברנו אותה אליו".
העזתית שמדברת עברית
הרגעים שלפני חזרתה של שרה לישראל מתוארים בספר כך:
"דמעות היו בעיניה, היא חיבקה את ילדיה...'את אוהבת אותו?', הסתקרן.
"היא הביטה עם דמעות בעיניה. 'כל חיי אהבתי אותו, אבל עכשיו אני חייבת לדאוג לילדים שלי, הם לא יכולים לחיות בעזה, יודעים שאני יהודייה, עדיף שלא אהיה כאן', אמרה. 'אתה לא מבין מה עברנו כאן, פארוק ואני, כמה כוח היה לאהבה שלנו, אבל הילדים עכשיו יותר חשובים'.
"'ומה על הגדולים, לא תתגעגעי אליהם?', שאל.
"'הלב שלי לא יודע איפה להיקבר היום, ביפו או בשאטי. לילדים שנשארו יש רק אבא ערבי, עזתי. אין אמא יהודייה, לכן לא תהיה להם בעיה. הם ממש ערבים לכל דבר, עזתים, לא אכפת להם מישראל, הם לא רואים את עצמם יהודים בכלל'".
מה הרגשת כשהיא חזרה לישראל?
"זו משפחה שמתפצלת לשניים, כי חלק מהילדים נשארו אצל האבא, חלק הלכו עם האמא – שני עולמות שונים ונפרדים. אני יכול לשער שילדיה שחזרו ארצה התגייסו לצה"ל, ואולי ילדיה שבעזה הצטרפו לחמאס. יכול להיות שהאחים האלו גם נלחמו מתישהו אחד בשני. אני מניח שיש יהודיות נוספות עם סיפור דומה שנמצאות בעזה. היא לא הייתה הראשונה וגם לא האחרונה, לצערי".
את התיאורים בספר של מה שקרה לשרה ולמשפחתה אחרי החזרה מרצועת עזה לישראל, לוי כבר בדה מדמיונו. "רציתי לבדוק מה קרה איתה אחרי שחזרה, אבל לא בדקתי. לפעמים אני מעדיף לא לדעת, כי אני עלול להתאכזב", הוא מודה.
"זה הסיפור שלהם, הבחירה שלהם. היא החליטה לשנות את דרכה, עזרתי לה בצעד הראשון, אני את שלי עשיתי. מכאן, שאלוהים יעזור לה. חוץ מזה, במשטרה אירוע רודף אירוע. אתה מסיים את הסיפור איתה ואז מגיע סיפור אחר. אבל אם היא הייתה יוצרת קשר, הייתי בהחלט נפגש איתה".
כשאתה מסתכל היום על מה שקורה בעזה, מה אתה חושב?
"הפתרון הוא רק החלפת שלטון חמאס. כל עוד חמאס נמצא בשלטון, המצב רק ילך ויחמיר. ישראל חייבת לדאוג לכך שחמאס לא ישלוט יותר ברצועה, ושבמקום זה יהיה שלטון אחר. אחרת, יהיה שלטון צבאי שלנו, ולזה יש מחיר".
בספר, שאותו אפשר להשיג בהוצאה ובקרוב גם בחנויות ספרים, לוי מנסה גם להעביר מסר. אנחנו, לדבריו, "שני עמים שנמצאים בארץ אחת וחייבים למצוא איזושהי דרך לחיות".
"כולי מצולק"
לוי היה מפקד המחוז הדרומי ב־1994, כשנפת יהודה הייתה שייכת למחוז. בפברואר באותה שנה אירע הטבח במערת המכפלה בחברון, בו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים בידי ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע. "אני זוכר שמיד אחרי מה שקרה הגעתי למערת המכפלה", לוי משחזר. "היה דם בכל מקום, חלקי גופות, הנעליים שלי התמלאו בדם. זה היה מחזה זוועתי שקשה אפילו לתאר אותו במילים. עד היום אני נזכר ביום הארור הזה".
מיעוט ימני קיצוני רואה בגולדשטיין גיבור עד היום.
"לצערי, כן. אני לא חושב שאפשר למצוא פתרונות דרך אלימות. קל להגיד 'בוא נהרוג', אבל הבעיה לא נפתרה, רק הוצפה ביתר שאת. אלימות לא פותרת כלום. רוב העם נמצא לא בימין הקיצוני ולא בשמאל הקיצוני. רוב העם נמצא באמצע, ואני ביניהם. ההקצנה לא תורמת, היא רק מחצינה את הקרע בעם".
אירוע נוסף שלוי זוכר היטב מהקריירה שלו הוא אסון פסטיבל ערד, ב־18 ביולי 1995, בו נמחצו למוות שלושה בני נוער. בעקבות האסון רשם המפכ"ל דאז, אסף חפץ, הערת מפקד ללוי, מפקד מחוז הדרום דאז. "במשך הרבה שנים המשטרה ליוותה את הפסטיבל הזה ללא שום קושי או בעיות. תמיד עברנו חוויות יפות מאוד שם", לוי נזכר.
"באותו יום היה בדרום אירוע נוסף: פתיחת המרינה באשקלון. החליטו להקים במה צפה במרינה, ויצחק רבין ז"ל, שהיה ראש הממשלה, הגיע לטקס. הייתי ממוקד יותר באירוע באשקלון. על פסטיבל ערד פיקד מפקד המרחב, והייתי שקט. אחרי מה שקרה, הגעתי מיד לערד והפסקתי את הפסטיבל. אירוע שבו ילדים באים לשמוח ונרמסים למוות הוא לא דבר שאפשר לשכוח. לכל בן אדם זה צובט בלב, ובמיוחד אנחנו, כמפקדים, לוקחים ללב את הדברים. האירועים האלה מלווים אותך, יוצרים לך צלקות כל הזמן. אני כולי מצולק מאירועים שחוויתי".
לוי פרש מהמשטרה לפני שנים רבות. כשהוא מסתכל על המשטרה של היום, אין לו ספק ש"זאת לא אותה משטרה שהשארנו. אני ניזון מהתקשורת, לא בדקתי זאת בעצמי, אבל אתה שומע שהשר מתערב, שיש התערבות במינויים, שמדברים על פוליטיזציה של המשטרה. בזמני אני לא זוכר דברים כאלה. אני לא מכיר את השר איתמר בן גביר, אבל עדיף שלא היה לוקח את המשטרה. לקחת עבריין ולתת לו תיק כזה, מה אגיד לך... שיהיו בריאים".
ועל אף הביקורת, לוי מעדיף להצביע על הצד החיובי בעבודת המשטרה: "כשאתה רואה את פעילות שוטרי המחוז הדרומי באסון של ה־7 באוקטובר, אתה כל כך גאה שהיית המפקד שלהם, שהשרשת בהם יכולת, אמונה והקרבה. השוטרים האלו היו בחזית ונתנו את נשמתם. כשמסתכלים על זה, הכל מתגמד".