פרק הצצה מתוך הספר "כל יום בולע שמש"

כבר לפני ארוחת הבוקר חיפשתי במילון האינטרנטי מילים נרדפות למילה אנחה, ומצאתי שפע אלטרנטיבות וקולות: גניחה, בכי, אנקה, יללה, כאב, נהימה, צער, רטינה, דאגה, יגון, כאב, סבל, צער.

באמת, דרך מצוינת לשקוע, אמרתי לעצמי בתסכול וסגרתי את חלון החיפוש. ניסיתי לסגור גם את השאלטר של עצמי, שמציק לא פחות, להתנתק מכל מה שקורה לי, בגוף ומחוצה לו, אך המפגש המקרי בלילה עדיין פעם בי, והחדיר אוויר נקי.

כל כך הזוי זה היה שפתאום לא הייתי בטוחה אם היה או חלמתי חלום, וכדי לאשר לעצמי, חיפשתי בכיס את השיר שכתב. אז אני צרצר? צנובר? צמח בר? הכנסתי את המילים למגירת השידה שלידי. ולליבי.

הגשם נקש על החלון בעקשנות. בן זוגי התקשר, נשמע מבודח כשאמר, "איך החמצת סערה כזו, את חסרה לי. זמן להתכרבלות צמרת..." מזג האוויר בחוץ נעשה קודר עוד יותר, וגם בתוכי. החורף אמר את דברו. גשם ועוד גשם.

ראיתי את העולם החלופי נשטף, טובע בשלוליות, וידעתי שהסכנות שאורבות לי בתוכי חמורות לא פחות. רציתי להרחיק אותן. הרגשתי שאני מאבדת את איכות ההליכה בשל השכיבה הממושכת.

החלטתי על מהפך. קמתי באיטיות מן המיטה, והתכוונתי לפסוע לכיוון המדרגות לאימון גופני, לתרגול לב–ריאה–שריר. בחרתי כהתחלה באימון קליל - לרדת במדרגות קומה ולעלות.

ממש כמו בני, שהיום, כשאני נזכרת בתולדותינו, כשהיה קטן, אולי הכין את עצמו ואותי לעתיד, ואהב לשחק איתי במחבואי מדרגות. הוא היה יוצא ראשון וצועק לי, 'תמצאי איפה אני בעיניים עצומות...' ואני הייתי עונה לו, 'אין בעיה, ארחרח עד שאמצא...' אחרי שתי מדרגות, הבנתי שמאז אני כבר לא קיימת, וחזרתי בכבדות לחדר, ובשארית כוחותיי צנחתי למיטה.

הימים הבאים עברו עליי בשקיעה זורמת, ובערפול של תשישות שהלך והחריף. הגוף סירב להגיב לטיפול. האחות הביאה כדורים לשיכוך כאבים. השלכתי אותם לפי אחד אחד, הפכתי לשחקנית כדורסל שמתכווננת לקלוע לסל. לכאב. הלכתי בעקבות הכדור, בכל אצטדיון חיי המחריש, מחכה להבקעה.

שום ציפור לא צייצה. שום מסטיק לא נלעס. אפילו סוכריית המנטוס שלי לא אווררה דבר. ואני מכוונת מטרה. האם אקלע לסל של עצמי? שיירת הרופאים מחוקי הפנים שעטה אל החדר, מיששה, איששה, דיברה במושגים רפואיים ארוכים לא מובנים.

הם רפרפו אליי מבט חטוף, וכלום. בדקו, כשהמסתנן משחק לפניהם בנוכחותו האילמת, ולא התרגשו. מלמלו, גיששו - והלכו. לפעמים אני חושבת שביקור רופאים מיועד לרופאים, לא לחולים.

שואלים אוטומטית מה שלומך, לא מחכים לתשובה, ואם אתה מעז לשאול, אתה מקבל נענוע ראש חומקני או תשובה מתאיידת, "עוד קצת". בשממה שנותרתי בה, חזרו וזחלו על חזי התינוקות שנולדו לי, עדינותם, חום גופם, השרירים הקטנים, הנעים, המיית ליבם. תינוק ללא מגע חם ויחס אנושי יאבד כל תקווה שמישהו מוכר לו יתעניין בו. חשתי כתינוק נעזב.

יום נדבק ליום, והזמן נמתח יותר ממסטיק. בגידה אינטנסיבית של הגוף. מהלומות פתע, חריצי אימה, קוצים מכל עבר. חום, לחץ דם, אינפוזיה, ארוחת בוקר על מגש, שהחיים חרתו עליו שריטות וכתמים, המנקה שוטפת את החדר בשתיקה ואנחותיה חומקות, חיפוש יומיומי אחרי וריד מתרצה.

הנבירות בוורידיי מחזירות אותי להולדת ילדתנו, כשהמתח גדל בחדר הלֵידה, עידו בן זוגי מעסה את גבי, ואני מבחינה, שהדם מהווריד טפטף על הסדין, קוראת לאחות הסמוכה "יש כאן שלולית דם! אבל תראי מה קורה לעידו!" שמעתי את צעדיה המהירים וצעקה קלה, "או–הו! הוא מתעלף!". מאז היה ברור לשנינו שחדר לידה, ענייני דם וריח בית חולים גדולים ממידותיו.

ביום השלישי, כששוב ירד הלילה, ידעתי שרק מעשה מפתיע יחולל שינוי. דמיינתי את ספסל הנחמה. המחשבה על ריח של גשם, משהו שלא אפוף בריח בית חולים, בריזה, רחשי עיר, הציתה בי כוחות אחרים, ומצאתי עצמי מתכוננת לערב. קמתי, כמעט זינקתי מן המיטה, והלכתי להתקלח עם שיר בלב.

מישהי זרה קיבלה את פניי. חמוצה. "מי את", שאלתי אותה. "תלוי, אני משתנה. פוגשת את מי שמגיע. כל פעם פרצוף אחר, אבל אני כאן תמיד", עיקמה את שפתיה. "את נראית מיואשת", סיננתי. "נושאת חרדות מוסמכת". היא שרה בקול אטום.

"ייאוש אחד פגש ייאוש, שאל אותו איך הוא מרגיש, אמר ייאוש בקול כבוש, אני אדיש..." הבנתי משהו. "גם את עם אותה פיג'מה", ניסיתי להתיידד איתה. "כאן עולם אחר. כולם במדים. מפקחי–על, לא שואלים שאלות, אין סימני זהות. אצלי כולם פוגשים את הזר של עצמם. הרבה פעמים לא אוהבים את ההשתקפות, רואים את המחלה. בית של חולים. יש שלט בחוץ. עכשיו המחלה קובעת".

"אני לא מחלה", התעקשתי. "יש לי מחלה ויש לי גם דברים אחרים. כמו לכולם". "אני לא קובעת כלום, רק משקפת את מה שרואים. בלי אפקטים זוהרים, בלי פוטושופ, זה מה יש. מציאות עכשווית, בלי גריעות, בלי תוספות. כאן הכול נראה מתקפה על חולשות.

חושפת מכשולים מתדפקים על חיינו", לחשה כמזדהה, "גם כאן זה פן של חיים. מעיין של חיוּת לצד מחלה. צ'אנס לשינוי. איך תדעי אם לא תראי? תחת כל חצ'קון אני רואה עור בריא, כל נים של עצב מחביא במעמקיו חיוך, מרמורת, דרדורת, מראת אמת. לטוב ולרע. סורי...", אמרה השקפנית.

כשרציתי להפנות לה את גבי ולהתרחק מעוד תובנות, הוסיפה, "תזכרי, ואני אומרת לך רק ממה שראו עיניי, מה שיש היום, לא היה אתמול, ולא יהיה מחר. אני קולטת שינויים כל הזמן. אנחה באה ואנחה הולכת, מכה כחולה הופכת ירוקה, צהובה ונעלמת". נזכרתי באותה אישה שאמרה לי פעם, "אל תסתכלי אז לא תראי".

הבנתי שהכי טוב לי להניח לאמת הדוויה, לברוח לזרם המים החמקמק, לחפוף שיער, ולהרגיש מחודשת. פתחתי את המים למלוא הזרם, כיוונתי לחום שהכי נעים לי, ואפשרתי למים לשטוף את תלונותיי.

משהו הזדמזם בתוכי והמריץ אותי לקרצף באינטנסיביות את שערותיי. הקצף הלבן על השיער נראה כפאה מקורזלת, המראה קדה לי, וכך הצטרפתי כשופטת לבית משפט אנגלי. חיפשתי מייבש שיער לשפר את מראי. אם לא יועיל לא יזיק.

שכנתי מזל הציעה שנקים מספרת צמרת, ומייד הושיבה אותי על מיטתה, בחנה ונתנה דיאגנוזה. "צריך לתת צורה לפוני שלך, הוא מתפרע". אני בדרך כלל לא אוהבת שמתעסקים לי בשיער, אבל הפעם היה לי אינטרס. משהו מתוכי עצר מייד את שליפת המספריים.

כשהייתי בגן, בלי לומר דבר, אימי לקחה אותי לספר, כי הייתה מכת כינים. בלי מילים הוא קרע אותי מיד אימי, הרים אותי, ומיהר להושיב אותי על קרש שנשען על ידיות הכיסא, ותוך שאני פעורת פה, חג סביבי, ותוך חמש דקות חגגו את חג הקורבן: גולחו מחלפותיי ומן הראי הביטה בי ילדה קירחת, מכוערת, לא אני.

בכי חנוק פרץ ממני, גולות של דמעות עגלגלות התגלגלו ללא קול מעיניי, והספר ניער את שאריותיי מהסדין, ופלט, 'יאללה, ישתבח שמו, הבא בתור'. מאז אני לא מרשה לספר אותי, מסתפרת לבד.

במזל עם מזל, נרכש לי אמון בימים שחלקנו יחד, בתחושות, בכאבים, באינטימיות שנוצרה, בשמחתה, ביושרה שלה, באותנטיות. וגם... רציתי למצוא חן בעיני הקאבאלייר מעולם אחר, מלפני שלושה ימים. היא התרכזה בפריזורה, ייבשה, ניפחה ואפילו שלפה ג'ל.

השערות שלי לא הבינו מה קורה להן. מעולם לא קיבלו פינוק שכזה. כשסיימה התחלפנו במקומות ואני עיצבתי את שערה, תוך שהיא מבקשת, תחליקי, רוצה בלי תלתלים, רוצה שיער חלק כמו שלך.

אצלי ממש לא הכול חלק, כיווצתי את מצחי... והיא, מזמזמת "עטור מצחך זהב שחור, מצחך מתחרז עם עיניים ואור..." מחוץ לחדר התחלפו המשמרות. אחיות הלכו ואחיות באו וליבי דפק בפראות. הרגשתי שאיש הספסל קורא לי. התכוננתי לפריצה הגדולה.

ממקום מושבו על הספסל הפנה את מבטו לאחור וראה אותי, ממש כשיצאתי בלאט מן הכניסה הראשית. ככל שהתקרבתי לפנס הרחוב שניצב בדממה ליד הספסל, בלטו לעיניי העיגולים השחורים סביב עיניו, הגבות המתקשתות העבותות, זקנו הפרוע והשומות הרבות הזרועות על פניו.

הוא התרומם בתנועה אבירית, פרש את זרועותיו המדולדלות שהציצו מן השרוולים הרחבים, וקרא, "שלושה ימים לא באה! אבל חיכיתי לך. חשבתי נבהלה ממני. רגיל לאנשים בורחים. תמיד חושב, אולי יבוא.

אנשים עושים תקוות שאחר כך מתפוצצות כמו בלונים. לא תקַווה, לא תתאכזב. אבל לא. ככה זה, המוות מתחבא טוב בחיים. מי יודע, אולי עוד אחד התחפף. עולם זיכרונו לברכה". שטף המילים הפתיע אותי. "חשבת שפרשתי מהעולם בלי להיפרד ממך?" בעצמי נבהלתי מן האפשרות.

"אי אפשר לדעת", אמר לי. "מתי יבוא, מתי אתה תלך. עולם ספונטני. גם מוות. שלא תדעי, אבל הוא מנהל עבודה קשוח, אי אפשר לעשות איתו מונקי ביזנס, ואני חושב הוא עובד קג"ב, בחור קשוח, וגם אף פעם לא שחרר בנאדם שיספר מה זה באמת. ולא מגלה תוכניות, יבוא לא יבוא.

אף אחד לא שמח ממנו". "אוי, דאגת לי". אמרתי בהתרגשות, כשהרגשתי שהוא ניפץ בתוכי את הסטריאוטיפים על הומלסים מנותקים. "בפעם הבאה אשלח לך יונת דואר עם הודעה..." תוך שהתלבטתי אם לחלוק עם איש הספסל את שלושת הימים הרעים שעברו עליי, והייאוש שנעל אותי במיטה.

אצלי המוות הוא לא עניין של מה בכך. מפחיד. לפני הרבה שנים היה לנו בכניסה לדירה כלוב עם ציפור שיר. כשנולדה ילדתנו השנייה וכל תשומת הלב הלכה אליה, היא הפסיקה לשיר, כנראה הגיבה לחוסר תשומת לב, וכעבור כמה ימים מתה.