טאפי ברודסר־אקנר, "LONG ISLAND COMPROMISE", פינגווין רנדום האוס, 444 עמ' (באנגלית)
"רוצים לשמוע סיפור עם סוף נורא?"
כך נפתח ספרה החדש, השני והנהדר – כן, לא פחות מנהדר ואולי אפילו יותר – של טאפי ברודסר־אקנר, שספרה הראשון, "פליישמן בצרות", הפך אותה לכוכבת ספרותית שהושוותה לפיליפ רות' וג'ונתן פרנזן במיטבם - ובמיטב המסורת השוביניסטית המטרידה, שלפיה אישה זוכה לתו תקן איכותי רק כשהישגיה מועמדים מול הישגי גברים ולא הישגים של נשים אחרות.
אבל למה לקלקל את החגיגה. ברודסר־אקנר (שבעלה נושא כמוה את שני שמות המשפחה, שלה ושלו, ואף התגייר למענה. אהבת אמת או לא אהבת אמת?) בת ה־49 היא כישרון ענק ונדיר, וכעת, אחרי מפגש שלה עם קהל שהתקיים בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל ספרותי בלונדון, מתברר שהיא גם מקסימה, כריזמטית, מצחיקה ושובת לב בדיוק כמו הספרים שלה. אי אפשר שלא להתאהב בה. ואני מאוהב.
ברודסר־אקנר (בואו נקרא לה להלן ברא"ק) מבינה בבני אדם. זה הסוד של כל סופרת טובה, וזה הסוד שלה כעיתונאית ותיקה ומוערכת שפרסמה - וממשיכה לפרסם ("אין לי מוזה. המוזה שלי היא המשכנתה והחשבונות שאני צריכה לשלם. אני במצב הישרדות מאז שאני זוכרת את עצמי, ושום דבר לא השתנה מאז ההצלחה של הספרים") מאות כתבות דיוקן על ידוענים כמו בריטני ספירס, גווינת פלטרו או הגבר היחיד בנבחרת השחייה הצורנית האולימפית של ארצות הברית.
"הכתיבה העיתונאית שלי הכשירה אותי להיות סופרת", אמרה ברא"ק במפגש עם מעריציה. "ניסיתי ללא הצלחה לכתוב פיקשן, הרמתי ידיים, ורק אחרי שנים כעיתונאית הבנתי שאני צריכה לכתוב את הדמויות הבדיוניות שלי כמו שאני כותבת על אנשים אמיתיים. אנשים הם מורכבים והם פגומים. הם סותרים את עצמם, הם משקרים לעולם ולעצמם, הם לא תמיד נחמדים והם תמיד מסתירים משהו. ברגע שהתחלתי לכתוב אנשים - ונשים - כמו שאני עושה בכתבות הפרופיל, הכל התחיל להסתדר".
את המפגש בלונדון הנחתה התסריטאית עטורת הפרסים ג'ורג'יה פריצ'ט, מיוצרי הסדרה "יורשים", המלווה משפחה של אילי הון, שלהגיד על חבריה שהם לא נחמדים זו לשון ההמעטה של המילניום. "הסדרה שלך עזרה לי לכתוב על אנשים עשירים ומקולקלים", גילתה ברא"ק לפריצ'ט. "זה לא היה דבר מובן מאליו, גם ב'פליישמן בצרות', להעמיד במרכז טיפוסים שנויים במחלוקת ולא סימפטיים, אבל ההצלחה של 'יורשים' עזרה לזה לקרות. אנשים פגומים הם הכי מעניינים". "אני שמחה שהדמויות המגעילות שלנו נתנו לך השראה", השיבה פריצ'ט.
אחרי שב"פליישמן בצרות" נדרשה ברא"ק לנושא של יהודים ומין, ב"הפשרה של לונג איילנד" (תרגום מילולי זמני לשם הספר, שצפוי לראות אור בעברית, בהוצאת תכלת, לקראת שבוע הספר הבא), היא צוללת לסוגיה העתיקה והנפיצה עוד יותר: יהודים וכסף. היא לא מסכימה אגב לקביעה שספריה הם נטו (כמו בגטו) על יהודים. "זה כמו להגיד ש'התיקונים' של פרנזן הוא על נוצרים. אני כותבת על האנשים שאני מכירה, ורק במקרה הם יהודים. אבל המוצא שלהם – ורובם חילונים גמורים – הוא לא מה שמגדיר אותם".
כשנשאלה על הקושי לכתוב דמויות גברים, מנקודת מבט גברית, צחקה ברא"ק: "אין לכן מושג כמה שזה קל. זה הרבה יותר קל לי מאשר לכתוב מנקודת מבט נשית. נשים גדלות ומתחנכות מאז ומעולם דרך עיניים של גברים, עם תפיסת עולם גברית, אידיאולוגיות של גברים ולפי אמות מידה שקבעו גברים. גם ב־2024 עדיין הרבה יותר קשה למצוא מודלים נשיים לחיקוי והזדהות. זאת הסיבה, אגב, שאומניות כמו טיילור סוויפט כל כך מצליחות לדעתי - הן מכתיבות סדר יום חדש שמבוסס כולו על נקודת הסתכלות של אישה ולא של גבר".
בחזרה לעניין הכסף. ברא"ק רצתה לכתוב על משפחה שהעושר שלה הוא נתון קבוע, לטוב ולרע, ולבחון לעומק את הטוב ואת הרע האלה. כמי שבאה מבית עני, שבו היו מכבים אורות ולא מורידים מים בשירותים כדי להתחבא מבעל הבית בבואו לדרוש את שכר הדירה, עניין אותה לבדוק איך נראים החיים ללא דאגות וחרדות כלכליות, כש"עד היום כל דפיקה בדלת מבהילה אותי" (כן, היא מאשרת לקהלה, אי אפשר לחיות ברווחה מכתיבה, גם כשאת מצליחה מאוד). "חשבתי שכתבתי ספר על כסף", אמרה, "אבל רק אחרי שהוא יצא לאור והתחלתי לקבל תגובות, הבנתי שזה בכלל ספר על טראומה".
הטראומה הראשונית היא זו שבה הספר נפתח. יום אחד, בצאתו לעבודה במפעל הקלקר המשפחתי (איזה דימוי מבריק למלאכותיות בלתי יציבה), נחטף קארל פלטשר, וחוטפיו דורשים דמי כופר גבוהים במיוחד. 40 שנה אחרי, קארל הוא שבר כלי שמעולם לא חזר לעצמו, אשתו רות מרגישה שהטיפול בו וההתמודדות איתו הם המחירים שעליה לשלם, שלא לומר העונשים שמגיעים לה על כך שהתחתנה עם גבר עשיר, ושלושת ילדיו חיים בצל האירוע ("כי שואה היא לא הצל היחידי שמלווה יהודים, קרו עוד הרבה דברים מאז") כל אחד בדרכו.
נתן הנוירוטי הוא כמעט בלתי תפקודי, בימר התסריטאי הכושל משחזר תרחישי חטיפה בכל יום חמישי בעזרת עובדת מין, ואילו תכלית חייה של ג'ני הפקחית - שהייתה בבטן אמה כשאביה נחטף - היא להתרחק מהמורשת המשפחתית ככל האפשר. כולם מוכיחים שכסף לא עושה אותך מאושר, אפילו לא לרגע. ומה קורה כשכל ההון המשפחתי יורד לטמיון? האם זה הסוף הנורא שעליו רמזה ברא"ק בפתח הספר? האם זה בכלל הסוף של אמריקה כולה, על רקע הבחירות האחרונות?
ברא"ק מדגימה כיצד עושר ותיק ועמוק הוא גם הבעיה (אלמלא היה עשיר קארל לא היה נחטף) וגם הפתרון (הכופר יציל אותו, ולא הייתה לו יכולת לשלם כופר אלמלא היה עשיר). היא מצליחה להראות שדווקא אירוע חריג כמו חטיפה עשוי להיות פחות טראומטי מעצם החיים עם ה"עול" של חשבון בנק בלתי מתכלה לכאורה והתווית של "עשירים". החלום האמריקאי מעולם לא נראה כל כך סיוטי.
"הרבה יהודים יורשים נקודת מבט של קורבנות בעקבות השואה, את הפחד הזה שאנחנו עלולים להיות קורבנות בכל רגע נתון. החלום האמריקאי הקפיטליסטי מעניק ביטחון בצורת כסף. אבל בסופו של דבר זאת כמובן רק אשליה".
"את יכולה לכתוב הכל על סקס", אמרה ברא"ק, "אבל איכשהו אי אפשר ואפילו אסור לדבר על כסף. אבל כסף הוא הלב של הכל. אף אחד לא יודע בדיוק כמה כסף זה מספיק כסף, או כמה כסף זה מעט מדי. כל מה שאתה יודע זה שאין לך הרבה כסף כמו לאחרים, אבל גם אין לך מעט כסף כמו לאחרים. אז איך מדברים על זה בכלל? יש הרבה אנשים עשירים מאוד, שבגלל הקרבה שלהם לאנשים יותר עשירים, לא מרגישים עשירים".
"הדור שלי נדפק באופן כללי", הוסיפה. "בניגוד לבני הדור שמעליי, בני הדור שלי כבר לא מתעשרים אלא רק מסתדרים כלכלית במקרה הטוב. ההבטחה שאם תצטיין בעבודה שלך תהיה פטור מדאגות כלכליות לא התממשה. הכותרת המרכזית של החיים שלנו בעידן הזה היא: 'מה קרה לכל האפשרויות הבלתי מוגבלות שהבטיחו לנו?'".
אם פעם הסתכלו על עשירים מופלגים, כמו אלה של "דיינסטי", בהשתאות ובהתפעלות, הרי שהיום ההתייחסות אליהם מונעת מקנאה ושנאה. "סדרות כמו 'יורשים' מזינות את התשוקה שלנו לראות את העשירים מתרסקים ונחנקים על העושר של עצמם", הסבירה ברא"ק. "אבל בדור שבו מותר סוף־סוף לדבר על טראומות, מטיפול שיניים שהשתבש ועד פגיעות מיניות, לפעמים גם להיות עשיר מדי זו טראומה לא מבוטלת".