יש אגתה כריסטי, “אחרי ההלוויה", עם עובד, 328 עמ'
המתעשרים מנכסי דלא ניידי. יש הצוברים הון בעסקי ההון. וישנם כמובן אלה שבונים אימפריה מאספלניות (תחבושות דביקות, או שמא פלסטרים?). "שכן יותר משישים שנה מיום שבאו לעולם, לא הועם זוהרן של אספלניות 'קוראל' המיוחדות ליבלות ושל המשחות לכף הרגל של החברה. אין לדעת אם מלכתחילה אכן היה משהו מיוחד באספלניות קוראל - אך הן זכו לאהדת הקהל. 'אספלניות קוראל ליבלות' הצמיחו את הארמון הנאו־גותי הזה, את הגנים המשתרעים על פני שטח אדמה עצום ואת ההון שממנו הופרשו קצבאות לשבעה בנים ובנות ושבזכותו היה ריצ'ארד אברנתי איש עשיר מאוד כשמת לפני שלושה ימים".
מוטיב האספלניות הוא בחירה חכמה של אגתה כריסטי, שכמעט אין לה בחירות לא חכמות, לדימוי הציר שעליו סובב עושרה של המשפחה המיותמת מאב. האירוע מתקבל בצער לא רב, ביגון לא קודר, כדברי חנוך לוין, ובמילותיה של כריסטי עצמה: "אחרי מרק העוף הנפלא ושפע מיני בשרים קרים מלווים ביין שאבלי משובח התפוגגה אווירת האבל".
ומשפג האבל ניגשים לעסקים. פלסטר אולי לא יועיל לפצעים ולסדקים המתהווים במשפחה בעקבות סיבוכי הירושה הבלתי נמנעים, ובוודאי לא יביא מזור ליבלות המטאפוריות שכולם ידרכו עליהן, בכוונה תחילה או בטעות, מרגע זה והלאה. אחת הדמויות המרכזיות והציוריות ביותר בעלילה היא זו של טימותי אברנתי, ההיפוכונדר המקצועי של המשפחה, שמכריז כי ימיו ספורים אבל סביר להניח שיקבור את כולם סביבו; התיאורים שלו ושל התנהלותו הם פנינים קומיות, ושאלתו הקבועה היא "לאן הגענו, אני רוצה לדעת? מה קורה למדינה הארורה הזאת?", והיא מלווה תדיר בנאומים פוליטיים למחצה כגון זה: "הכל התחיל עם ממשלת הלייבור הארורה.
הם דרדרו את המדינה עד לשפל המדרגה. והממשלה שיש לנו עכשיו לא יותר טובה. סוציאליסטים חלשים ופחדנים! תראה אותנו, לדוגמה! לא מצליחים למצוא גנן מתקבל על הדעת, לא משיגים משרתות - מוד המסכנה חייבת לעבוד בפרך במטבח (דרך אגב, יקירתי, נדמה לי שפודינג יתאים לנו הערב אחרי הדג - ואולי מרק צח למנה ראשונה?). אני חייב לשמור על כוחותיי - כך אמר ד"ר ברטון - איפה הייתי? אה, כן, קורה. אני אומר לך, זה ממש הלם כשאדם שומע שאחותו - אחותו שלו! - נרצחה. עשרים דקות היו לי דפיקות לב!".
עורך דין מצטט פזמון עממי שנכתב בעקבות מקרה אמיתי: "ליזי בורדן גרזן הניפה / ולאבא מכות החטיפה / כשראתה איך הוא נראה / החטיפה גם לאמא'לה". הפרחים למתרגמת המצטיינת, מיכל אלפון, שהערות השוליים שלה עוזרות להכניס את הבדיון של כריסטי להקשר מציאותי, ובזכותה אנחנו מתוודעים למשל לאדם שהרעיל דיירת בביתו בעבור בצע כסף, לביגמיסט שהטביע שלוש מנשותיו באמבט, לגבר שהצית אלמוני במכוניתו כדי לביים את מותו ולהיפטר מחובותיו, לאחות שרצחה שתי מטופלות בבית מרפא שניהלה ועוד.
המציאות מחרידה ומיובלת בעליל, ותפקידה של כריסטי - אחות רחמנייה בעברה - הוא להדביק עליה אספלניות ספרותיות ולהשכיח לשעה קלה את מכאובינו שלנו, גם אם הם דמיוניים, כמו במקרה של טימותי החולה המדומה.
בסיס העלילה של "אחרי ההלוויה" הושאל לסרט "MURDER AT THE GALLOP", בכיכובה של מרגרט רת'פורד הנפלאה כמיס מרפל. פני הבולדוג שלה ליוו את האירועים בנימה ערמומית מבודחת, שהיא לב כתיבתה של כריסטי, ועוד הבריקה בסרט השחקנית הגדולה פלורה רובסון בתפקיד מיס גילכריסט, בת לווייתה (היא מסרבת להיקרא משרתת, אף שזה מה שהייתה בפועל כנראה) של קורה הנרצחת, שכך מתארת אותה כריסטי: "אישה כחושה ודהויה ושיערה הקצר אפור.
תווי פניה היו לא ברורים, כפי שקורה לנשים רבות בסביבות גיל חמישים". מפגש כזה בין שתי ענקיות משחק היה לא פחות מחגיגה, ובמהלך הקריאה בספר לא יכולתי שלא להיזכר בשתיים, שסחטו כל טיפת עסיס מהדמויות שבראה כריסטי. אבל למרבה ההפתעה, מיס מרפל כלל אינה מופיעה בספר. החוקר התורן הוא בכלל הרקול פוארו, ובעיבוד הקולנועי פשוט החליפו את הבלגי היהיר בעל ראש הביצה ברווקה הקשישה הטורחת בערוגת הפרחים שלה בכפר המנומנם סנט־מרי מיד.
כריסטי הקפידה תמיד בכל מאודה שלא להרשיע ברצח את המשרתים. האם הפעם תחרוג ממנהגה? שפתיי חתומות כמובן. אבל מה שבטוח, "אחרי ההלוויה" הוא מהטובים שבספריה. יצר לב האדם, היא יודעת היטב, רע מנעוריו, והטבע האנושי פנים רבות לו ורובן מכוערות, בעיקר כשכסף נכנס לתמונה, ושום אספלנית לא תסווה זאת. וכריסטי עושה מזה מטעמים.
מעניין מה יהיה הספר הבא של כריסטי שיבחרו בעם עובד לתרגם מחדש. אם יורשה לי להמליץ, "ברוש עצוב" מ־1940 הוא אחד השיאים בשיתוף הפעולה שבין כריסטי ופוארו. ואילו "יעד לא ידוע", שהופיע ב־1954, שנה אחרי "אחרי ההלוויה", הוא אולי היוצא דופן ביותר מבין כתביה של מלכת המתח.
רובו מתרחש במושבת מצורעים (!), שהיא למעשה בית כלא בתנאי מלון חמישה כוכבים למדענים בכירים מכל העולם, ובניגוד לכל ספרי המתח של כריסטי, רק בדפים האחרונים אנחנו מגלים על קיומו של רצח מן העבר. זהו ספר מתח מסוג אחר לגמרי. המתח שבו, הגובל באימה, בנוי כולו על האווירה שכריסטי מתארת ועל היחסים בין הדמויות, שמוצאות עצמן כלואות במושבת המצורעים הנידחת שבהרי האטלס, כל דמות מסיבותיה שלה (וגם בירור הסיבות כמובן הוא חלק מהמתח).
"יעד לא ידוע" הוא תרגיל מחוכם בתעתוע מתמשך, שכריסטי כתבה אולי כאקספרימנט, והוא עשוי להיות מתנה מפתיעה בהחלט לקוראיה בעברית, כשהעיסוק בתנאי שבי מוסיף להליכים רובד אקטואלי נוסף ומצמרר.