ב־29.11, בפעימה השישית להחזרת החטופים, ליאת חזרה הביתה מהשבי. למחרת הגיעה הבשורה הקשה והכואבת, שאביב אצילי נרצח ב־7 באוקטובר.
תלמה אצילי, אימו של אביב, ששרדה באומץ רב מן הטבח בקיבוץ ניר עוז, סיפרה שכמה ימים לפני האסון אביב הבטיח לה שיכין לה מיניאטורה של טרקטור בשדה, על סכין של מחרשה. היא אומרת: "כל כך מקסים. הוא הבטיח שיעשה לי. ואני מחכה".
גם אני חיכיתי. כל כך רציתי לחזור למוסך של ניר עוז, לפגוש שוב את האיש האציל הזה, שכשמו כן היה, איש של אדמה, יצירה ועבודת כפיים, עם החיוך הגדול והשובב, לעלות איתו לטרקטור אחרי ההופעה ולצאת איתו למסע בשדות האור של ערבות הנגב. היום אני יודע שהמסע עם אביב יתקיים רק באופק אחר, במציאות חלומית, מעבר לזמן.
אנחנו בדרך להופעה בפני פלוגת חיילים שיושבים במוצב ליד בארי. רכב שחיכה לנו מוביל אותנו בשבילי כורכר ועפר, בין שדות רחבים ושוממים. זו שעת דמדומים ולא ברור אם העננים הכהים באופק שלפנינו הם ענני גשם או ענני עשן מעל העיר. עם רדת הלילה הגענו אל המחנה הקטן.
מייד כשיצאתי מהרכב הציעו לי לבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית. אחרי התפילה הראו לי את הקליע שפגע בספר הגמרא. אחר כך עשינו באלאנס מהיר, ארז שמידע שמצטרף אליי בשירה וגיטרה ונאור איש הסאונד שלנו מתכנסים באמפי קטן ומאולתר באמצע המחנה. ואחר כך הופעה. האוויר הקר מתחמם. אני יורד מהבמה ומתערבב איתם, שר איתם, לרגע אחד אני חלק מהפלוגה, אבל עוד מעט נעלה אל הרכב המחומם ונצא מכאן צפונה, הביתה, והם ימשיכו את הלילה הקר, פלוגה בקו או לגמרי במקרה.
היות שאני לא טיפה מבודדת בים אלא חלק מרשת מסועפת ועל־זמנית שנקראת כנסת ישראל, אני מנסה להבין איך פרטים שונים המפוזרים ברחבי העולם הופכים להיות מהות אחת שנקראת עם, שבמשך אלפי שנים שומר על הקשר שלו עם המקום הזה.
אולי זה סוד הכוונה בקריאת שמע: "שמע" ביחיד, ולא "שמעו" ברבים. שמע זה הפרט, וישראל זה הכלל.
אז ישראל, אתה שומע? בוא רגע, עצום עיניים, צלול פנימה, יש הרבה רעשי רקע, התרעות ללא הרף, דיבורי סרק וויכוחים, פרשנויות ודיווחים שמכבידים על מערכת הקשר. צריך לדומם מנועים, לכבות מכשירים, לנתק שאלטרים, למצוא איזה עץ, לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לכסות את הפנים ולכוון את האנטנה.
מיהו יהודי אני בדרך כלל יודע, אבל מהו יהודי, על זה אני תמה.
יהודי הוא מושג שהתחיל בגלות. בפרס. במגילת אסתר כתוב לראשונה "מרדכי היהודי".
אבל השם הקדום של עמנו הוא העם העברי. אבות אבותינו באו מעבר לנהר. מעבר למדבר. הם עסקו במעברים ממקום למקום, מים ליבשה. מדעת נמוכה לדעת גבוהה, ממציאות לחלום ומחלום למציאות, מעבדות לחירות.
הסולם של יעקב היה הקו האלקטרומגנטי הראשון שהתגלה בארץ כנען וחיבר בין אדמה לשמיים. מעשה אבות סימן לבנים. זאת כנראה המהות הפנימית של העבודה העברית: סלילת דרכים וכבישים לעולמות חדשים.
וכשקול התור יישמע בארצנו, האמת מארץ תצמח, אור זרוע יפרח, באביב הגדול, במהרה בימינו.
ב־29.11 ליאת אצילי חזרה הביתה מהשבי אחרי חמישים וארבעה ימים ארוכים כנצח. למחרת בואה הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב אצילי, בעלה האהוב, נפל בקרב בשבעה באוקטובר. כמה ימים אחרי חזרתה מהשבי אל חיק משפחתה ושלושת ילדיה, ליאת ביקשה שאבוא לשיר באירוע הפרידה מאביב.
"זה מה שהוא היה מעדיף", היא אמרה, "מוזיקה, ולא רק שירים עצובים אלא גם קצב ושמחה". ואני התפלאתי על העוצמה הגדולה והבלתי נתפסת של האישה הזאת.
כמה שבועות לפני ליל הסדר אספתי את ליאת מהמגדלים של קריית גת, שם היא גרה עכשיו, ונסענו לניר עוז.
כשהגענו לשם התברר לי שליאת הייתה שם רק אתמול. היא מבקרת שם באופן תדיר. הלב שלה כאן, אבל הבית שלה ושל אביב נשאר מאז היום הנורא ההוא מפויח ועזוב. ביקרנו שם. היא פתחה מגירת מטבח בחיוך כואב והראתה לי שיש שם עדיין שקיות פיצוחים. "אביב אהב גרעיני אבטיח", אמרה.
ביקרנו גם בחדר האוכל. זגוגיות מנופצות, כתמי פיח, אבק וכתובות אדומות על תיבות הדואר: "נרצח", או "חטוף". אל מול המבנים החרבים, הצמחייה הירוקה עדיין מלבלבת. ביקרנו במוסך ששם התקיימה ההופעה, התעכבנו רגע ליד הטרקטור הגדול שעמד אז בקצה הבמה, ואחר כך נסענו אל מתחם הגלריה הלבנה, שנמצאת בלב אדמות הפלחה שבין נירים לניר עוז.
כאן היה "הבית הלבן", מסתבר שלא רק בוושינגטון שבאמריקה יש בית לבן. "הבית הלבן" היה בית הספר של הכפר הערבי מעין. הוא נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה. יעני, אבו שש. (אולי היו לו שש בנות, או שהיה מביא שש-שש כששיחק שש־בש...) במלחמת העצמאות, במאי 1948, בפשיטה של צה"ל נכבש הכפר מעין וננטש, והבית הלבן הפך להיות משלט צבאי. וזה שוב אותו סיפור, הבית הערבי שנבנה על חורבת הבית היהודי, והבית היהודי שנבנה אחר כך על חורבת הבית הערבי. בשנת 2000 הקים כאן חבר קיבוץ ניר עוז חיים פרי, שבעֵת כתיבת שורות אלה חטוף בעזה, את גן הפסלים ואת הגלריה הלבנה.
"אביב מאוד אהב לשבת כאן", ליאת אמרה כשהתיישבנו לשוחח על שתי אבנים ליד הגלריה הלבנה הסגורה. סביבנו עומדים עדיין הרבה פסלי מתכת ואבן של יוצרים שונים.
"לצד העיסוק שלי כמורה בבית הספר האזורי", אמרה ליאת, "אני עובדת ביד ושם, ומה שעכשיו מטריד אותי מאוד קשור גם לעיסוק שלי בשואה. לא בטוח כמה אנשים הכירו או שמעו על ניר עוז לפני המלחמה, ועכשיו כולם מכירים את ניר עוז בהקשר הזה של החורבן בשבעה באוקטובר. עושים כאן סיורים, ואני מבינה שזה חשוב. חשוב שאנשים יבואו, שיתרמו, כדי שאפשר יהיה לשקם. אבל היום האחד הזה בכלל לא מגדיר את ניר עוז.
"בגלל זה היה לי חשוב לבוא איתך לפה, כי יש לך זיכרון חזק של משהו אחר שחווית כאן, של שתי ההופעות שנתת כאן שנה אחרי שנה, ואיך אביב הוציא אותך מהבמה בטרקטור הירוק, אתה מספר עליהן וזה חיוני בעיניי, לא רק כי זה קשור לאביב, אלא גם כי זה משהו שהיה אופייני לניר עוז. מקום של מוזיקה, שמחה, תרבות, יצירה...
"מה שקרה פה אכן קרה פה. אבל אסור שזה יהיה מה שיגדיר אותנו. וקשה לי שיש אנשים שמדברים על להשאיר את המקום ככה, חרב, ולבנות את הקיבוץ במקום אחר. צריך לשקם, לא להנציח את החורבן. שיחזרו לחיות פה. הרבה תושבים מקוריים, משכבת הגיל שלי למשל, רוצים לחזור.
"יש פה חיבור מאוד מאוד חזק בין האנשים, גם חיבור בין־דורי. בדיוק חשבתי על זה קצת היום, איך נבנים יחסים בתוך הקהילה בקיבוץ. אנשים שהכירו את אביב בתור ילד, והנה הוא הפך לגבר ובא לעבוד בשטחים החקלאיים, ואחר כך במסגרייה, ופתאום הפך למנהל המקום.
"כשהייתי צעירה הייתי מטפלת של כל מיני ילדים, ואז הם הפכו למדריכים והמטפלות של הילדים שלי. יש אהבה מאוד גדולה בין האנשים. זה בית. זה מקום יפה. אנחנו גאים במקום התרבותי הזה, שהרבה מאנשיו עוסקים ביצירה ואמנות.
"כרגע יש ערפל והוא צריך להתפזר, אבל אנחנו חייבים לדבר. גם עם השכנים וגם בינינו לבין עצמנו. אם מתוך הדבר הזה לא יֵצא שינוי מהותי - הפסדנו באמת. כן. כן. ממש. כי האלטרנטיבה היא איומה".
היא לוקחת אוויר וממשיכה. "אביב ואני היינו מדברים המון על המוות. שואלים את עצמנו מה עדיף: לאט, בהדרגה, או בבת אחת. אביב תמיד אמר בבת אחת. ותמיד אמרנו גם שלא שומרים שום דבר בפנים אלא מדברים על הכול, כדי שאם ניאלץ להיפרד לא תהיה לנו תחושת החמצה, שלא אמרתי לו ככה ושלא עשינו ככה.
"לא הלכנו לישון ביחד בלילה האחרון. הוא אמר לי 'בואי נלך לישון', ואני נשארתי עם הנטפליקס... ועל זה אני מתחרטת, אבל אולי בעצם לא. כי אני דווקא שמחה שלא היה קטע של פרידה. אני מטפחת את התחושה שהוא נמצא כאן איתי כל הזמן, במקומות שהוא היה מבלה בהם ואהב כל כך, כמו הגלריה הלבנה שעכשיו אנחנו יושבים בחצר שלה עם כל הפסלים. וכמובן המוסך שהופעת בו.
"דווקא בגלל שלא אמרתי לו שלום, זה עושה את זה יותר קל על הלב. הלכתי אתמול אל המקום שבו הוא נהרג. חברה שלי, שעוסקת בבודהיזם, אמרה שברגע שהגוף של אביב מת התודעה שלו נפרדה מהגוף, כי הוא היה בן אדם שלם שתמיד נתן מעצמו לאחרים. וכשהייתי שם באמת הרגשתי שהוא לא שם בשום צורה ובשום דרך. אני מרגישה אותו הרבה יותר במקומות שאהב".
אמרתי לליאת שעל פי המסורת היהודית, אמירת הקדיש והאבלות בשנה הראשונה לא נועדו רק לאבלים אלא גם לעילוי נשמת הנפטר. הנשמה נפרדת מהגוף ונולדת מחדש לממד אחר, וכמו שתינוק צריך סיוע בשנתו הראשונה, כך אמירת הקדיש וכל מעשה חסד מועילים לנשמת הנפטר.
"אני אומר על אביב קדיש כמעט כל יום", אמרתי לה.
"כן, אני יודעת. תודה", היא אמרה.
היא סיפרה לי שיש כאן בקיבוץ משפחה דתית. "כשהופעת במוסך הם היו אלה שדאגו לך לאוכל כשר. כל שנה הם עושים בפורים משתה, אבל השנה הם קראו לזה סעודה. וכולנו היינו. וברגע מסוים הבן שלנו פרץ בבכי. לא ראיתי אותו בוכה ככה מאז שהיה תינוק. 'איך אפשר?', הוא אמר, 'זה לא הגיוני שהוא לא פה'".
מהגלריה הלבנה נסענו כמה דקות אל מתחם בית הכנסת העתיק, שהתגלה בשנת 1957 תוך כדי סלילת כביש הגישה אל הקיבוץ.
בית הכנסת נמצא ביישוב היהודי העתיק מעון. למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר מהיישוב הוא בור מים ושני מבנים. זהו כנראה בית הכנסת הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ארץ גרר. בחלקו המערבי של האתר נותרה באר עתיקה והיא עדיין שופעת מים.
עמדנו שם בשקט הכביר והבטנו מעבר לזמן אל הפסיפס שבו מנורה בעלת שבעה קנים, טווס, שני אריות - סמלו של שבט יהודה - וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, ואתרוג. ועוד יש שם כתובת בארמית שמברכת את הקהילה כולה, שבעברית משמעותה: "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן האישים תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים".
"תראי", אמרתי לליאת, "אלף חמש מאות שנים אחרי שהכתובת הזאת הונחה, אנחנו יודעים שהיו כאן שני אנשים בשם יהודה ותומה".
"זה מעודד", היא אמרה, "אני מקווה שבעוד אלף וחמש מאות שנה יגיעו לניר עוז אנשים וידעו שהיה כאן מישהו בשם אביב אצילי".
"ספר הבצלים הירוקים" ראה אור בהוצאת כתר ספרים