"אתה בחלום, חלום רע מאוד, אבל זה חייב להיות חלום, חושב לעצמו רון. הפחד מציף אותו. אין מצב שזה מתרחש. תכף תתעורר שטוף זיעה ותדדה למקלחת, תשטוף את הפנים ותלך לעבוד. רק תחזיק מעמד. זה סיוט שיתפוגג. הוא נאחז במחשבה הזאת, כמו מתפלל, שאם יחזיק את הרצון להתעורר מהסיוט, הדבר יתגשם. אך התפילה לא נענית. כאב חד בברכו הכפופה מפריך את התקווה שמה שהוא רואה מולו ייעלם אם רק יפקח את עיניו ויתעורר".
השביעי באוקטובר, אירוע כמעט קוסמי, טלטל את עולמנו. ישראלים התעוררו משגרה עצבנית אך נוחה, למלחמה מסויטת שתעצב את תפיסת עולמם שנים קדימה. הימים שאחרי, נטועים בזיכרון הקולקטיבי כמלווים בשמיים צבועים בשחור. זאת למרות שהיו תכולים ושמשיים, מסרבים להתאים עצמם לאימה.
מאז, הרצון להתעורר מהחלום, ולחזור לשגרה פשוטה מלווה אותנו כבר חודשים ארוכים. כמיהה לנורמליות, הרחק מסכנות. לפחות כלפי חוץ, נראה כי חלקנו כבר עמוק באותה שגרה מוכרת (רואים את זה על הפנים של האנשים: 7 באוקטובר הוא כבר היסטוריה רחוקה | אלון עידן). כלפי פנים, כולנו פצועים. הביטו סביבכם ברחוב: הביטו בפני האנשים בעצרת החטופים, בחייל מוטרד העומד בתחנת הרכבת, במבוגר הצופר לכם ברמזור, בציורי הילדים בבית הספר.
ספרו של גיא מ., "לא מחכים לקריאה", מטיל זרקור על אותם רגעים, ימים ספורים, ששינו כאן את המציאות ללא היכר. גיא הוא פרמדיק במילואים ביחידת החילוץ 669 המתאר את ימי אוקטובר החשוכים מנקודת המבט של סטודנט לרפואה ששב מטיול בגיאורגיה (סיפור בפני עצמו), נרגש כולו לקראת חתונתו המתקרבת.
ביום שבת הוא פוקח עיניו בעצלתיים, מצרף אט אט את שברי המידע לכדי הבנה (חלקית מאוד) שהתעורר למלחמה. הוא פועל באינסטינקטיביות, כפי שחונך, ונוסע לתל נוף, בסיס האם של יחידה 669.
ברגש ובהומור נוגע ללב, מספר גיא את סיפורו של דור. מילואימניקים בחופשת הסמסטר שהתעוררו למציאות של חודשים ארוכים בשדה הקרב. הספר מדלג בין מספר סיפורים: במקביל לסיפורו האישי של גיא, מסופרים סיפוריהם של חבריו ליחידת החילוץ 669, שהוקפצו באותו בוקר ארור.
אחד הסיפורים הוא סיפורו של חברו ליחידה רון (שם בדוי), שמתעורר למראה עשרות מחבלים הפושטים על קיבוצו. יחד עם חברת הנפש שלו, תמר, שגדלה עימו יד ביד בקיבוץ, הם מוצאים עצמם אוחזים בנשק ומגנים על ביתם, בית מבטחם, כשסביבם צרורות ירי וכדורים שורקים. תמר מסרבת להאמין שנותרו בבדידותם, "זה לא קורה. זה פשוט לא קורה". רון בינתיים, מנסה להישאר רגוע "כבר חלפה לה הרבע-שעה. הם בטח בקיבוץ", הוא חושב לעצמו.
כמעט כל משפט בספר, אם היה נקרא בשישי באוקטובר, היה נראה כתלוש מפלנטה אחרת. לא מחובר לקרקע. אביו של רון, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, מוצא עצמו נותן פקודות לבנו. בפרק אחר, גיא מספר כיצד הוא מקבל ידיעה על משאית שמגיעה עם פצועים וגופות כאילו מדובר בתחזית מזג האוויר.
לצד הפחד המצמית, שאוחז בגוונים שונים בכל גיבורי הספר, שבה ועולה אותה תחושת זעם המשותפת לכולם: "איפה לעזאזל הצבא? מה, אנחנו לבד בעולם? איפה כולם?" שואג רון לאחר שבחלוף הזמן מחלחלת בו ההכרה שנותר לבדו. הוא חש שכוחות הביטחון, שחונך מינקות לתת בהם את מבטחו, פשוט בגדו בו.
להיאחז במציאות אחרת
"מה נסגר איתך? אתה רוצה בכוח למות על הגג של המכולת?"
לאורך הקריאה, שבה ועולה השאלה: האם גיבורי הספר רואים את המציאות נכוחה? מתי מכה בהם ההבנה של מימדי האירוע המתחולל סביבם, ומה הם מנגנוני ההגנה שמאפשרים להם לתפקד היטב? תמר ורון בהומור קיבוצניקי ייחודי ("אתה סתם עצבני כי הם דרכו על הפרחים שלך" אומרת תמר לרון לאחר שפגע במחבל שארב לכוח צה"ל), מנסים לרכך מעט את המראות שנחשפו אליהם.
גיא, בינתיים, יוצא דרומה מתל נוף ברכב עם כוס קפה בחלב סויה. הוא מספר לעצמו שזה או-טו-טו נגמר, כמו מבקש סיפור עדין יותר, נאחז במראית עין של שגרה. בשלב זה הוא רק מתחיל לתפוס את התהום הנפער בינו לבין אותה שגרה מוכרת. בהמשך, זה לא מונע ממנו לנהל בתבונה וקור-רוח אירוע רב-נפגעים במימדים בלתי נתפסים, ברגישות עצומה לחיילים הצעירים סביבו ולאזרחים המבוהלים.
שינוי מצב הצבירה שלוחם נדרש אליו ביום הטבח הוא מעבר לכל דמיון. תחושת הביטחון של לוחם במילואים (ושל כל אזרח במדינת ישראל) השתנתה לבלי היכר. גיא מבין תוך מספר שעות שהעולם שהכיר הפך לשדה קרב בוער. איך אדם שחי חיי נוחות, שגרת סטודנט, יכול לרוץ אל האש? האם המהפך הנפשי הזה קורה תוך שעות, שבועות, או שלא קורה בכלל? והאם הוא תלוי בערגה לשגרה המוכרת, או בערגה חבויה לבריחה למקום אחר? סיכון חיים, עבור מי שנולד לתרבות של רווחה, אינה דומה לזו של פליט או ניצול שואה, שנולד לתוך מציאות הישרדותית.
לא ידענו שמתים מזה: על ירון לונדון ואנשי פאנפילוב
"הדור שלכם לא מכיר את הקונספט. יש זמנים שאין ברירה".
בינתיים, בתל-נוף, חבריהם הסדירים של גיא ורון מתעוררים לקול סירנות במה שנדמה ככוננות שגרתית ביחידה 669: "איזה יום היום? בטוחים שזה לא תרגיל?" הם שואלים זה את זה.
אותם לוחמים סדירים, ילדים בני 20, נלחמים בבוץ של עזה כבר למעלה משנה. הם נראים בעינינו, המילואימניקים, בוגרים בעשר-עשרים שנה משאנו היינו בגילם, כשהיינו לוחמי פלייסטיישן, בשירות סדיר רגוע, מלאים בעצמנו לאחר סיום המסלול. האמת (שלא כולם מדברים עליה) היא ששירתנו כלוחמים ביחידות עילית, אבל לא ידענו שמתים מזה.
ההחלטה לשרת כלוחם בישראל 2024 כוללת בתוכה הקרבה ונכונות לשאת בסיכון אמיתי. החלטה זו נושאת עמה קונפליקטים זהותיים וערכיים מורכבים. בהקשר זה, הספר מציע פתח למחשבה על מה שחשבנו על עצמנו, ומה שגילינו על עצמנו. ירון לונדון כתב בשנת 2000 "מהי רוח הזמן? איש לנפשו ואיש למאהל שבטו". על המקרה קורע הלב של עופר שרון.
עופר, חייל צעיר בסיירת צנחנים ובן לאמא פעילה בתנועת "ארבע אמהות", נגרר על ידי מצפונו המדמם לראיון תקשורתי שהתפרסם בשם "למה לא קמתי". הוא סיפר מדוע לא קם להסתער בקרב קשה ברצועת הביטחון בלבנון, ובו נפלו איתן בלחסן, לירז טיטו, ודוד גרנית. לונדון כתב באהדה לשרון, על שהיה לו האומץ לחשוף את סערת נפשו בפני הציבור.
חשבתי עליו בזמן ששהיתי בעמדה בצפון בחורף האחרון, ונתקלתי בדיון אינטליגנטי (תאמינו או לא, פעם היו פה דברים כאלה...) ברחבי האינטרנט שבו כטענת הנגד, צוטטה דעתו בעניין של באורג'אן מומיש אולי, גיבור "אנשי פאנפילוב", ספרו המיתולוגי של אלכסנדר בק: "הוא אוהב את החיים, הוא מתאווה להתענג על האויר, על האדמה, על השמים. והוא גמר בליבו: מותו אתם, ואני אחיה". כך אמר המפקד הסובייטי הקשוח על חייל שברח, לפני שהוציאו להורג.
דור הלוחמים הנוכחי גדל בתרבות של רווחה ולאור ערכים אובייקטיביסטים של "הגשמה עצמית". מן הצד השני, ערך ההקרבה והתרומה החברתית של הפרט אינם זרים בחינוך הישראלי. האם דור זה מסוגל להקרבה הנדרשת מלוחם בשדה הקרב? האם טבועה בנו גישתו המורכבת של ירון לונדון, המתחשבת בבנאליות של המוות ובהשקפת העולם של האינדיבידואל, או שמא יש בנו משהו מערכי ההקרבה ושותפות הגורל של פאנפילוב?
שתי הגישות הללו, משייטות בתודעה של לוחמים ישראלים. לרוב, הם נדרשו ל"מלחמות ברירה", שלאחריהן המציאות לא משתנה דרמטית. עם זאת, רוב הציבור מסכים שהמלחמה שנפתחה באוקטובר אינה עונה להגדרה זו. עמדה זו משפיעה על המוטיבציה ותחושת השליחות של הלוחמים. גיא וחבריו הבינו זאת על בשרם עוד באותו יום מקולל. שיעור נוסף שלמדנו, נוגע לשבריריותם של החיים, שבלי הכנה עשויים להפוך מנוחים ומהנים, לסיוט מבהיל.
התרגלות לאבק עזתי
"עתה אין מי שיסתיר. כבר אין לילה שיגן עלינו מפני המחזה המצפה לנו, בעת שקרני שמש ראשונות נהפכות לזריחה. והזריחה חושפת את הלילה העקוב מדם, מגלה ללא רחם את הנוראות שהותירו אחריהם הרוצחים".
ואכן, קריאת ההשכמה מחרישת אוזניים. הספר, על אף ניסיון ניכר לעדן את המראות הקשים, לא יכול להימנע מתיאורם. לאורך הקריאה נראה כי אדם ממוצע לא חווה כמות אירועים דומה לזו בחיים שלמים. ביום אחד, גיבורי הספר פועלים במסיבת הנובה, נחל עוז, כפר עזה, בארי, ומוקדים נוספים. מראות הפצועים והגופות חורכים את עיניהם, ונראה שרק הדחף לפעול ולהציל חיים (גם את חייהם שלהם עצמם) כמו מגן עליהם. בבוקר השמיני באוקטובר, השחר מפציע וחושף את הזוועות במלואן. תפיסת ממדי האסון מתחילה לזרום אל התודעה האישית והקולקטיבית.
יכולת ההסתגלות האנושית למציאות כה שונה בולטת כאשר גיא מספר איך כבר בבוקר השמיני באוקטובר עייפותו כה קשה עד שכבר אינו טורח להתעניין "עם מי נכנסים ולאן נוסעים". במבט על, כמעט שנה מהאסון, ניתן לראות איך בהדרגתיות הסתגלה החברה בישראל למציאות שבעבר הייתה מעבר לכל דמיון: תותחי המלחמה רועמים בדרום ובצפון, מאות אלפים פליטים בארצם, מעל אלף חמש מאות הרוגים ומעל מאה חטופים ישראלים בעזה.
היום, חודשים אחרי, אנו עדיין מוצאים את פנינו מלוכלכות מאבק עזתי (או לבנוני) מדי חודשיים לערך. אבל מרגישים מפונקים ליד הלוחמים הסדירים שאנו רואים לצידנו. באמתחתם אלפי סיפורי גבורה שעוד יגדשו דפים רבים בספרים שייכתבו על המלחמה הזו. הצעירים הללו נגעו במוות, והם מלאי צלקות. המבט של לוחמי צוות שאיבדו חבר, שורף מבפנים כל זר שיביט בו.
הספר מציין את מיטב הלוחמים שאיבדה יחידה 669 לאורך הלחימה. בניגוד מוחלט, בכל פעם חוזרת ועולה קריאת ההקפצה מכוננות ביחידה: "חתולים, קבלו זנק!" והם נעים בריצה לעבר המשימה הבאה. תלוש מהמציאות, אך במידה מסוימת תורם להתמודדות הנפשית של הלוחמים. גיא מספר כיצד הוא מחלץ פצועים עם שלושה לוחמים מצוות צעיר, רק יום לאחר שפגש אותם בהלוויה של חברם לצוות. זהו אינו אירוע נדיר במלחמת "חרבות ברזל".
לאורך הספר ניכרת רגישות מדהימה, נוכח הנסיבות, של המילואימניקים לסדירים הצעירים, מלאי הפחד והתעוזה, אל מול המראות הקשים. אולי זהו מנגנון הגנה נוסף, שמאפשר להם להרחיק עצמם מהסיטואציה על ידי התבוננות רגישה וניסיון להגן על החיילים הצעירים יותר שנחשפו לזוועה ללא פילטרים, ואולי זה פשוט טבוע בלוחמים הללו. הניסיון לגונן על אזרחים וילדים מהמראות ניכר גם הוא, גם כאשר הוא חסר סיכוי.
בסצנה קשה, נכנס גיא לחלץ אם וילדים מהממ"ד בבארי. כאשר האם מתארת את בעלה שיצא להילחם במחבלים, גיא מבין מיד שראה את גופתו לפני רגעים ספורים. מבין ושותק, מנסה שלא להסגיר את הסערה המתחוללת בקרבו.
"זה בטח לא הזמן לומר לה את האמת"
על "היות טרום המוות" של היידגר
בליל ה-21 לאוקטובר, יצאנו גיא ואני, כל אחד מיחידתו, לחופשה ראשונה מאז תחילת הלחימה: 24 שעות בבית. אותו לילה בתל אביב הוא בלתי נשכח עבורי, שכן מעולם לא ראיתי אותה כה אבלה ואפלה. בבוקר נפגשנו בחוף גורדון, כהרגלנו. זכר לחיים הנעימים שמהם נתלשנו. טבלנו ראשינו במים הצלולים, ותחושת טוהר שטפה את גופי. "הים לא שמע שיש מלחמה", אמרתי לו.
אני מכיר היטב את גיא. אם אתבקש לאפיין את דמותו המורכבת במשפט, אספר לכם שתאוות החיים שלו היא הוא. הרצון לחיות חיים מלאי חוויות יוצאות דופן, עשיית טוב, ורגש מגדיר אותו היטב. בניגוד גמור, ולא בפעם הראשונה, הוא הרגיש קרוב למוות בשביעי באוקטובר. קרוב מדי.
סיפרתי לו על מאמר שקראתי בהארץ, (עניין של זמן: שלוש הצעות להתמודדות עם הלו"ז הצפוף של החיים | נטע אחיטוב) ובו נגיעה ממשנתו של הפילוסוף מרטין היידגר, מתוך הספר "4,000 שבועות" של אוליבר ברקמן: "השאלה האמיתית היחידה בעניין הסופיות הזו היא האם אנו מוכנים להתעמת איתה או לא. וזה, לדידו של היידגר, האתגר המרכזי של הקיום האנושי...
עלינו לחיות את חיינו עד תום, או עד כמה שנוכל, מתוך הכרה צלולה במגבלותינו, בצורת הקיום חסרת האשליות שהיידגר קורא לה 'היות־טרום־המוות', ומתוך מודעות לכך שזהו זה, שהחיים אינם חזרה גנרלית, שכל בחירה גוררת בהכרח שלל הקרבות, ושהזמן תמיד אוזל. זוהי הדרך היחידה שבה אדם בן תמותה יכול לחיות את חייו במלואם, להתחבר לאנשים אחרים כבני אדם לכל דבר, ולחוות את העולם כפי שהוא באמת".
אני חושב שכך בחרו כל אותם הלוחמים שקפצו באותו היום אל האש, גם אם לא חשבו על היידגר. הם פעלו מתוך בחירה חופשית כנה, ועל פי צו מצפונם, כפי שציווה צבי ינאי לנכדיו: "מה שיש לי להציע לכם הוא קו מנחה, שעשוי לעזור לכם להיות שלמים עם עצמכם בכל אשר תעשו או לא תעשו, כי הוא לא תלוי בהצלחה חומרית, לא מותנה בכיבושים ולא קשור בכוח ובהישגים, אלא בכם בלבד: הסיפוק מההליכה אחר צו מצפונכם".
שבועת היפוקרטס כשהתותחים רועמים
"אני מתרחק בצעדים מהירים, כאילו אני בטוח בעצמי במאת האחוזים, אבל האמת היא שאיני בטוח כלל..."
הספר הוא גם מצפן עבור אנשי רפואה: חובשות, פרמדיקים, רופאות, אחים, וכל אשר נותן ידו בהצלת חיים. זוהי דוגמא לפעולה חדה בתוך האירוע הקיצוני ביותר שיכול לפגוש איש רפואה, כשעשיית הטוב לבדה עומדת על הפרק ואין טעם להסתכל לצדדים. אנשי הרפואה בספר פועלים בתנאים בלתי אפשריים: הם מטפלים בפצועים תחת אש תופת. בהיעדר ציוד, הפצועים ממשיכים לזרום אליהם ללא הפסקה.
הם נאלצים להשתמש בחגורות כחוסמי עורקים, אך נלחמים בשיניים על כל פצוע. זהו סיפורה של היחידה 669, ובה אנשים אשר דוחפים עצמם לאפוקליפסה פעם אחר פעם. הם נעים בין תחושות של תסכול מהפקודות הלא ברורות ("מרגישים כמו סוס מרוץ המוחזק בתא"), סירוב לקבל את המציאות האיומה ("מנסה להשלים את הפרוצדורה, להכניס את הצינור לחזה ולתפור... אך ידי רועדות. מרגיש כמו סירת עץ קטנה בסערה בלב ים") ופעולות הצלה הפורצות מהם כאינסטינקט חד.
במהלך האירועים, גיא ואחרים נדרשים לקבלת החלטות אמיצה ומנהיגות בתוך אירוע קיצוני מאין כמותו. הם מנסים, לא תמיד בהצלחה, להתמקד במי שאפשר להציל. הם נדרשים לבחור את מי לפנות ובמי לטפל, כשמספר הנפגעים עולה על כל תרחיש שהתכוננו אליו. הלוחמים נאלצים לפנות פצועים בתנאים שלא יעלו על הדעת בימי שגרה.
בצומת כפר עזה, גיא נדרש למנות את אחד החיילים ל"מפקד כלא" עבור המחבלים שנתפסו. כאשר הוא מבחין במחבל שנפצע, הוא נסחף במערבולת של רגשות, אופיינית לאנשי רפואה רבים בימים אלה: "אני מרגיש סחרחורת של רגשות. דחף עז לטפל ולעזור לאדם חסר אונים פצוע השוכב מולי, ובה בעת רצון לגרום לו כאב וסבל."
דעתי היא שמי שבחר להקדיש עצמו להצלת חיים, בוחר בחיים המלאים שמציעים היידגר וינאי. הבחירה הזו מביאה עמה אחריות: האירוע הקשה מדגיש את הצורך באנשי רפואה רבים בעלי הכשרה למצבי חירום, ובהכשרת עזרה ראשונה וציוד בסיסי לכלל הציבור.
מה בכלל רצינו?
לסיום, עוד סיפור קצר. בשבוע שעבר חזרתי ממילואים קצרים ברצועה, ונכנסתי בצהרי יום שבת ללגום בירה קרה בבר זעיר בשוק לוינסקי. הלכתי להטיל את מימיי, ובשירותים צד את עיניי "ספר התענוגות", של עמוס קינן. חזרתי לברמנית והתעקשתי לקנות את הספר. על אף הפתעתה הרבה – היא ניאותה לבקשתי. הגעתי הביתה חמוש בספר ומצאתי:
"ביום אחד בחודש יוני 1967 חזר המחבר, כמו כולם, מהמלחמה... בעוד האלבומים וספרי המלחמה ממשיכים להרוות את השוק היגע ובעוד הנקרופילים מרעיפים עליו נקרולוגים, חשב המחבר שבעצם הוא יצא למלחמה כדי שיוכל להישאר בחיים, שהרי אין תענוג יותר גדול בחיים מאשר להישאר בחיים, ולהישאר בחיים כדאי, כי אז אתה יכול להנות מיין טוב, וממרק חם, וממוסיקה על חוף הים, ומאשה, ומדג בתנור. ובכל הכנות, מוקדשים הדפים האלה לאלה שהלכו ולא חזרו, כדי שכולנו, הנותרים, נוכל להמשיך ליהנות מן החיים, כי זהו בעצם כל מה שרצינו!"
בחופשה קצרה מהמילואים, בחודש ינואר, התחתנו גיא ונגה, בחירת ליבו. התעקשו שלא לדחות, ושוב בחרו בחיים. "אני מתקנת, זה לא מאחורינו, הכל עוד לפנינו" אומרת נגה לגיא לאחר החתונה, כשהם צועדים בשקט בין חפציהם של תושבי כפר עזה, ש"מארחים אותם" בבית המלון בשפיים. הם מבינים שבביתם, האושר המשותף שלהם מתקיים לצד הצער העמוק של אלה שאיבדו את היקר מכל.
מה יפה היא הגבורה המלווה תאוות החיים, זו של גיא וחבריו, אל מול "הגבורה" של קידוש המוות, שנאת האחר, ויצר הנקמה. יחי החיים!
"זה עדיין לא מרגיש לי אמיתי". "כשנקום נלך לעזור לאבא שלך ברפת? מישהו צריך לחלוב" תמר לרון, לאחר שהקיבוץ טוהר ממחבלים.
לא מחכים לקריאה / גיא מ. הוצאת ידיעות אחרונות, 222 עמודים, 98 שקלים
אור דגני הוא סטודנט לרפואה, עובד בחברת "מדינט" ומשרת כלוחם במילואים