דעתי שהוא האיש שאני רוצה להזדקן לצידו, ביום שהוא אסף אותי מהאוניברסיטה בהר הצופים. יצאתי מסניף אקדמון עם שקית ספרים, ובהם “הנסיך המאושר" של אוסקר וויילד.

ישבנו על מיטת הפוטון בדירה השכורה שלי ברחביה (קלישאה על קלישאה יצאה פה, מה לעשות) והקראתי לו את הסיפור על פסל הנסיך המאושר המעוטר בזהב ואבני חן. הפסל משקיף על העיר, וליבו נמלא צער על סבלם של תושביה העניים. סנונית קטנה שעוצרת את מעופה בדרכה דרומה - נענית לבקשתו לעזור לו. היא מקלפת מגופו בזה אחר זה חלקים - אבני חן ופיסות זהב - ומחלקת אותן בין הנזקקים. הסנונית נאבקת בקור עד שמתה מאפיסת כוחות. הפסל, שנותר ללא יופיו החיצוני, נחשב לחסר ערך בעיני פרנסי העיר ומופל, אך לב העופרת של הנסיך והסנונית המתה נתפסים בעיני האל כיקרים מכל - והם נלקחים יחד לגן עדן. 

אוסקר וויילד כתב את “הנסיך המאושר" בשנת 1888, כחלק מקובץ סיפורי ילדים בשם "The Happy "Prince and Other Tales, בתקופה שבה בריטניה עברה שינויים כלכליים וחברתיים משמעותיים בעקבות המהפכה התעשייתית. האליטה, שכמו תמיד הייתה אליטה בעיני עצמה ודאגה לשמר את עצמה ככזו, נהנתה מעושר, ואילו מעמד הפועלים חי בעוני מחפיר. בלב הסיפור נרקמת מערכת יחסים של חברות אמת, המעלה את ערך החמלה כעיקרון מרכזי גם בעולם קר ומנוכר.

אני חושבת איך היה נראה הסיפור הזה אילו היה נכתב היום. כשירות לנבחרת הקוראים והקוראות של מדורי השבועי, כתבתי אותו מהתחלה. קראתי לו “הנסיך המקושר".  

גבוה מעל העיר, על עמוד נישא, עמד פסלו של הנסיך המקושר.

עלים דקיקים של זהב טהור ציפו אותו מכף רגל ועד ראש, עיניו נצצו כיהלומים, ובידו שרביט מעוטר באבני אודם בוהקות.

בכל בוקר ליטפה השמש את זהבו, וזוהרו הסתיר את החמה. תושבי העיר למדו להחיש את צעדיהם בקרבתו. הם לא העזו להרים מבט. 

לילה אחד עפה סנונית קטנה מעל העיר. בזמן שחבריה המשיכו דרומה היא נותרה מאחור. היא נחתה על כתפו של הפסל, משתאה לנוכח יופיו.

“איזה פסל מפואר!", קראה הסנונית. 

“אני כאן כדי להאיר להם את הדרך", ענה הנסיך המקושר.

“ומה אתה נותן להם?", התעניינה הסנונית.

“אני הריבון", השיב הנסיך בשלווה. “שיגידו תודה". 

בבית מט לנפול ברחוב צדדי עמדה ילדה קטנה, מנסה להדליק נר יחיד כדי לחמם את חדרה. האש כבתה שוב ושוב, והיא חיפשה מעט חום לכפות ידיה. “רואה את הנר שלה?", שאל הנסיך, “אותו אני רוצה!". “ומה היא תעשה בלעדיו?", שאלה הסנונית. “היא תסתדר", השיב הנסיך ברוגע.

הסנונית לקחה את הנר והביאה אותו אל הפסל. הילדה נותרה בחשיכה, יושבת על המדרגות ומנסה לשאוב חום מכפות ידיה הריקות.

בחלון קטן ישבה תופרת, עיניה מכווצות ממאמץ. היא תפרה טלאי אחר טלאי בשמלה ישנה שניסתה להפוך לחגיגית למען בתה הקטנה. “תראי את החוט שהיא מחזיקה", אמר הנסיך. “פשוט למראה, אבל כאן למעלה הוא יהפוך לנגיעה של יוקרה". “ומה היא תעשה בלעדיו?", שאלה הסנונית. “היא תסתדר", ענה הנסיך.

הסנונית לקחה את החוט והביאה אותו אל הנסיך. התופרת הביטה בשמלה, עפעפיה כבדים מעייפות, ולא אמרה דבר.

בצל עץ עמד גבר, כתפיו שמוטות ונעליו מאובקות מהשטח. ידו אחזה מקל פשוט, ענף דקיק שכמעט לא נועד להחזיק משקל. המקל היה לו לתמיכה במסעו מהמלחמה הבלתי נגמרת, ועכשיו נותר בידו כזיכרון. “רואה את המקל הזה?", אמר הנסיך. “כאן למעלה הוא יהפוך לשרביט נוסף".

“ומה הוא יעשה בלעדיו?", שאלה הסנונית.

“הוא ימצא דרך אחרת", פסק הנסיך. “אצלי הוא סמל לעמידות ולעוצמה".

הסנונית התמקמה על כתפו של הפסל, מביטה מטה על העיר. הרחובות היו שקטים, והאנשים קטנים ורחוקים. “לכל דבר יש מקום, והמקום זה אני", אמר הנסיך, “אני הריבון".

במרכז השוק רכן איש, אוסף למען ילדיו חופן עדשים שנפלו מדוכן הקטניות.

“רואה את העדשים שהוא בורר?", שאל הנסיך את הסנונית, “הן ייראו נפלא כקונפטי לחג שאני מתכנן".

“חג?", השתוממה הסנונית. “יום חג לכבודי", השיב הנסיך בנחת. “פזרי אותן על תושבי העיר. הם יחושו בני מזל על כך שנפלה עליהם הברכה".
“ומה יאכלו בני משפחתו?", תהתה הסנונית.

“יש להם את הברכה שלי", השיב הנסיך בשלווה. “זה יותר ממספיק".

הסנונית הנמיכה עוף, עיניה סורקות את הסמטאות השוממות. כשהגיעה לגינה בפאתי העיר, עצרה לרגע. בעבר זו הייתה פינה שוקקת חיים, מלאת צמחייה ירוקה ופרחים רעננים. כעת האדמה יבשה וכנועה.

במרכז הגינה דחליל ישן היה מוטל על הקרקע. זרועותיו העשויות זרדים נשברו, וכובע קש רחב שוליים לצידו, מוכתם ומקומט. הסנונית נחתה על הדחליל והביטה בו לרגע. היא אחזה בכובעו במקורה, מנערת מעליו את האבק, ועפה בחזרה אל פסלו של הנסיך המקושר.

עיניו של הנסיך נצצו באור הזהב החיוור. “מה הבאת לי הפעם?", שאל נלהב.

הסנונית פרשה את כנפיה, נעמדה על ראשו והניחה את כובע הקש בעדינות מעל מצחו המוזהב.

הרוח חלפה בשקט מעל פני העיר. גשם ראשון החל לטפטף, נקש נקישות עדינות על כובע הקש הישן. “הכובע מסתיר לי את הנתינים!", התלונן הנסיך. 

הסנונית הביטה בעיר שתחתיו. הצללים שהטיל נעשו רכים יותר, והגינה הרחוקה החלה להתרומם מן הקרקע, נושמת את טיפות הגשם.

הסנונית עפה משם, אל האופק. "תסתדר לבד", צייצה לעצמה. נסיך או לא נסיך, יש גבול למה שאני מוכנה לשאת.