נועה רווה, “פרא אישה", מלכה הוצאה לאור, 192 עמ׳
"פרא אישה" הוא פרא ספר על פרא תשוקה (גם לפרא גבר) בפרא סגנונות ומשלבים וזוויות והפתעות ופרא זעקות ולחישות. עם דגש על זעקות. כי “כל אישה צריכה מרחב בלי ילדים / בלי שכנים / כדי לצרוח / עד שהיא צרודה".
עידון הוא אופציה, אבל לא בהכרח המנוע. הנפש מתארחת בנדיבות (כולל “שתי מעורבלות־נפש"), אבל הבשר מסתמן ככוכב. “דרך הזין שלו אני אוהבת את הפגמים שהשנים ריטשו בי. דרך הזין שלו אני סולחת לגוף על העייפות, על ההתבגרות, על הדמיון ההולך וגובר לאמא שלי. הוא מרעיף אהבה, הזין הזה והאיש. הוא מרפא לי את פצעי הנשמה כשהוא מקבל אותי ככה, מכיל אותי ככה. מזיין לי את הצורה ככה". זה ספר שמתפוצץ לקוראיו בפרצוף וחותר לזיין להם את הצורה. “חסד העור הרך" ו"לערסל חיק, להרפות פות", אבל לצד פורנו גייז (ואוי להמצאת היסטוריית הגלישה בדפדפן) עם גברים שחורים ביחידים ובחבורות. כי “לטסטוסטרון פועם יש ריח משלו". “כל אישה צריכה להשהות את האורגזמה / עד שהיא לא יכולה יותר / ואז לתת לה להתפרץ / כמו מופרעת / בלי שיפריעו לה".
אז אל תפריעו, חברים וחברות, יש פה פרא אישה שחייבת מרחב התפרצות בלתי מוגבל. אישה שהיא “טיגריס שכלוא בכלוב" או “עוף דורס" או “בז נחוש" (הגבר מצידו הוא “נץ ושור בדישו, בדישי") ש"מבשלת" אישה אחרת “כמו קרמל מתוק" (יש גם “סטייק אישה בשמן קוקוס"), ושעושה דברים שלא ייעשו עם גבר זר במלון בהונג קונג, ומה שקורה בחדר 1308 נשאר בחדר 1308 - ואצלכם. אישה שהיא גם אמא אדמה ומנהלת הייטק מצטיינת, פרא וונדר וומן שקמה ונופלת, וגם מפילה, וכל הזמן לומדת לא לוותר על עצמה. אישה שמתרגלת פוליאמוריה, עושה “אאוטסורסינג לחיי הרגש שלי", “גולשת סנובורד על התחת של הפטריארכיה", שוברת מסגרות אבל אוספת ילדים מה"מסגרות". בונה והורסת, משפצת ומשקמת. והלב שלה כל הזמן מתערבב.
“כשתחליטי לחצות את הגבולות, תהיי מוכנה לרעש שיבוא". והוא יבוא. ובתוכו ולפניו ואחריו אישה אחת שהיא הרבה נשים צומחת, מתפרקת ומתחברת מחדש. משחקת שחמט של רגשות, מחפשת את עצמה בטינדר, נסחפת ל"התאהבות טרלללה" (“היא נדלקת לי בידיים ומחווטת מחדש את החשמל של תל אביב") אבל גם כשכל תל אביב שומעת אותה צועקת (“יופי, אולי הם ילמדו משהו"), היא בעצם חולמת על “השקט הכי שקט".
אבל לכי תמצאי שקט כש"נרצחה עוד אישה בישראל. ואולי הגיע הזמן לומר ביתר דיוק, עוד גבר רצח את אשתו, שהרי, בואו נדבר גלויות, האישה לא נרצחה על דעת עצמה". ומנגד, אב אחד מציל את ילדיו מטביעה, אבל לא מצליח להציל את עצמו.
ובכל זאת. אישה “סולחת למציאות על אנושיותיה" ובונה לעצמה מציאויות אלטרנטיביות. “אחר הצהריים המאוחר יצאנו מגלקסיית קיומנו אל זו של בני האדם. הגענו לטיילת ההומה מאנשים, סביבנו בליל של עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. הרצון לנפרדות הוא לאומי, אבל הכמיהה אל המים היא אינטרנשיונל".
“במיטה הזו", היא כותבת, “יש פחד קיומי של ילדה שמתקיים בתוך אישה בשלה, שרוב הזמן זוכרת שהיא שליטת הממלכה". ולשליטה הזו אי אפשר להגיד מה לעשות. “הם לא יגדירו לי / מה נכון בשירה / מה הגבול של טומאה / מהי אישה".
הספר מחולק ל"פורטלים" שונים שבונים בהדרגה תמונה פנורמית של כמעט־רומן, על אישה שחיה עם גבר ומנהלת תוך כדי רומנים עם נשים, עד שהיא מוצאת את האישה שלה ועוזבת הכל בשבילה. "פרא אישה" רואה אור בהוצאת מלכה, שהוקמה על ידי האומנית מרים כבסה ובת זוגה נועה רווה, שמגדירה את כתיבתה כ"כתיבה נשית פרטית של ליבידו קוסמי". זה בוטה, זה מורד, זה קוצני ודורס, זה חסר פשרות וזה “אחר" במובן הטוב ביותר, כי כמה ספרים מקומיים עכשוויים כבר בועטים במערכת ומנערים אותה?
“הלסביון העליון", רווה מכנה בקריצה אותה ואת בת זוגה. “נדרשתי להמציא מילים למה שהיה בלתי ניתן לתיאור. מרגע שמצאתי, יכולתי להניח לזה ולחגוג את המיניות שלנו באופן ראשוני, בראשיתי. אני כבר לא רוצה לגלות לאף אחד את מה שאין לו מילים". אפילו כשהן עוברות חוויה ייחודית במסעדה טבעונית יצירתית במיוחד, שהשף שלה הוא כמובן אישה, הפירות והירקות מחזירים לקדמת הבמה את הבשר ואת עינוגי הגוף שהם הקברניטים האמיתיים של הספינה הזאת. “אנחנו נוגעות באוכל באופן שמעולם לא נגענו. רצועות מלפפון שרופות עוטפות יוגורט שקדים, נחות כמו פות רכה במיץ מלפפון, פיגם ולענה. אנחנו יושבות זו מול זו במסעדה ופוערות עיניים. היא אומרת: 'מה שהיא עושה לאוכל, השף הזו, זה מה שהסקס שלנו עושה לי בגוף. עשר מנות מגיעות בזו אחר זו, מנענעות לנו את החושים. כל אחת קטנה בגודלה ומכילה יקום מותסס של התרחשות'. אני עוצמת עיניים, מכניסה לפה קליפת מלון כבושה, גלידת תפוח אדמה, עירית ושמיר. משהו במפגש הבלתי סביר, הפרוע הזה, מעלה דמעות בעיניים שלי. אני פוקחת אותן ורואה את מלכה מולי, גם היא עם דמעות. אנחנו מביטות זו בזו, 'מה היא עשתה לנו', אנחנו אומרות, 'איך, פור דה לאב אוף פאק, אנחנו אי פעם נוכל לאכול במקום אחר?'".
זה מה ש"פרא אישה" מציע בסופו של דבר: קרנבל של טעמים. הספר הוא בהחלט לא לכל טעם ולא לכל חך, אבל לרגע אי אפשר להתלונן על חדגוניות בתפריט. ואפשר למצוא בו מנות שלא תמצאו בשום מקום אחר.
“יין כתום, פראי, מבעבע לנו בלב. קבענו עם דניאלה ומתן בבר ג'ז ולשם אנחנו צועדות, צוחקות מרוב יופי ברחובות הכעורים של העיר. שכבות של פחמן שחור הכהו את הצמתים. תאוות קרבות וקניין קיפלה את הרחובות אל תוך עצמם. אנחנו מסתלסלות מעלה, מוצאות ריתמוס של שקט בין הצפירות (...) אנחנו זולגות משם הביתה מוקצפות שמחה. אנחנו מלקקות זו לזו את כל אמהות המזון ויודעות ששום רגע לא חוזר על עצמו. האוכל בנו שינה אותנו, הזכיר לנו שאנחנו אף פעם לא לבד ולעולם יותר לא נחסר זו לזו".