"האדריכלות מטרתה היא לשפר את חיי הקהילה ולרומם את רוח האדם", כך מאמין משה ספדיה, האדריכל הישראלי והבינלאומי המצליח ביותר כיום שמעבודותיו ניתן להתרשם ברחבי תבל, ומציין ש"העקרונות שמנחים אותי כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותי כאדריכל".
ספדיה, החתום בארץ, בין השאר, על תכנון מוזיאון יד ושם, העיר מודיעין, נתב"ג 2000, מתחם ממילא ומרכז רבין, הוציא בימים אלה בהוצאת "כנרת זמורה" את ספרו המקיף "אילו קירות יכלו לדבר" ובו הוא מביא את סיפור חייו החובק זרועות עולם ומספר על דרכו באדריכלות, תחום שבו הוא מוכר כאחד המאורות הגדולים ביותר מאז שנודע בגיל צעיר כמתכנן פורץ הדרך של "הביטאט 67", קומפלקס המגורים בתערוכת "אקספו 67", בקנדה.
כפי שהוא מספר בספר, סיפורו החל להירקם בחיפה, שבה נולד ב-38' למשפחה יוצאת חלב שבסוריה. לדבריו, הוא הושפע מיופי הגנים הבהאיים בעיר-הולדתו ואת השיעור הראשון באדריכלות קיבל בילדותו מכוורת הדבורים שהוא גידל לצד תרנגולות ויונים.
בן 15 היה כשמשפחתו ירדה מהארץ מסיבות כלכליות והתנחלה במונטריאול שבקנדה, שם למד בתיכון ארבעה מחזורים מתחת לליאונרד כהן. לקראת תום לימודיו שם, כשתהה מה יעשה בחיים, הומלץ לו ללמוד אדריכלות לאחר שהוא, כעדותו תלמיד לא מבריק במיוחד, היה טוב במקצועות האמנות והמתמטיקה. בעוד שאביו דרש ממנו להמשיך אותו בעסק המשפחתי בענף הטקסטיל, התעקש ספדיה ללמוד אדריכלות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ואיש איננו מצטער על כך.
לאחר לימודיו התמחה ספדיה במשרדו של האדריכל הנודע לואי קהאן, שבעבודה במחיצתו למד שלפרטים הקטנים יש חשיבות מכרעת מכפי שנדמה. באותן שנים רחוקות אף למד נאיביות מהי, כשהגיש תוכנית להקמת עיר, סמוך לפירמידות בגיזה, במצרים, שבה ישוכנו פליטים פלסטינים. ובמציאות - העיר הזאת לא הוקמה עד היום, אבל לספדיה יש ביקוש גם במדינות ערב.
בניגוד לישראלים רבים שעזבו את הארץ והם, למעשה, בנתק מתמשך ממנה, מרבה ספדיה לבקר וליצור בה עם דגש על ירושלים - שבה מיקם את השלוחה הישראלית של החברה הבינלאומית שלו בבניין שבו שכן אגף העתיקות - שבתחומה הוקמו בתכנונו מוזיאון ביד ושם ומתחם ממילא.
ספדיה, שקבע את ביתו הישראלי ברובע היהודי של העיר העתיקה, יכול להשקיף ממנו על הכותל המערבי, אך מדבריו עולה שאושרו איננו מושלם. "רוב תחרויות התכנון שהוזמנתי להשתתף בהן בישראל הסתיימו במפח-נפש", הוא מלין בספר ומכוון לבנייני בית המשפט העליון והספרייה הלאומית.
הספר מאפשר הצצה מרתקת לנבכי עולם האדריכלות ומזמין את קוראיו למסע מרתק בין האתרים פרי חזונו של ספדיה, מי שהיה הילד שגידל דבורים בחיפה של פעם. כשהוא נשאל אם עודנו מתרגש לאחר 60 שנות אדריכלות, הוא משיב: "עם חנוכת הגלריה הלאומית של קנדה, ריגש אותי ילד כבן שש, כשנשא את עיניו כלפי מעלה, אל תקרת האולם הגדול ושאל את אמו - 'האם אלוהים גר שם?"