שנת 2024, אם למישהו נותר כוח לקצת אנדרסטייטמנט, לא הייתה היפה בשנותינו. כמה צער, כמה הרס וחורבן, ייאוש ואובדן. נדמה שהעולם החופשי נמצא במצב של צניחה חופשית, ולכן מעניין לשמוע מה יש לשניים ממנהיגיו לשעבר לומר לנו. ומעניין עוד יותר לגלות שלפחות חמישה ספרים בולטים שראו אור בשנה היוצאת הכילו בשמם את המילה “אושר".

מי יודע, אולי הם יבשרו על בוא האושר ב־2025. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לו, בכל פורמט שהוא, אולי יותר מאי פעם.

מהו חופש?

“זיכרונותיו של ליצן", כך כונה ב"גרדיאן" הממואר המדובר של בוריס ג'ונסון, ראש הממשלה לשעבר של בריטניה, שאיבד את כיסאו בבושת פנים, לכל הפחות, ובדומה למנהיגים אחרים המוכרים לנו יתר על המידה, גם הוא טוען שנפל קורבן לקונספירציה אישית שפלה, רב־ערוצית ומתמשכת, שנועדה לבעוט בו אל המצולות.

המבקרים טענו שאת המעט (מאוד/מדי) שיש לג'ונסון לומר הוא מצליח, מעשה כשפים, לומר ב־784 עמודים. בחרנו בציטוט אחד לא אופייני מהספר, שיש בו עוד משהו שלא יזיק לנו בימים אלה: תקווה.

בוריס ג'ונסון - UNLEASHED (צילום: יחצ)
בוריס ג'ונסון - UNLEASHED (צילום: יחצ)

"מעל לכל אנחנו זקוקים למורים שמאמינים בפוטנציאל של התלמידים, בדמויות מלאות השראה (כולנו פגשנו כאלה בילדותנו) ששומרות על גחלת הכישרון, הסקרנות והחריצות".

הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל היא לבטח דמות מעוררת השראה יותר מג'ונסון. בממואר שלה, שנקרא בפשטות “חופש" או “חירות", היא מסבירה בין היתר מה משמעות המושג בשבילה.

“השאלה הזאת העסיקה אותי כל חיי. מבחינה פוליטית כמובן, כי חופש זקוק לתנאים דמוקרטיים, בלי דמוקרטיה אין חופש, אין שלטון חוק, אין הגנה על זכויות אדם. אבל השאלה הזאת מעסיקה אותי גם במישור אחר.

חופש בשבילי הוא למצוא את הגבולות שלי ולנסות להרחיב אותם. חופש בשבילי זה לא להפסיק ללמוד, לא להידרש להישאר במקום באפס מעשה, אלא לקבל רשות ואפשרות להמשיך קדימה גם אחרי היציאה מהפוליטיקה".

אנגלה מרקל - FREEDOM (צילום: יחצ)
אנגלה מרקל - FREEDOM (צילום: יחצ)

2024 הייתה שנה פורייה מאוד לממוארים ולאוטוביוגרפיות גם בעולם הבידור. דמויות מובילות כמו זוכי האוסקר שר (שחשפה כי בעלה הראשון, סוני בונו, פחות או יותר שדד את כל הכנסותיה והשאיר אותה חסרת פרוטה אחרי גירושיהם) ואל פצ'ינו (שגילה כי עשה הרבה פחות סמים ממה שנדמה, אחרי שאמו מתה ממנת יתר כשהיה בן 22, וגם שנחטף פעם על ידי מעריצה מופרעת, ושטרנטינו לא מעריך אותו, והשאיר את רוב הסצינה שלו ב"היו זמנים בהוליווד" על רצפת חדר העריכה. אאוץ') והמועמד לאוסקר ג'וש ברולין (בספרו “מתחת למשאית", שזוכה לפרס הכותרת המצטיינת, סיפר כי ברברה סטרייסנד, אמו החורגת, אסרה עליו לשתות כוס יין במסיבה, “כי פעם אלכוהוליסט, תמיד אלכוהוליסט". עוד אאוץ') - סיכמו את דרכם עד כה, והגיעו עד מהרה לצמרת רשימות רבי־המכר.

מהו אושר?

אצל ארי ליברמן, אושר הוא בכלל שמו של הגיבור. אושר קרליבך, גרוש ערירי בן 44 שמתבשר כי ימיו ספורים ומתחיל להתנהל ולהתנהג כאדם שאין לו עתיד.

אושר, לפי אושר קרליבך וליברמן, הוא אולי סרט מצחיק של האחים מארקס, או פשוט להכיר ביופי הדברים הפשוטים, ובכלל לראות אותם לשם שינוי. ואם אפשר לגעת בהם, מה טוב.

“הוא פוקח עיניים, קוטף כמה עלי אזוב ומקרבם לאפו. הריח המתוק־חריף מדגדג בנחיריו ומזכיר לו חורשת אקליפטוס רחוקה. הקרקע תחתיו מרוצפת גם היא אבני גיר, ובהפרש שבין המדרכה לקיר צומח טחב ירוק בהיר ועז, עז ובהיר כתכול השמיים מעל. השמיים שמיים והטחב טחב והקיר קיר והאבנים אבנים והאזוב אזוב והאוויר אוויר והשמש שמש ואושר אושר והכל ברגע זה נברא והיה כאן מעולם ויהיה כאן לעולם".

מטאטא רחובות, פסיכיאטרית חולת אלצהיימר, שועלים, דררות וחיפושיות אסייתיות הם כמה מגיבורי “אושר" של אמינטה פורנה, ילידת סקוטלנד שגדלה בסיירה לאון ובאנגליה, ומציעה לנו ציפור משונה ורבת־יופי, ספר שהוא אושר בפני עצמו.

“היה בזה משהו פרדוקסלי, ואף על פי כן אמיתי, לעיתים קרובות מצא אטילה שמחה בקרב אלה שסבלו יותר מאחרים, הן בחייו הן בקריירה שלו: זה היה הדבר שהחיים נתנו בתמורה לכאב (...) סבל לא בהכרח מסב נזק. הוא מחולל שינוי, כן. ושינוי אינו תמיד דבר רע".

ושוב החזרה אל הטבע, שבו הכל מתחיל ונגמר. “יש משהו מנחם בעצים מתים; ילדים נמשכים לטפס על ענפיהם, דבורים בונות כוורות בנקביהם וחיות חופרות מאורות בבסיס גזעיהם הרכים. לאחר מותם ממשיכים העצים לשמר את החיים".

אמינטה פורנה, אושר (צילום: יחצ)
אמינטה פורנה, אושר (צילום: יחצ)

סודו של הזאב

אחרי השועלים של אמינטה פורנה, מגיע תור הזאבים של פאולו קונייטי, בסיפורו היפהפה על שני זרים, גבר ואישה, שמחפשים את עצמם בכפר אלפיני נידח. והטבע שוב שולט.

“פאוסטו קרא פעם שעצים, שלא כמו בעלי חיים, אינם יכולים לנדוד כדי לחפש את האושר במקום אחר. עץ חי במקום שבו נפל הזרע שלו. כדי להיות מאושר הוא צריך להסתגל למקום. את הבעיות שלו הוא פותר במקום, אם הוא מסוגל, ואם אינו מסוגל, הוא מת.

האושר של אוכלי העשב לעומת זאת הלך בעקבות העשב (...) מה מקור חוסר השקט של הזאב. כשהיה מגיע לעמק, היה מוצא שפע של חיות בר, אבל משהו היה מונע ממנו להשתקע, בשלב מסוים היה עוזב את כל אותו שפע והולך לחפש את האושר במקומות אחרים.

הוא חיפש תמיד יערות חדשים, תמיד מעבר לרכס הסמוך, בעקבות ריח של נקבה, יללה של להקה או שום דבר ברור כל כך, הוא הביא עימו שיר של עולם צעיר יותר, כפי שכתב ג'ק לונדון".

פאולו קונייטי, ''אושר של זאב'' (צילום: יחצ)
פאולו קונייטי, ''אושר של זאב'' (צילום: יחצ)

זאבים ובעיקר נדודים אפשר למצוא גם באפוס המסעות המלהיב וחוצה היבשות והדורות של צור שיזף, “ההרפתקנים", שמזגזג בין 1917 לימינו אנו, עם המסקנה ש"העולם התפרק לפני 100 שנים, נח קצת ועושה רושם שהוא שוב מתפרק. אין חדש חוץ מאיתנו, האנשים, שתהפוכות ההיסטוריה משפיעות על גורלותינו באופן פרטי ואישי".

לא קשה להבין - וקל מאוד לקנא - מהו אושר מבחינת שיזף וגיבוריו. “כרכרות ועגלות בדרך לבזאר, עמוסות בירקות, פירות, פרות, עיזים וכבשים. אוזבקים, בוכרים, אנשים מההרים, שיני זהב, בגדי יום ראשון, שמלות אדומות, צמות, כיפות. הייתי מאושר.

אהבתי את המשימה והסכנה, אבל יותר מכך אהבתי מסעות, הרפתקאות ודברים חדשים. את השווקים, את המסגדים, את המדרסות, את עבודות היד. בראש ובראשונה הייתי נוסע, ואילו המלחמה והריגול היו רק תירוץ להרפתקאות. הייתי חי ודרוך". הלוואי עלינו.

צור שיזף, ''ההרפתקנים'' (צילום: יחצ)
צור שיזף, ''ההרפתקנים'' (צילום: יחצ)

התשובה היא אהבה?

רענן שקד ניסה השנה לעשות את הבלתי אפשרי: ללמד אנשים לא מאושרים להתחיל להיות מאושרים, דווקא כשמפלס שמחת החיים שלהם רושם את השפל הגדול ביותר בתולדותיהם. הוא מתכוון כמובן לאזרחיות ואזרחי ישראל, אם כי גם במדינות אחרות כידוע אין יותר מדי סיבות למסיבה, אלא אם כן אתם דונלד טראמפ, אילון מאסק או ולדימיר פוטין למשל. ושיהיה לכם בהצלחה עם זה.

רענן שקד, ''אושר לאנשים לא מאושרים'' (צילום: יחצ)
רענן שקד, ''אושר לאנשים לא מאושרים'' (צילום: יחצ)

שקד, בחור ריאליסטי בדרך כלל, מאמין שהמדריך שלו (שבינתיים מכר אלפי עותקים) יכול לעבוד.

הוא בכלל “מתעורר בכל בוקר בציפייה שדברים טובים יקרו", אם כי לקוראי טורו השבועי הוא מוכר דווקא כפסימיסט מקצועי, ו"אני חושש שרוב מכריי יעידו עליי שאני הטיפוס הזועף שמצפה תמיד לגרוע מכל, או לפחות לגרוע למדי.

הם יגידו שאני נערך לקראת הגרוע באמצעות שיריון ציניות נצחי, ושבאופן כללי אני טיפוס מריר משהו, מיזנתרופ, מאמין גדול בכוחה של חשיבה שלילית, ובקיצור: טעם נרכש. לא משהו שחייבים להתחתן איתו אם לא מוכרחים".

השורה התחתונה: הם טועים, וגם אם יש לו דרכים משונות להראות את זה, הוא בעצם אופטימיסט.

גם בלי להתחתן עם שקד, אפשר לאמץ כמה מהרעיונות שלו, בשנה איומה כמו זו הננעלת וגם בשנים טובות ממנה. הוא מתחיל ב"תמיד תהיה איטליה" אז “גם אם זה בכוחותיכם האחרונים, בדולרים האחרונים, בסימני השפיות האחרונים: סעו לאיטליה", ומשם מתקדם.

היעד הוא ניפוץ תקרת הזכוכית של רמת האושר ויצירת מציאות רגשית חדשה. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים, אם לצטט שלא במקום את נעמי שמר ולאה לופטין.

המשורר והעורך אלי הירש מצדו מצא משהו מעבר לאושר, והוא משתף אותנו בו בממואר השירי שלו על חייו עם האישה של חייו, שנקרא, באופן מפתיע, “משהו מעבר לאושר". התוצאה יפהפייה ומרגשת, ומזכירה לנו שכל מה שאנחנו צריכים, בסופו של דבר, זאת אהבה.

וַאֲנִי רוֹכֵב עַל רֹאשׁ טַיְפוּן אוֹ נבלע
בְּלֵב הוּרִיקן אוֹ מעמיד פְּנֵי סַפָּן בְּעֵין סְעָרָה לֹא פּוֹסקת שֶׁל
רגשׁוֹת מילים, מחשָׁבוֹת מילים, קשְׁקוּשִׁים לֹא פּוֹסקים,
וכל הַקּשְׁקוּשִׁים האלּה נקוים אל אוֹקיָנוּס הָאַהֲבָה שֶׁלָךְ,
אֲהוּבָתִי, חוּץ מֵאֵלֶּה שֶׁהוֹפְכִים לְשִׁירִים, כְּמוֹ זֶה, שִׁיר עַל
הַיַּחַד שֶׁלָּנוּ, יַחַד שֶׁל יַחַד עִם יַחַד, בְּדִיּוּק כְּמוֹ בַּשִׁיר הַהוּא, אַת בֶּטַח
זוֹכרת - אמללים יַחַד, מאֻשָּׁרִים יַחַד, תָמִיד נִהְיֶה יַחַד,
בּטוֹב וּבָרַע. 

אלי הירש, משהו מעבר לאושר (צילום: יחצ)
אלי הירש, משהו מעבר לאושר (צילום: יחצ)