בגלל המלחמה ההיא

כוח וכריזמה, אדנות ואירוניה, אי אפשר באמת להכיר אותו. מה שאנחנו רואים זה מה שאנחנו רוצים לראות. או, ליתר דיוק, אנחנו רואים בו את מי שהוא רוצה שאנחנו נראה בו. את האדם עצמו, את מי שהוא באמת, נוכל לראות רק אם וכאשר יסכים להסיר מעל עצמו את השריון ולבטא את רגשותיו בכנות.

כשהסופר רם אורן הגיע לתשאל את ראש הממשלה אריאל שרון בלשכתו במסגרת איסוף חומריםלספרו "לטרון", האיש, שפעם רבים אהבו לשנוא, עדיין נאבק בטרור הנורא של האינתיפאדה השנייה.

שרון היה קצר בזמן והקציב לאורן 20 דקות, אך אלה התארכו לשלוש שעות. מי שיהפוך עוד מעט למנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל הרשה לעצמו להשתחררמהתדמית, להסיר את השריון, להיות רך, להזיל דמעה ולהודות בפחד. בגלל הקרב ההוא, הקרב על לטרון.

שרון נפטר אתמול לפני שנה בדיוק, אבל עזב אותנו שמונה שנים לפני כן כשלקה באירוע מוחי קשה. האם התודעה שלו המשיכה לחיות כששכב לו במיטת בית החולים מחובר למכשירים? אם חשב על המוות? האם פחד מהמוות? האם שב וחזר לאותו יום שבו פגש במוות, שבו נגזר עליו למות כמו עשרות מחבריו, אבל הוא שרד ונותר בחיים?

היום ההוא, בסוף מאי 1948, הפך את חייו. לא פעם הודה שהקרב הזה היה חוויה מעצבת עבורו. חוויה של נטישה, של אובדן, אבל גם של אומץ ושל רעות. בדיוק אותה הרעות מהשיר ההוא, היפה, המצמרר, הנצחי. הגיע אריאל שיינרמן, מפקד מחלקה בפלוגה ב' של גדוד חי"ר 32 בחטיבת אלכסנדרוני כשידו מגובסת בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב.

בגיל 20 ושלושה חודשים בלבד היה המושבניק מכפר מל"ל לוחם מיומן, ועל כן הוטל עליו להוביל את מחלקה 1 אל הקרב שיהפוך לטבח. רבים מהלוחמים שהיו אמורים להשתלט על מתחם לטרון שחלש על הדרך העולה לירושלים ולפרוץ את המצור לעיר הבירה של המדינה בת עשרת הימים, היו בלתי מיומנים בעליל, ניצולי שואה שירו דו מאוניות המעפילים רק כדי למות בקרב הראשון שבו השתתפו. שיינרמן, לעומתם, היה צבר נחוש ועז מבט שחונך מילדות להיות לוחם עברי.

כבר בגיל שמונה הורה לו אביו סמואל, זה שנהג להסתובב עם אקדח תקוע בחוגורתו, לשמור על הפרדס של משפחת שיינרמן בכפר מל"ל מפני גנבים. אריק הקטן, שהעריץ את אביו ועזר לו אחרי הלימודים במשק, לקח את המשימה ברצינות רבה כשהוא חמוש בפגיון שהעניק לו האב.

אחר כך, בתנועת הנוער העובד והלומד, לא היסס להשתמש במקל קפ"פ (קרב פנים אל פנים). בשעות הפנאי היה חולם איך הוא לוכד את הלוחם האגדי אבו ג'ילדה. כשבגר מעט הצטרף לאימוני הלילה בגדנ"ע, תחת השלוטון הבריטי. בגיל 17 , באופן טבעי, כבר היה חבר בארגון ההגנה. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העצמאות שירת כנוטר במה שכונה אז “משטרת היישובים העבריים".

כמו במלחמת יום הכיפורים, שנים רבות לאחר מכן, גם היציאה הפזיזה לקרב ההוא בלטרון נסובה סביב הערכה מודיעינית לקויה, שלא איתרה כוח ירדני של לוחמים חמושים עד צוואר. שעות שלפני הקרב שכב שיינרמן בתוככי מטע זיתים שנמצא סמוך ליער חולדה והביט בגברים הצעירים, חיוורי הגוף, שירדו מהמשאיות אחרי שזה עתה הגיעו מאירופה.

 

עטיפת הספר "לטרון". צילום יח"צ 
 

אף שהכוח היה לא מיומן ולא מצויד, פקד עליו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון לצאת ולכבוש את מצודת הצלבנים, מנזר השתקנים, המשטרה הבריטית והכפר הערבי הסמוך אל לטרון. למבצע קראו מבצע בן נון, על שמו של כובש הארץ, יהושע בן נון.

שרון ישב באוטובוס שבו נסעו אל התופת ושתק. באיחור רב יצאו הפלוגות אל יעדיהן, המחלקה של שרון שמה פעמיה אל אותו כפר, וכעבור שעתיים ניתנה הפקודה להסתער. ואז החלה אש תופת.

הלוחמים נפגעו מיד. הכדורים שרקו באוויר והפילו חללים ופצועים בזה אחר זה. במדרון התלול לא היה ללוחמים היכן להסתתר, ושרון עצמו התחבא בתוך הוואדי. סגנו נהרג. האור עלה. היריות לא פסקו.

מתך 36 לוחמים באותה מחלקה רק ארבעה לא נפגעו. באחת וחצי בצהריים, תחת אור השמש העז, השתרר שקט ושרון הבחין, לזוועתו, שהכוח שאותו הוביל ננטש.

חיילי הלגיון התקרבו והמ"מ הבין שעליו לברוח לכיוון שדה סמוך, אחרת גורלו ייחרץ, ואז צעק: "לברוח מהוואדי". בדרך לשם השיגו אותו הכדורים. הטומיגאן שלו נשמט מידיו, הוא נפל בין השיבולים שבשדה ושכב שם כשהוא מדמם. קליע חדר לבטנו ופציעתו הייתה קשה.

לוחם ממחלקתו חלף על פניו של אריק, הביט בו ונטש, אחר כך חזר, הסתכל בפניו שוב, הבין את חומרת הפציעה, ועזב אותו שם למות.

למזלו, חברו יעקב בוגין, שנפצע קודם לכן בלסתו, שמע את אנחות הכאב שלו, ואף על פי הפציר בו לברוח, בוגין סייע לו לקום, וכך הלכו משם, בגו זקוף, חשופים לעיני כל, אך איש מאותם ערבים לא ירה בהם.

יחד טיפסו למעלה, פסעו זה בצד זה, עד שפגשו בחיילים ישראלים, ושרון פונה לבית החולים הדסה בתל אביב. גופו כוסה בשמיכה כאילו היה בר מינן. למזלו הרב, הוא נע מתחתיה וכך התברר שהאדם ששוכב תחתיה אינו מת אלא רק פצוע.

התבוסה הזאת, דווקא התבוסה הזאת, עיצבה את תפיסת עולמו הצבאית ואולי גם חידדה את תפיסתו הפוליטית של המ"מ אריאל שיינרמן שהיה למצביא הנועז והשנוי במחלוקת אריק שרון. מאז, טען שעל הצבא הישראלי לקחת יוזמה. לא פעם גבו אותן יוזמות מחיר כבד, אבל שרון היה נחוש ועקבי וחסר פשרות.

כעבור שנים ספורות יקים את יחידה 101 עטורת התהילה שתבצע עשרות פעולות תגמול ותזרע אימה בקרב האויב, אך גם תהרוג לא מעט אזרחים; יפקד על קרב המיתלה במלחמת סיני ועל קרבות באום כתף ובאבו עגילה שבסיני במלחמת ששת הימים; יבער ללא רחמים את קיני הטרור ברצועת עזה בראשית שנות ה־ 70 ; ויחצה בראש האוגדה שלו את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

 

נעזב בשדה קרב לאחר שנפצע. אריאל שרון. צילום: ריוטרס 
 

היוזמה, היצירתיות, וגם האכזריות, ישמשו את צה"ל גם תחת שלטונו כראש ממשלה בזמן אינתיפאדה השנייה, כשייצא לחסל את הטרור הפלסטיני הרצחני בימי מבצע חומת מגן. אמרו עליו שהוא פושע מלחמה. כינו אותו רב מרצחים. גם שקרן הייתה מילה נפוצה בקשר אליו. אבל יותר מכל, שרון היה פטריוט ציוני, שהאמין בכל לבו בתקומת עם ישראל ובכך שכוח המגן שלו חייב להיות חזק ומלא עוצמה.

שם, בלטרון, בתופת, בים השיבולים שמסביב, פתיל חייו כמעט קופד, אך הוא קם לתחייה כדי לתת מעצמו לעמו ולמדינתו עוד עשרות שנים של מסירות ואומץ לב.

כמה חבל שחודשים ספורים לפני היבחרו לקדנציה נוספת, שבה אולי היה גואל אותנו מאותן מלחמות וחותם על הסכם שלום, גופו קרס ועמו התפוררה, לעת עתה, גם התקווה.