צור מחצבתו: ספרו של היסטוריון ופמיניסט

צור, ההיסטוריון, המחנך והסופר שמסרב להיקרא סופר, ביניהם הביוגרפיות המאלפות של יהודה שרת, רחל, יצחק קצנלסון ופניה ברגשטיין.

כעת, לאחר כל זאת התפנה צור, איש קיבוץ עין גב ומהדמויות הבולטות בתנועה הקיבוצית, לכתוב ולהוציא לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" את "חצי חליל", אוטוביוגרפיה שובת לב. "זה בשביל הנכדים שלי", הוא אומר בדרכו הצנועה בעודנו יושבים קרוב לכנרת, הכה אהובה עליו.

"גם לאחר שהספר הופיע, הניגון שלי עדיין איננו שלם. מי שקורא בו, מבין שיש לי בעיה עם הביטוי העצמי. בדרך כלל אני רגיל לכתוב על אחרים, וגם איתם לרוב לא קל לי, כי בהרבה מובנים אני לא רואה את עצמי כסופר כשאני מאוד ביקורתי לגבי מה שאני עושה".

"אני חושב שאין לי המרחק הדרוש אם כי אחרי הכל אני רואה את עצמי כילד בן עשר במלחמת העצמאות. גם אם זה נראה כמעבר להרי החושך, זה הולך איתי עד היום.

"כשאדם כותב על עצמו, היכולת להסתכל בפרספקטיבה מוגבלת, מה גם שבכתיבה יש לי תמיד רצון להפיק לקחים. איך אומר הבן שלי? 'ספר סיפור, אל תתווה דרכים'. אבל אני לא יכול בלי התוויית הדרכים, כי אצלי ההגות היא חלק מהרפתקת הכתיבה ואני לא יכול להיפטר מזה.

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

"מה הנחה אותי בכתיבת הספר? אמא שלי, וירה, הייתה אריסטוקרטית במהותה. לדבריה, כשהיא הייתה באה לעיר, היא הייתה מסתכלת אם תולים את הכביסה בחוץ או לא. זה היה לגביה קנה המידה אם תושביה תרבותיים. כשאני מסתכל על מה שכתבתי בספר, אחרי הכל אני אומר לעצמי שלא תליתי את הכביסה המלוכלכת שלי, אלא כיבסתי אותה.

"לכן, זה לא הווידוי של חיי ואולי יקומו נגדי מבקרים שיגידו: 'אנחנו רוצים דם!' מה לעשות, אני לא מחפש דם ואם יש משהו שמוציא אותי מכליי, זו שמחה לאיד, מה שהחלטתי לא לעשות בחיים שלי למרות שמדובר במלאכה מאוד קלה".

"באמת איבדתי בילדותי חצי חליל ונשארתי עם הפייה. יצאתי מהעניין בלי לדעת לקרוא תווים, כשהפסקתי אז ללמוד מוזיקה. אובדן חצי החליל רודף אותי עד היום מפני שוויתרתי על מימוש עצמי במוזיקה ובתחום הזה נותרתי נכה. הנכות הזאת מלווה אותי גם בדברים אחרים.

למרות כל מה שכתבתי, אני לא היסטוריון עד הסוף, גם לא סופר ולאחר כל מה שלמדתי ולימדתי, אני לא דוקטור. אני – אני".

גם לאחר שחצה את גיל 76 , הוא דבק בכינויו מוקי, אם כי בתעודת הזהות שלו רשום שמואל צור. ילדותו עברה עליו בשכונת רחביה בירושלים כבנו של פעיל הציבור יעקב צור, לימים שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת, יו"ר הוועד הפועל הציוני ויו"ר קק"ל.

"רחביה של אז הייתה פרובינציה של חבורות מאוד סגורות של פקידים ואנשים משכילים עם המון אמביציה", הוא נזכר. "קירות האבן בירושלים לא מקריים. כדי להיכנס פנימה, צריך לחצוב באבן. הסתייגותי מאותה סגירות הביאה אותי לעמק הירדן".

"נהדר! קודם כל הוא הגיע איתך לפשרות כל הזמן. כל התכונות הטובות של מפא"יניק דבקו בו, אבל הוא לא רדף אחרי השלטון. אבא רצה לראות בי מנהיג בנוסח שהוא לא הצליח להיות. בכך אכזבתי אותו. אומנם אני מוקיר את העשייה הפוליטית, אבל לי זה לא התאים. כשהיה רעב במפלגת העבודה לצעירים, רצו להכניס אותי לכנסת וזה לא הצליח להם. 
 

"הייתי צעיר ששחה בניגוד לזרם של הצעירים. הפריע לי אז שצעירים רצו להיכנס לפוליטיקה בזכות הגיל שלהם. זה נראה היה לי עקום. לדעתי, מערכת פוליטית לא צריכה להיות מבוססת על כריזמות של קדושים או של אנשי רוח. הטרגדיה של הפוליטיקה כיום היא שכאשר אדם נכנס למערכת הזאת, הוא מבודד את עצמו מיד ומצטרף למלחמת הכל בכל".

זיכרונותיו של צור נושאים אותו אל ימי המנדט. "עם כל הבוז שחשנו כלפי הבריטים, גילינו כמה חורים בתוך הסיטואציה הזאת", הוא משחזר. "אומנם זוכרים את שעות העוצר ואת ה'כלניות', שגירשו מעפילים, דבר שייזכר לגנאי, אבל כילד הסתובבתי ביניהם ולהפתעתי החיילים האלה, חובשי הכומתות האדומות, היו נחמדים אלינו וחילקו לנו סוכריות. בעקבות החלטת האו"ם, ב-29 בנובמבר 47', הם אפשרו לנו לטפס על המשוריינים ולהניף את הדגל שלנו".

מלחמת העצמאות הייתה לגביו חוויה מעצבת, ו"הרושם שלה עלי הולך וגדל עם השנים". "ככל שאני יודע יותר עליה, אני מבין איזו טראומה היא הייתה, אם כי אנחנו, הילדים, שיחקנו בין העמדות", אומר צור. "עוד לא עיכלנו את השואה, וכבר רבים מצאו את מותם במלחמה ההיא. כשהסתיימה, לא הייתה השהות לעיכול, כי מיד הגיעה העלייה ההמונית".

המלחמה תמה ומדינת ישראל קמה. אביו של צור התמנה כשגריר הראשון של ישראל בארגנטינה ובאורוגוואי. "בסך הכל לא הרגשתי נוח להיות בן של דיפלומט", הוא רואה כך את תקופת נעוריו. "הרי ילדי משרד החוץ יכולים למלא תחנה פסיכולוגית מכיוון שיש בעיה מאוד רצינית לילדי דיפלומטים. הבנאדם נלקח בגיל מאוד צעיר משורשיו ומוצא את עצמו במקום זר, בתוך עולם של דיפלומטיה, מה שמשאיר פצע להמשך החיים".

"הלכתי לפעילות בתנועת נוער כדי להתרחק מהקלחת הדיפלומטית, ובזמן התיכון חזרתי לבדי ארצה ועברתי להתגורר אצל דודתי, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר (שכתבה עליו את "סיפורי מוקי השובב"). כשהורי עברו לתחנה הדיפלומטית הבאה שלהם, בפריז, בכלל לא הצטרפתי אליהם. התגייסתי לנח"ל ודרכו הגעתי לעין גב.

"כשהייתי בן 20, כבר נבחרתי כמזכיר המשק, תפקיד שאף פעם לא אהבתי אותו, אבל זה גם היה לי כמו אוניברסיטה לחיים. מדובר בתפקיד שמהותו לא הכי ברורה. שוכחים שמזכיר משק הוא לא מנהל וגם לא עובד סוציאלי".

צור, שהתכבד ביום העצמאות לפני כמעט שנתיים בהדלקת משואה בהר הרצל בשם ההתיישבות העובדת, מוסיף: "היום לא עושים שינויים במכת גרזן כמו בעבר ויש יותר נכונות לפשרות. יש לי הסתייגות מהשכר הדיפרנציאלי שהונהג אצלנו מאחר שאני בעד שכר שווה לעבודה. מצד שני, שמרנו על חדר האוכל ועל החינוך המשותף, כך שנשאר היחד".

"לכל געגוע כזה יש מחירים. אני מתגעגע לדשא הגדול". ובאשר לעתיד הקיבוצים? "הרעיון הקיבוצי לא ימות, כי רעיונות הם לא בני אדם. בני אדם מתים, לא רעיונות. השאלה היא איך יהיו הקיבוצים בעתיד. אני לא קורא לחזור לקיבוץ כפי שהיה פעם. הרי אני לא בעד מפלגת הנוסטלגיה. כהיסטוריון, אומנם אני עוסק בחקר העבר, אבל זה מגלה לי לא רק את הפרחים, אלא גם את הקוצים. אין לי עניין לשוב אל הלחץ החברתי שהיה ואל הדלות הכפויה והמנוונת".

לאחר מלחמת ששת הימים היה צור בין יוזמי ועורכי "שיח לוחמים", קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים, וגם כתב ספרים על נופלים. "הספרים האלה היו הפרק הכי קשה שעברתי בחיי", הוא מציין. "משפחות הנופלים פשוט קרעו את לבי. זהו עיסוק שמאוד פוצע את מי שעוסק בו. אותי זה הביא לכך שבתקופת מלחמת יום הכיפורים חלמתי בלילות על הנופלים שכתבתי עליהם".

"עברתי שם תקופה מיוחדת במינה. פגשתי בארה"ב אנשים שהזכירו לי את ותיקי העלייה השנייה, שאותם פגשתי בארץ. בניגוד להיפים בארה"ב, אנשי העלייה השנייה אכן עבדו עבודת פרך, שהייתה חלק בלתי נפרד מההיפיות פורים שהוקדשו להם. זה היה הניסיון הבדיוני היחיד שלי בכתיבה".

"זה ביטא קטע חזק אצלי של שחרור הנשים. כפמיניסט, אני מתנגד לחלוקת תפקידים לפי המינים. כל זמן שלא יהיו גברים שיעסקו בחינוך, לא יהיה שוויון. לדעתי, מאוד חשוב למערכת החברתית שיהיו יותר גברים בחינוך. כל זמן שגברים לא ייתקלו בבעיות של נשים, תהיהנכות בצורת המנהיגות של החברה. גברים לא רק צריכים לפנות מקומות לנשים, אלא עליהם גם לקבל מהתכונות שנשים אגרו במהלך ההיסטוריה".

במהלך השבוע מתרוצץ צור כמרצה בין שלושה מוסדות חינוך – בגולן, באזור התחנה המרכזית בתל אביב ובירושלים,

לצד מפגשיו עם קבוצות קיבוצניקים ותיקים בעמק הירדן ובגבעת חיים. "אני עסוק מסביב לשעון", הוא אומר, "אבל לא מן הנמנע שיום אחד יגידו לי: 'תעזוב אותנו!'. כל עוד זה לא קורה, אני לא מפסיק להירתם לאתגרים חדשים, כולל ליווי של קיבוצים עירוניים בעיירות פיתוח. למי יש זמן לצאת לגמלאות".