חי כמו קזנובה: ספר עסיסי מלא מתח ועניין על גבר יחיד במינו

קשה להרפות מדפי הספר הזה, כי מהעמוד הראשון הוא מלא מתח ועניין עסיסי, שופע אהבת החיים בעצם התרחשותם, מספק תובנות מפוכחות על בני אדם וערים (רומא, פריז, ונציה, מינכן) וגדוש בהומור פלפלי. מעל לכל זהו מסמך היסטורי–אנתרופולוגי מרתק המתעד במוחשיות תקופה ומקום. הוא נכתב בידי גבר יחיד במינו, שלא לקה במבוכה או בפחד.

בהיותו בן 49 , גבר עתיר ניסיון ששימש באותה עת כספרן באחוזת אציל בבוהמיה, תיאר קזנובה (1725 – 1798) את אישיותו ומעלליו בכנות נדירה, כמי שתדמיתו כלל אינה מעסיקה אותו. לאחר מכן הוסיף לחיות עוד  23 שנים. בסיפורו העשיר מנה גם את חולשותיו, אך הדרמות שלו לא הפכו בכתיבתו למלודרמות. “חמישה עשר חודשים ב'הלדס' (כלא -ת"א) הביאו אותי להכיר בכל תחלואי הנפש שלי, אך נחוץ היה לי לשהות שם זמן ממושך יותר על מנת להקנות לי את העקרונות הנחוצים כדי לרפא עצמי מהם".
 

קזנובה לא השתכשך ברגעיו הטראגיים ולא התפאר בהישגיו. הוא מסר פרטי חיים יוצאי דופן כפשוטם, בעודו מודע לעצמו בדרך שהפכה את ספרו למפה פסיכולוגית נדירה של גבר שאינו מוותר על רגע בחייו. “רק החביבות הייתה בי; לבד מזאת הייתי רק אדם צעיר, מעניין וחסר אחריות".
 

הקלילות שבה דילג ממיטה למיטה (“היא שירתה אותי באותה דרך שבה שירתי אני אותה") היא קו אופי שמצוי גם בכתיבתו. כך הצליח להציג בנונשלנטיות את אישיותו הרבגונית. הוא נדחף למעשים פזיזים אך הרהורו לאחר מעשה מעמיק. הוא נדבק במחלת מין כאחרון המופקרים וריפא עצמו כמלומד (“גיל הזקנה מאלץ אותי להיות בקו הבריאות על אפי ועל חמתי").

הוא היה עשיר ובזבזן וגם עני ומחזר על הפתחים. הוא היה סוער ואמיץ, אדיש ועייף, ושפת כתיבתו עניינית ופיוטית כאחת. הוא נמלט מבית הסוהר של האינקוויזיציה הוונציאנית ועל הדרך הכפרית מצא מיטה חמה דווקא בביתו של מפקד המשטרה.
 

זהו ספר מסע מושך, כפי שהוא גם ספר הרפתקאות במיטבו, וכוחו גדול היום בזכות התמונה הרב–ממדית של החברה האירופית ומנהגיה באמצע המאה ה– 18 . קריאה בסיפור חייו של קזנובה, שכתב ספרים רבים מלבד האוטוביוגרפיה שלו, כמוה כהסבה לסעודה עשירה בטעמים, המוגשת באחד מטרקליני ארמונות פריז, ונציה או בוואריה. תחילה היה כנר בעיר הולדתו, ונציה, אך תחפושותיו הרבות העידו כי הוא מסוגל להתפרנס גם ככומר או כקצין בצבא הספרדי.

פרנסתו העיקרית נמצאה בהימור כפייתי ומחסותם של אנשי אצולה עשירים, שנהנו מאישיותו המרתקת בסמוך לשולחנם. בקרב בני זמנו ובדפי ההיסטוריה נודע כרב–שגל שהנשים משחרות למפתח מכנסיו, ומאוחר יותר נוסף לו גם התואר סופר.
 

בדרך לשלמות ההנאה מהספר נמצאות יותר מדי שגיאות הגהה, שחלקן צורבות את העברית (“העריפה" במקום הרעיפה, “לאגוף" במקום להגיף, “העירה" במקום האירה, “הואילה" במקום הועילה). אך על התרגום בכללותו (קזנובה כתב את המקור בצרפתית, וזהו תרגום הספר המלא לראשונה בעברית) שורה רוח התקופה שבה נכתבה האוטוביוגרפיה.
 

“נכנעתי בפשטות לצרכי הטבעיים", העיד קזנובה על עצמו כשהתעורר משינה עמוקה באמצע מעשה הבריחה, בארמון הנסמך לכלא. סכנה לא יכלה לעצור אותו מסיפוק אותם צרכים שכללו “מאבקי אהבים" עם נשים, ארוחה דשנה, יין, ספרים (חוץ מספרים על אהבה. הם שעממו אותו), נשפי מסיכות, קובות הימורים, רוח ים, שיחה חכמה. הוא רצה את הכל והיה מוכן לשלם את מלוא המחיר. הקוראת, פרזיטית שכמותה, התענגה על תיאור מעשיו של הפוחח השנון, כמו גם על פירוט המחירים ששילם.