בדרך שלהן: עונשי נידוי והסתפקות בניהול משק בית - סיפורן של ה"הוטריות" הקנדיות

איך להיות מקופח מבלי להרגיש כך? פרופ' יוסי כץ מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בר־אילן מביא דוגמה למימוש הנוסחה הזאת בספר "בדרכן ילכו", שאותו כתב עם רעייתו, רותי, והוציא לאור בהוצאת "יד טבנקין". בספרם, שיושק היום בכנס בנושא "מגדר, דת וקיבוצים מעולם אחר", מאפשרים בני הזוג כץ מבט אל עולמן של נשות הקומונות ההוטריות בקנדה, שאליהן קרוב לוודאי לא הגיעה בשורת המהפכה הנשית הטרייה במפלגת העבודה. בלב קנדה המודרנית הן נטולות זכות הצבעה בבחירות. כמו בסעודיה.
 

קרוב ל־ 50 אלף הוטרים יש בכ־500 קומונות קטנות, הנמצאות במערב קנדה וחלקן דרומה להן, במרכז ובמערב ארה"ב. הם קהילה נוצרית בעלת זהות גרמנית, שנוסדה בראשית המאה ה־ 16 במורביה שבמזרח צ'כיה. לאחר נדודים ורדיפות היגרו אנשיה בשנות ה־ 70 של המאה ה־ 19 לצפון אמריקה. בספרם שופכים בני הזוג כץ אור על ההוטריות, שמסתפקות בניהול משק הבית, המטבח וגן הירק, בעוד הגברים השולטים בהן, בהנהגת המיניסטר, העומד בראש כל קהילה כזאת, עוסקים בכל השאר. בספרם לא מצאו השניים סימנים לניסיונות התקוממות של נשים אלו כדי להביא לשיפור מעמדן הנחות. החלום שלהן, הם מספרים, נשוא אל רשיון הנהיגה, האסור והנכסף, כדי שיוכלו להגיע העירה בעצמן ולא באמצעות הסעה גברית.
 

פרופ' כץ: "היא מקבלת עונש של נידוי. בתקופה מסוימת נמנע ממנה לאכול בחדר האוכל של הקומונה ולהגיע לכנסייה, ואסור לחברי הקומונה לדבר איתה. העונש הקיצוני יותר, של הרחקה מוחלטת מהקומונה, כמעט לא מושת שם, מתוך אי רצון להקטין עוד יותר את הקהילות".
 

פרופ' כץ גם מוסיף שהשלטונות בקנדה לא מתערבים במה שקורה בקומונות. "מה שחשוב להם זה שחוק חינוך חובה ימומש", הוא אומר.

ממה נובע מעמדן הנחות של הנשים בקהילה הזו?

"מהטענה הבסיסית שחוה, אם כל חי, נבראה מצלעו של אדם. לפיכך היא החלשה. לכן, על הנשים לציית בלי כל ערעור לגברים".
 

"לדעתי, הנשים מתייחסות לזה כאל חלק ממצוות הדת", מצטרפת לשיחה רותי, רעייתו של פרופ' כץ, אחות במקצועה, שמאז פרישתה מעבודתה היא האישה שאיתו לאורך כל הדרך, וחוברת אליו למסעותיו ולמחקריו.

"אצלן זו נחיתות שמובנית בתוך הדת", היא אומרת. "הן לא מרגישות מקופחות גם אם, למשל, הן לא יכולות להחזיק כסף באופן רשמי ומסתפקות במה שהן מקבלות מהקומונה. בין כה וכה הן אינן נוסעות לבדן העירה. אני זוכרת נסיעה משותפת העירה של הנשים הלא נשואות בקהילה אחת כדי לקנות נעליים. הגבר שהסיע אותן הוא גם זה שהוציא את הכסף ושילם".

קהילה הוטרירטית בקנדה. 

מקריאה בספר ניתן ללמוד שבמובנים אחרים יש בכל זאת סימנים של קדמה. כך למשל, כל אם זכאית לחופשת לידה של שמונה שבועות. "יש אצל הגברים הקפדה יתרה על בריאותן ועל רווחתן של הנשים", היא אומרת. "עם הזמן יש ירידה בשיעור הילודה. אם היו שם משפחות עם עשרה, או אפילו תריסר ילדים, זה ירד לכדי מחצית. אם האמא של היולדת נמצאת בקומונה אחרת, היא מקבלת חופשה של חודש כדי להיות לצד בתה ולעזור לה. לא מדברים שם על הגבלת הילודה, אבל במרוצת השנים שאנחנו בקשר עם ההוטרים, מספ־ רם בכלל הקהילות לא עלה ולא ירד, למרות שיש עזיבות פה ושם".
 

"חד וחלק לא. זה חוק אצלם. הנישואים הם עם בנות ובני קהילות אחרות של הוטרים".
 

פרופ' כץ: "לפי החוק שלהם, אין גירושים. כשרוצים להיפרד, נשארים באותה קהילה, אבל לא חייבים להמשיך לגור יחד".
 

רותי: "זהו סידור לא קל, אבל אז אצל שני בני הזוג האמונה הדתית חזקה מהכל".

ופשיעה?

פרופ' כץ: "כמעט אין אצלם פשיעה, חוץ מאשר גניבות, פה ושם, כשאז הם נשפטים בתוך הקומונה".
 

כשפרופ' כץ נשאל מה הקשר בינו, יהודי דתי מישראל, לבין הקהילה ההוטרית בקנדה הרחוקה הוא מסביר: "כגיאוגרף, אני עוסק מזה כ־ 35 שנה בנושאים הקשורים בהתיישבות בישראל. כשהגעתי לשנת השבתון הראשונה שלי בקנדה ב־ 89 ', גיליתי עניין בתהליכי התיישבות של קבוצות אתניות שונות במדינה זו. לאחר שהתעניינתי בהתיישבות היהודית החקלאית במערב קנדה, העברתי מבט אל מעבר למה שקורה בה. ההוטרים ריתקו אותי במיוחד. 

מצאתי אצלם קווי דמיון לקיבוצים בישראל, ומצד שני לקהילות החרדיות הסגורות. בשעות הפנאי הם מכונסים יחד כמו בקיבוץ של פעם, ובניגוד לישראל של היום, ולעולם המודרני, יש שם איסור להכניס מקלטי רדיו וטלוויזיה לבתים. הם יודעים על הנעשה בעולם מהעיתונים וממה שהם לומדים באינטרנט, שישנו במפעלים ובסדנות שלהם. זה שאין להם את אמצעי התקשורת של העולם המערבי מביא אותם ליחד בשעות הפנאי שלאחר העבודה. נושא המשפחה

הוא אצלם מעל הכל. אין אצלם סגידה לקריירה, שבהרבה מקרים באה על חשבון התא המשפחתי".
 

"שתי הקבוצות פרוטסטנטיות, כשבעניין הזה ההוטרים הלכו לשלב הרבה יותר רדיקלי. אצלם הכל משותף ואין רכוש פרטי. לעומתם, אנשי האמיש חיים על בסיס של משפחות. ההבדל ביניהם הוא כמו כמו בין מושב לבין קיבוץ, כשבניגוד לאמיש, ההוטרים משתמשים בטכנולוגיות החדשות ביותר.

עוד משהו שניתן להשוואה הוא בלבוש הצבעוני של הנשים בשתי הקבוצות, אם כי בקומונות השמרניות ביותר של ההוטרים, נשים נראות לבושות כמו במאה שערים עם כיסוי צוואר. אם נמשיך בהשוואה עם החרדים אצלנו, אז גם שם יש חדירה של סמארטפונים ואינטרנט מונחה סינון. אומנם זה אסור, אבל בכל זאת הם משתמשים במכשירי סלולר חכמים. כשהם נתפסים, הם טוענים שהם זקוקים לסמארטפונים לעבודה. אז בא המיניסטר, מי ששולט אצלם, ודורש שהמכשירים יהיו מהדורות הישנים, מה שמגביל לשימוש טלפוני בלבד".
 

פרופ' כץ מספר כי לבני הקהילה יש זיקה לתנ"ך. "בגלל הזיקה שלהם לתנ"ך הם נפתחו בפנינו, בני העם הנ־ בחר כדבריהם", הוא מספר. "לעומת היחס האוהד שלהם כלפי היהדות, הם, כפרוטסנטים, מתנגדים לקתולים שרדפו אותם בעבר המאוד רחוק באירופה. דבר אחד הם לא הבינו בשיחות איתי –

איך אני לא מאמין שישו הוא המושיע, למרות היותי אדם דתי".
 

"כמעט כל דבר הם מקשרים עם התנ"ך. משם הם שואבים את שמותיהם, כולל שמות האבות והאמהות, גם שמות נביאים כמו עמוס ומיכה, שאותם הם אומרים בהטיה התנ"כית. וזה לא רק התנ"ך. 'אם אתם רוצים סטייק כשר, תקבלו אצלנו', אמר לנו אחד מהם. נסענו העירה, קנינו בשר כשר וכלים חדשים ועם מה שהם הכינו לנו, הרגשנו כמו בבית. בלי קשר לתנ"ך, הבחנתי שהם אוהבים להתמקח, בניגוד לחברה סביבם, בצפון אמריקה. כששאלתי

אותם לגבי התופעה הזו, הם השיבו בהומור שכנראה יש להם דם יהודי".
 

"הם נעים בין שלוש שפות. בשפה הגרמנית הם משתמשים לתפילה ולהוראה. בדיאלקט ההוטרי הם משתמשים בדיבור היומיומי. הוא דומה ליידיש שלנו. יש בו תמהיל של גרמנית עם אנגלית וגם מילים משפות סלאביות. האנגלית משמשת להם לתקשורת עם הסביבה".
 

"אצל ההוטרים חוק הוא חוק, ומכבדים אותו. הנשים ההוטריות לא מצביעות - לא בבחירות בתוך הקהילה ולא לפרלמנט שבחוץ".
 

רעייתו רותי מוסיפה: "אין סגירות מוחלטת. מה שהפתיע אותנו זה שלפני שלוש שנים, כשהיו שיטפונות עזים והצפות במערב קנדה, באביב, ההוטרים

באו לעזור לצבא הקנדי, כשהם הביאו איתם את הכלים שלהם. כמו כן, יש מהם שמתנדבים לצלב האדום ומסייעים בעזרה ראשונה ביישובים הסמוכים

לקומונה שלהם. זה חלק מהיפתחות מסוימת כלפי החברה שבחוץ. מה צופן להם העתיד כחברה שמרנית סגורה, זהו נעלם גדול".
 

להגיע לסוף העולם שמאלה, זה היה החלום שלך? אני שואל את הפרופסור בן ה־ 61 לסיום. "המטרה של הלימודים שלי באוניברסיטה הייתה לבוא הביתה ולהראות לאבא ולאמא את התעודה של התואר. לא רק שלא חלמתי על נסיעות למקומות מרוחקים, גם לא שיערתי שתהיה לי קריירה אקדמית. בעצם, עד היום עוד לא החלטתי מה אעשה כשאהיה גדול".