רעש לבן: שי להב בביקורת עדתית על סערת פרס ישראל והשלכותיה

ולמה עוול? כי עצם הדיון המהותי בהומוגניות המקוממת של זוכי הפרס לדורותיהם הוא חשוב. אפילו הכרחי. אבל המניפולציה של נתניהו צובעת את הדיון הזה בגוונים פוליטיים, ובכך מאפשרת לאותן אליטות להמשיך ליהנות מזיו החמה של הפרס היוקרתי, במקום לערוך בו בדק בית רציני. כי מעתה אמור - מי שמותח ביקורת על מנגנון הבחירה בפרס ישראל הוא פאשיסט השואף לק־ עקע את יסודות החברה הישראלית, ולכל הפחות מושיק גלאמין.

היה מגוחך לראות את השימוש הציני שעשה נתניהו בסוגיה. אבל היה מגוחך עוד יותר לצפות בעדת מגלגלי העיניים, שהזדעזעו עד עמקי נשמ־ תם מהטענות שהעלה. כאילו עצם מתיחת הביקורת על פרס ישראל היא פגיעה בערך קדוש; כאילו הפרס ניתן בכלל בידי מלאכי שמיים, ולא מושפע מהבלי בני תמותה, כמו מעמד חברתי, עדה, מין ודת. וכאילו המספרים הבאים אינם רלוונטיים כלל: עד היום לא ניתן אף פרס ישראל לישרא־ לי מוסלמי, וניתנו רק שישה לאזרחים לא יהודים (כשבסך הכל, ניתנו פרסים לכ־650 איש); עד היום, פחות מ־20% מהזוכים בפרס היו נשים; ועד היום הפרס ניתן רק לעשרות בודדות של אנשים ממוצא מזרחי. רוצה לומר - פרופילו המובהק של זוכה בפרס ישראל היה ונשאר גבר יהודי אשכנזי. כשמדובר בפרס שנועד לשקף ולהעלות על נס את המצוינות בחברה הישראלית, הנתונים האלה הם לא פחות ממפחידים, בגלל ההומוגניות שלהם.

הגרסה המקילה תטען שפרסי ישראל הם בסך הכל שיקוף בלתי נמנע של הנעשה בחברה הישראלית, ועל כן אין לבוא אל מנגנון הפרס בטענות, כי אם אל המציאות. ובאופן מפורט יותר: הזוכים בפרס ישראל הם הרי אנשים מבוגרים, שכבר צלחו כמה עשורים טובים במסגרת עיסוקם. אם אנחנו מקבלים את הטיעון, שהפך למיינסטרים, ולפיו בשנותיה הראשונות של המדינה שלטה כאן אליטה אשכנזית שמאלנית, הרי שהזוכים בפרס ישראל הם בבחינת הדיה של אותה אליטה. לפי אותו טיעון, היות שכבר חל שינוי מהותי בחברה שלנו, ואנשים מזרחים, ימנים ודתיים מתבלטים בה יותר ויותר, הרי שנרגיש את השינוי הזה בקרוב גם בפרסי יש־ ראל. במילים אחרות, אין טעם לשנות, זה יקרה מעצמו.

הגרסה המחמירה תטען שגם היום פרס ישראל הוא קליקה סגורה, שכדרכן של קליקות סגורות דואגת לאנשיה. גם אם לא במודע. וכאן צריך להבין את מנגנון בחירת הזוכים. הם נבחרים בידי ועדת שופטים ציבורית, הממונה רק לשנה אחת ואחראית לקטגוריית פרס ספציפית. פרס ישראל לקולנוע, לספרות וכר. כך שזהות השופ־ טים היא המרכיב הקריטי בסיפור. הרכב הוועדות הוא חשאי, אך השנה הוא נחשף לפני הבחירה, בגין הסערה הציבורית. כך למדנו שבין השופטים נמצאים הפרופ' אריאל הירשפלד, הפרופ' אבנר הולצמן, הפרופ' נורית גרץ, הפרופ' זיוה בן פורת, ד״ר אורי הולנדר, הקולנוען רם לוי, הסופרת גיל הראבן, חיים שריר ועוד. כולם אנשים בעלי זכויות, ללא ספק, וכמעט כולם מגיעים משורות אותו מחנה - עדתי ואידיאולוגי. האם ניתן לצפות שקבוצה כל כך דומה של אנשים תעניק הזדמנות שווה לכל פלגי הישראליות? והאם הטיעון, שלפיו השינויים בחברה היש־ ראלית עוד לא הספיקו להשפיע על זוכי הפרס הפוטנציאליים, נכון גם לגבי הרכב השופטים? דוח מבקר המדינה המליץ לפני מספר שנים על הקמת ועדה ציבורית במשרד החינוך, ״שתבחן את התאמת תקנון הפרס לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית, כך שירחיב את מעגל מקבלי הפרס״. בהחלט ייתכן שהספין של ביבי רק עיכב את הקמתה של ועדה כזו. 

1. בביקורת המדוברת של רוגל אלפר על כישורי המשחק של מלי לוי נכללה הנחה מובלעת, שלפיה עובדת היותה של לוי דוגמנית מקילה על חייה וליהוקה כשחקנית. הנחה פשוט מופרכת, עובדתית. במציאות רוויית שחקנים, חלקם גם יפיופים, לוי מנסה בציפורניים לזכות בלגיטימציה כבר שנים ארוכות. היא פוקדת אודישנים ונוחלת אכזבות כמו כולם. הרקע הדוגמני לא מסייע, אולי להפך.

2. השבוע פורסם שארז טל החזיק פיקדונות בבנק שווייצרי בשווי כשבעה מיליון דולר. זה כנראה חוקי לגמרי, ומעורר קנאה כמובן, אבל מעורר גם תהייה.

מדוע אדם אמיד כל כך (מדובר בכסף שהצטבר רק עד 2008, מאז טל עוד הרוויח מן הסתם יותר), עדיין מגיש את ״האח הגדול״, ומתעסק ברצינות תהומית מדי שבוע ברומן בין דנית לאליאב? הטיעון של להביא פרנסה הביתה כבר לא נשמע משכנע.

3. לבי עם הכותבים והשחקנים של ״ארץ נהדרת״.

איך אפשר לייצר סאטירה, במדינה כל כך מטורללת, שבה המציאות עולה על כל תסריט?

החיקוי של המפגש הגורלי בין מושיק גלאמין לשרה נתניהו, ששודר השבוע, הוא דוגמה קלאסית. עם כל הכישרון והכוונה, זה היה רק צל חיוור של המערכון המדהים באמת - הסרטון המקורי.