התחפושות של אילנית ושל לבנה הכושית: דודו בוסי בסיפור מיוחד לפורים

להבדיל מהשנים שקדמו לו ומהשנים שיבואו אחריו, פורים אלף תשע מאות תשעים ואחת נחגג ביום אביבי. יש שיגידו פיצוי על ימים ארוכים של אזעקות וטילי סקאד, ששניים מהם נפלו בשכונת התקווה ובשכונת עזרא השכנה, נפילות שגרמו לאחר מכן לשיפוץ נרחב ויסודי בתשתיות הרעועות, שהיו חייבות שיפוץ שנים רבות לפני המלחמה. 
 

לאילנית בת ה-16 - כמו לבנות רבות בגילה שבתיהם נפגעו ומצאו עצמן מבלות את הימים והלילות של המלחמה בבתי קרובי משפחה באזורים פחות פגיעים  - היה זה יום חג כפול, אולי אפילו משולש. א - המלחמה נגמרה. ב - השיפוצים בביתה לקראת סיום והיא חוזרת לחדרה הקטן והמטופח. ג - פורים, כאמור, נחגג ביום אביבי, מה שאומר שהשנה היא לא תקפא למוות תחת התחפושות המינימליות של אחות\שוטרת\מורה. 
 

יום לפני החג נצפתה אילנית בחנות של רמי תחפושות. היא הגיעה לשם בליווי חברתה הטובה ביותר, לבנה, שבשל צבע עורה השחום מכונה בפי כל לבנה הכושית. השתיים סרקו את התחפושות המגוונות, את גרביוני הרשת התואמות ולא מצאו תחפושת חדשה. "כוס אמו רמי, כל הסחורה משנה שעברה", פלטה לבנה באכזבה. "בואי ניסע לשינקין", הציעה אילנית. 

באותו הזמן בשינקין, שרה שטרן, בעלת בית הקפה המיתולוגי, "תמר", הגיעה לעוד יום עבודה שגרתי. הגברת סגולת השיער ציינה באותה השנה 67 שנים של חיים לא פשוטים ועודנה עובדת 13 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. המחשבה על יציאה לפנסיה אפילו לא עלתה בראשה. לאחר סידורי הפתיחה התיישבה במקומה הקבוע בחזית בית הקפה וצפתה בעוברים ושבים, שרובם צעירים מחופשים. 

השתיים יצאו מהחנות ההומה ותפסו מונית שירות לרחוב שינקין. הן מדדו אין ספור תחפושות, אבל לא מצאו תחפושת שתהלום את גזרתן החטובה. בייאושן התיישבו למנוחה קצרה בקפה תמר. הגברת שטרן שאלה לשלומן של הבנות שישבו בשולחן סמוך לשולחנה. "ברוך השם, חרא!", השיבה אילנית. שרה חייכה. "חרא בלבן," השיבה. "מה קרה?", התעניינה. "מחר מסיבת פורים ולא מוצאות תחפושת." 

"למה אתן רוצות להתחפש?"

"אני חשבתי להתחפש לאווז, והיא לטרמפיסטית", השיבה אילנית.
 

"טרמפיסטית?", שרה הרימה גבה. "איך נראית טרמפיסטית?", צחקקה.

"כמו זונה בתל ברוך", השיבה אילנית.  שרה הניפה ידה בביטול. "כל התחפושות אותו דבר. תחפשו משהו מקורי. תראי את זאת, גועל נפש", היא הצביעה לעבר נערה בתחפושת סקסית, שכמעט לא משאירה מקום לדמיון. "זה יפה", קבעה אילנית. "זה יפה זה? מה יפה בזה? כל התחת בחוץ. צריך קצת צניעות." "למה התחפשת כשהיית צעירה?", שאלה לבנה. "בזמני לא היה זמן להתחפש, היינו במלחמת הישרדות. שירתי בצבא הבריטי. הייתי נהגת ג'יפים ומשאיות במצרים, מה אתן יודעות, יא פספוסות!? בגילכן אחזתי ברובה". 
 

וואלה? התפעלה אילנית. רובה אמיתי? 

"לא! רובה צעצוע.. בטח אמיתי! נו, תראו את זאת", היא שוב הצביעה לעברה של הולכת רגל צעירה. "כל הבזזים שלה בחוץ, טפו!" 

שתי הצעירות שמורגלות בשפה בוטה, הובכו מעט מלשונה המחוספסת של הגברת. הן צחקקו ביניהן והזמינו שתי כוסות קפה. "תרצו גם מאפה ליד הקפה? הגיע הבוקר רוגלך משגע".
 

"לא, תודה, בדיאטה", השיבה לבנה. "את בדיאטה? כולך עור על עצם. תיקחו רוגלך, אני מזמינה". "לא תודה," אמרה אילנית, אבל נכנעה למרותה של בעלת המקום. עם הקפה הן קיבלו שני רוגלך חמימים ונימוחים.

"טיפוס, זאת", קבעה לבנה כששרה התרחקה.

 "אוף, איזה באסה", התמרמרה אילנית.

"בגלל התחפושת?", שאלה לבנה.

"כן", נשכה אילנית את שפתה התחתונה.

השתררה שתיקה ביניהן. שרה נעמדה ליד דלת בית הקפה וצפתה בשתי הנערות המהורהרות. "אל תחשבו הרבה, תאכלו את הרוגלך, לא תשמינו מזה!", רעם קולה. הבנות הושיטו את ידן אל המאפה ומתוך נימוס מהול במבוכה נגסו ממנו קלות.

 "אולי נשמע לזקנה?", שברה אילנית את השתיקה.

"מה?", תהתה לבנה.

"כל שנה אנחנו קונות תחפושות. אולי נחשוב על משהו מקורי וניצור אותו יחד".

"מה, נתפור וזה? לא נשאר לנו זמן".



 

אילנית ולבנה נשארו החברות הכי טובות. שתיהן גרושות, אימהות חד הוריות. לאילנית שלושה ילדים בני שבע, עשר וארבע עשרה. לבנה אם לבת חיילת בשם צופית ובן תלמיד תיכון. שתיהן עדיין מתגוררות בשכונת התקווה. אילנית היא קוסמטיקאית ובונה ציפורניים, בעלת חנות קטנה בשכונה, ולבנה עובדת כמלצרית באחת המזללות הפזורות ברחובה הראשי של התקווה. מדי פורים מזכירים להן מכריהן את אותה תחפושת ייחודית שהתחפשו כשהיו נערות.

תחפושת שזיכתה אותן בתשומת לב ייתרה במסיבה שנערכה בבית ספרן, וחשוב מכך זיכתה אותן בסיבובי ראשים כשהתהלכו בסמטאות. הן היו נרגשות מכל ההילולה סביבן. 
 

כשבוע לפני פורים האחרון, התייצבה לבנה בחנות של אילנית כדי להחליף את ציפורניה המלאכותיות. לבנה הייתה נסערת מעט. הניעה את רגליה בעצבנות. 
 

"מה קרה לך, כולך הר געש היום?" ,שאלה אילנית.

"צופיתי משגעת אותי!"

"מה קרה הפעם?"

"שמעה על התחפושת שלנו ורוצה להתחפש ככה עם חברה שלה".

"נו, בכיף, שיתחפשו," אמרה אילנית תוך כדי עבודה על ציפורני חברה.

"מה בכיף, מרסל יהרוג אותה ואותי אם יידע שהבת שלו התחפשה ככה".

את מרסל, אב ילדיה של לבנה, הכירה לבנה באותו פורים של תשעים ואחת. הוא הופנט ממנה ומהתחפושת שלה, חיזר אחריה וכבש את ליבה. למרות חינה הרב של צופית, היא עדיין לא מצאה אהבה, נותרה בתולה. 
 

"אולי, בזכות התחפושת, גם היא תכיר את הגבר של חייה. למה שמרסל יעשה בלאגן מזה?"

עוד מאפה בחינם
 

בסופו של דבר צופית התחפשה לשוטרת סקסית ובכך נחסך ממנה צרות מאביה הקנאי. אילנית ולבנה קפצו לשינקין בבגדי יום יום. הרמז היחיד ליום החג הסתכם באיפור פנים עז ונוצץ ובאוזני שפנפנות. אפשר בהחלט לומר, כיאה לגילן. השתיים התייצבו בקפה תמר ונדהמו לגלות שהמקום לא שינה את פניו. אותם שולחנות פורמייקה וכיסאות פלסטיק. כאילו הזמן בקפה קפא מלכת. שרה הייתה ישובה בכיסא הקבוע שלה בחזית בית הקפה.

בנות הארבעים ניגשו לבת התשעים ואחת שעדיין עושה משמרות של 13 שעות מדי יום. הן ניסו להזכיר לה את אותו השנה ולומר לה שבסופו של דבר הן אימצו את הצעתה והתחפשו באופן מקורי. שרה, כמובן, לא זכרה אותן ולא ידעה על מה הן מדברות. השתיים התיישבו בשולחן סמוך אליה.
 

"אנחנו היינו בנות 16 וחיפשנו תחפושת כאן ברחוב", אילנית שוב ניסתה לתזכר את הגברת. "לא מצאתנו והתיישבנו אצלך לקפה. היית נחמדה הזמנת אותנו לעוגייה. הצעת לנו למצוא תחפושת מקורית. עשינו את זה בסוף".
 

שרה חייכה ונדה בראשה לשלילה. "לא זוכרת" אמרה, "אני תמיד מזמינה ילדים למאפה... לא משנה... למה התחפשתן?"

אילנית ולבנה הביטו זו בזו בחיוך. "התחפשנו למלכים א' ולמלכים ב'", אמרה לבנה. 

"מה זאת אומרת מלכים א' ומלכים ב'?" 
 

 "קנינו שני כתרים, לבשנו גלימה של מלכים והחזקנו שרביטים שעליהם רשמנו מלכים א', שאותו החזיקה לבנה, ואני החזקתי שרביט של מלכים ב'".

"יפה, יפה, באמת מקורי", החמיאה להן שרה. "ומה לבשתן מתחת לגלימה?" הסתקרנה. 

"בקיני בלי חזייה. הדבקנו את השוליים של הגלימה לציצים".

"וככה הלכתן ברחוב?", שרה הרימה מעט את קולה.
 

"כן," השיבה אילנית. "בזכות זה לבנה מצאה חתן שהביא לה שני ילדים מקסימים". 

"כמו שתי כורבות," שרה עיוותה את שפתיה ולחשה לעצמה. "טוב, תיכנסו פנימה, יש רוגלך טרי מהבוקר, תזמינו מהבנות, כנסו, כנסו, ותגידו למלצריות שאני מזמינה אתכם לרוגלך... יאללה, אין לי את כל היום... העבודה כבר לא מה שהיתה פעם...  שום דבר כבר לא אותו דבר... תיראו איך הילדות מתחפשות, זונות כולן! עולם דרעק!"