"הם הדליקו מדורה גדולה, הורו לכולם להתפשט, את פריטי הלבוש הפחות טובים זרקו לאש ואת הטובים שמו בצד. במה׳ לך מיון הבגדים עמדו היהודים ערומים לגמרי בכפור של מינוס 15 מעלות. כדי לחמם אותם הורו על התעמלות, כלומר תרגילים'ליפול,לקום' (כל זה על השלג), ריצות, קפיצות, ריקודים, התהפכויות, וכדומה. אחר כך החלו לרצוח. הם השתמשו בשתי שיטות: העמידו כמה עשרות אנשים בשורה על סף התעלה וירו בכל אחד לחוד,וההרו׳ גים נפלו לתוך התעלה, או מילאו את כל התעלות בבני אדם, הורו להם לשכב זה על זה, זרקו עליהם רימונים ועקבו בעניין רב אחר מזרקות הדם והבשר. רק מי שאותם רצו לרצוח בשיטה הראשו׳ נה יכלו להינצל. פצועים נפלו לתח׳ תית התעלה והיו מכוסים שכבה עבה של גופות ולא סבלו מקור במשך כל הלילה ולמחרת חזרו אל העיר וסיפרו על חוויותיהם״
(עדות אנונימית, מתוך ארכיון עונג שבת)
ב־22 ביוני 1941 פלש צבא הרייך השלישי לברית המועצות במתקפה שכונתה מבצע ברברוסה, מערכה שסימנה את תחילת רצח העם האכזרי של העם היהודי. היהודים שהתגוררו באזור הספר המזרחי ובמדינות הבלטיות היו הקורבנות הראשונים של תוכנית ״הפתרון הסופי של השאלה היהודית״, שראשיתה רצח המוני בירי של האוכלוסייה היהודית, לרבות נשים, ילדים וקשישים. יהודי פולין, שברחו מאימת השלטון הנאצי, נלכדו שוב. חלק קטן מהם הצליח בדרך לא דרך לשוב לוורשה, וכמה עשרות מהם מסרו עדות על הקורות אותם ועל גורל היהודים באותם מקומות יישוב. קשה להבין כיצד בתוך אש התופת של הגיהינום, היו מי שהבינו את חשיבות התיעוד. בעבודה שיטתית עד כמה שניתן היה, ישבו וגבו עדויות. דיווח חי, של המתרחש הבלתי נסבל.
הספר ״בערפל הנדודים״ (הוצאת יד ושם) כולל 46 עדויות מפי פליטים יהודים שנמלטו לשטחי ברית המועצות עם הפלישה הגרמנית לפולין ולימים שבו לוורשה, מקצתם לאחר מבצע ברברוסה. ספר זה הוא עדות חיה, פרי עטם של מקצת הפליטים היהודים שנסחפו עם גלי המנוסה הראשונים ושבו עוד בעיצומם של ימי הכיבוש לוורשה, ליתר דיוק לגטו ורשה. בעדויותיהם, שנגבו על ידי אנשי הארכיון המחתרתי בוורשה ״עונג שבת״, הם גוללו את גורלם האישי, את חבלי הנדודים והפליטות ואת קורותיו של הציבור היהודי ״בצד האחר״. מלכתחילה נועדו עדויות אלה להיות פרק אחד מתוך פרויקט מחקרי רחב היקף שיזמה הנהלת הארכיון, שכונה ״שנתיים וחצי״.
עטיפת הספר "בערפל הנדודים". צילום: יח"צ
איך זה נגמר בסוף
הארכיון נוסד עם תחילת המלחמה על ידי ד״ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון ופעיל חברתי ופוליטי, שהבין את עוצמת האירועים ומוראות השעה. לשם כך קיבץ לצדו גורמים מקרב האינטליגנציה העממית והטיל עליהם לגבות עדויות ולרשום אותן, וללקט מסמכים ויומנים אישיים. על סף השילוח הגדול של יהודי ורשה לטרבלינקה, בקיץ 1942, ועם חיסולו הסופי של הגטו, באביב 1943, הטמינו אנשי הארכיון את פרי פעילותם החשאית במקומות מסתור בגטו.
ב-1946 וב-1950 התגלו שני חלקיו של הארכיון במעבה אדמת הגטו בוורשה, והם מקיפים למעלה מ-35 אלף עמודי מסמכים הכתובים בסוגות שונות: פרוטוקולים, יומנים, עדויות, ספרות יפה, מכתבים, פתקים, תצלומים, איורים ועוד, ובארבע שפות: יידיש, פולנית, גרמנית ועברית. מאות מונוגרפיות ועדויות ממקור ראשון על ימיהן האחרונים של קהילות יהודיות רבות בפולין ועל סופו של השטעטל היהודי, מכתבים שנשלחו לגטו ורשה ממקומות יישוב שונים, פריסות שלום אחרונות לבני משפחה ובהן תחנונים לעזרה או אזהרות מפני הנורא מכל, שבחלקן כוללות מידע חסר תקדים על רצח היהודים. בשנת 1999 הכיר ארגון אונסק״ו באוסף הארכיון כאתר זיכרון עולמי. המסמכים המקוריים גנוזים במכון היהודי ההיסטורי בוורשה, וקומץ עותקים מצוי במכון ייווא שבניו יורק.
גילוי ארכיון "עונג שבת" בוורשה. צילום: באדיבות ארכיון יד ושם
ד״ר לאה פרייס, חוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה של יד ושם ועורכת המהדורה העברית של הספר, מסבירה כי מספטמבר 1939, עם הפלישה הגרמנית לפולין, ועד אביב-קיץ 1942, הייתה הפליטות בפולין תופעה המונית ומתמשכת. בהקדמה לספר היא מפרטת: ״בעקבות מדיניות האוכלוסין הנאצית - ביתורה של פולין וסיפוחם לרייך של שטחי הוור-טלנד, שלזיה עילית והחבלים הצפוניים של גליל ורשה שסופחו לפרוסיה המערבית וכן כבצירק ציכנאו של פרוסיה המזרחית, ומנגד סיפוח שטחיה המזרחיים של פולין לברית המועצות, ובכללם מערב אוקראינה, מערב בלארוס, וולין, פולסיה והמדינות הבלטיות, והקמת הגנרלגובר-נמן - נסחפו בני הארץ, פולנים ויהודים, במערבולת של מנוסה וגירוש, ומאות אלפים מתושבי פולין נעקרו או נמלטו בנתיבים רב-כיווניים״.
בחודשים הראשונים לאחר תום הקרבות ברחו מהשטחים הפולניים הכבושים לחבלים שבשליטת הסובייטים בין 150 אלף ל-250 אלף יהודים פולנים.
״בדיעבד מתברר כי במנוסתם של מאות אלפים מיהודי פולין לברית המועצות היו טמונים זרעי הצלתם, אלא שזוהי תובנה מאוחרת אשר לחלוטין לא הייתה מובנת מאליה בזמן ההתרחשות״, מסבירה פרייס. מטבע הדברים התרכזו מרבית הנמלטים במרכזים העירוניים של השטחים המזרחיים של פולין - אזורי הספר המזרחי - באזורים אלה התגוררו כמיליון ו־300 אלף יהודים, ואלו נהפכו מוקדי משיכה לרבבות פליטים יהודים ממרכז פולין שהייתה תחת עול הכיבוש הגרמני.
בחודשים ספטמבר־נובמבר 1939 היה הגבול בין פולין וברית המועצות פתוח, והכובש הגרמני לא עמד בדרכם של היהודים שביקשו לעזוב את שטחי הגנרלגוברנמן ולחצות את הגבול לתחום הסובייטי. מנגד, בדצמבר 1939 החליטו שלטונות ברית המועצות לבלום את זרם הפליטים שחדר לשטחם, והצבא הסובייטי החל לחסום את הדרך בפני החוצים את הגבול ולהדוף אותם בחזרה למקומות מוצאם.
מבחינת הסובייטים היו החבלים הפולניים שסופחו שטחים ששוחררו מידי שלטון זר, ולכן נקטו צעדים מזורזים לשילובם המלא של אזורים אלה במדינה הסובייטית. ב־22 באוקטובר 1939 התקיימו בחירות במחוזות המסופחים, על פי השיטה הסובייטית, והאספות הנבחרות כונסו בין 26־28 באוקטובר 1939. בו בזמן פתח השלטון החדש במבצע פספורטיזציה שנועד לאכוף אזרחות סובייטית על כל התושבים - תושבי הקבע (״זפדניקים״) והפליטים - ולהחליף את תעודת הזהות הפולנית בתעודה סובייטית. נוסף על כך, בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה, עשו הרשויות הסובייטיות מאמץ לשכנע את הפליטים להתגייס מרצונם לעבודה בעומק ברית המועצות (בגבולות שלפני 1939). מקצת הפלי־ טים סירבו להצעה ולפיכך עמדו לפניהם שתי אפשרויות: האחת, לקבל אזרחות סובייטית, והאחרת, לשוב לפולין.
לרבים מהם הייתה זו הכרעה קשה. החשש הרווח היה כי מה שנועד להיות מפלט זמני יהפוך מצב קבוע וכי ״מברית המועצות כבר לא חוזרים״, ומקצתם נרשמו לחזור לפולין. השלטונות ראו בסירובם של הפליטים לקבל אזרחות סובייטית וברצונם לשוב לבתיהם שבשטח ואיך עשו זאת חרף סכנות השיבה ותלאותיה ושברי הידיעות שהסתננו באשר למצבם של יהודי פולין תחת השלטון הנאצי? ״זהו דבר מפתיע, בעיקר אגב הידיעה על גורלה הטרגי של יהדות פולין״, היא אומרת. ״רוב האנשים שברחו היו צעירים. בפולין המצב היה קשה גם לפני המלחמה והם בורחים לברית המועצות עם תקוות גדולות שמתפוגגות אבל חוזרים אליה. סטניסלב רוז׳יצקי, ממוסרי העדויות שאיננו יודעים עליו דבר פרט לעובדה שהיה מורה, אומר: אני לא רוצה יותר להיות פליט. אני לא יודע אם עשי־ תי בחוכמה ואם זה נכון, אבל שלב אחד בחיי הסתיים, שלב הפליט. הדבר הזה
הכבוש על ידי גרמניה ביטוי ליחסם העוין כלפי המדינה הסובייטית, וביוני 1940 הם פתחו בשורת פעולות של גירוש והגליה שנמשכו עד יוני 1941, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות. קבוצה מבין הפליטים שהוגדרו כאסירים פוליטיים הוגלו למחנות עו־ נשין בצפון רוסיה האירופית ולסיביר, והאחרים הוגלו לנקודות יישוב בשטחים האסייתיים של ברית המועצות ולקזחס־ טן. על פי הערכות שונות הסתכם מספר הגולים בין 800 אלף למיליון ו־250 אלף בני אדם.
״מה שתופס אותי תמיד בקריאת חומרים בני הזמן זה הפער ביני, הקוראת, למספר, אומרת ד״ר פרייס. ״כשאת קוראת סיפור, המחבר שולט בסיפור. הוא מחליט מי יודע הכל ומי לא, מה יקרה בסוף. ההבדל הוא שאני יודעת יותר מזה שכתב. אני יודעת את הסוף ומה היה. הוא לא יודע כלום״.
"אני יודעת את הסוף ומה היה. הכותב לא יודע כלום״. ד"ר פרייס. צילום: אלבום פרטי
לכן קראה לספר ״בערפל הנדודים״. ״אתה צריך להיכנס לראש שלו, הכותב״, היא אומרת. ״המפגש שלי, הקורא המאוחר, עם הכותב ההוא שמסתכל על המציאות ומתאר אותה ואני יודעת שאף אחד לא שרד וזו הייתה טעות לחזור לוורשה״.
בין תיעוד נשי לגברי
פרייס מתייחסת לשאלה שעשויה לעלות אצל קוראים בני זמננו: מדוע שבו יהודים היישר ללועו הפעור של הטורף, מאוד תפס אותי. העניין של הרצון להיות במקום שלך. אני צריכה להגיד רק שהקבוצה הזו היא יוצאת דופן, הרוב לא חזרו. חלק נרצחו במקומות שבהם הם נמצאו, ובני המזל שלא ידעו מראש, או גורשו או ברחו לתוך ברית המועצות, לסיביר ולרפובליקות האסייתיות, וזה מה שהציל אותם בדיעבד״.
יש הבדל בין תיעוד נשי וגברי?
״באופן אישי אני חושבת שכן. באופן עקרוני, אני חושבת שגברים מתארים את המציאות קצת אחרת. יש קטע אחד, תיעוד מאוד מעניין של חבר מפלגת הבונד, פועל דפוס סוציאליסט, שבורח עם פרוץ המלחמה. הוא רואה את פרי הבאושים הסובייטי ומתאר תמונות בתיאור היחיד שיש של התפרקות חברתית במעוז של החברה החדשה המתוקנת לכאורה, והכל מתוך מחסור. אגב, נשים לעולם אינן מתארות זונות או נתקלות בהן. רק גברים״.
רוב החברים בארכיון היו עיתונאים. הם מגישים רפורטז׳ה. זה גורע או מוסיף?
״כתיבה עיתונאית היא טובה. היא מד־ ווחת ומתארת רשמים. לפעמים זה הולך על סטריאוטיפים. תלוי מי הכותב. הסופר יהושע פרלה, שכתב את 'יהודים סתם', שאינו בספר הזה, מתאר את החיסול של הגטו בקיץ 1942. הוא מעיד על עצמו שהדברים נכתבו בלהט האירועים, ול־ מרות זאת מצליח לתאר פרטים בצורה מיוחדת, נוגעת ללב ומפוכחת. לצערנו, הסוף ידוע״.