לפני שבועות ספורים התבשרה כתבת "מעריב" רותי זוארץ על זכייתה במלגת משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. לכאורה, המשך נפלא לשנה טובה. אבל זוארץ כותבת מתוך שילוב בלתי אפשרי של אהבה גדולה לחיים, כפי שניכר מהראיונות העיתונאיים מלאי החמלה שהיא מקיימת, מול משחק עם המוות, כפי שהוא ניבט מספר שירים חדש פרי עטה, "יותר מכל" (הוצאת עמדה).



את השירים כתבה בלילות, בתום ארבע שנות שתיקה שהגיעו אחרי צאתו לאור של הרומן "אכולות", ספר על רעב במשמעותו העמוקה ביותר - רעב לחיים ולאהבה, לחום ולאושר.



"ארבע שנים לא הצלחתי ליצור כלום. הייתה לי חסימה אמיתית של כתיבה, ואז השירים התחילו לבקוע מתוך שינה", היא מספרת. "הייתי קמה, כותבת, לא יודעת מה אני כותבת, חוזרת לישון, ובבוקר מסתכלת על מה שכתבתי".



כך כתבה, מתוך מצב תודעתי מעורפל במשך כמה חודשים, והוציאה תחת ידה שירה מתריסה וחסרת חמלה. ואז התחילו השירים לנזול אל החיים עצמם. "אני כותבת את מה שאני רואה. בדרך כלל השירה שלי היא השיקוף של המציאות אחרי עיבוד פנימי שלי. זה קורה לי לאט־לאט, אבל אני רוצה להעיר אנשים. השגרה והאפרוריות בזה שעוד יום כמו קודמו משגעות אותי".



זוארץ מנהלת מחול עיקש של חיזור ודחייה עם המוות: "אני מנהלת איתו דו־שיח כל הזמן. אם אני חסרת חמלה - הוא בכלל. זה יישמע מוזר, אבל אני נהנתנית. רוצה שיהיה לי כיף, רוצה לפרוח, וחלילה לי לאבד ערב אחד מצפייה משמימה בטלוויזיה. אני רוצה לפגוש, לראות, לצאת, יש לי תיאבון ענק לאירועי תרבות ואני צורכת אותם כמו אוויר לנשימה. יש לי צמא אדיר לאופן מחשבה אחר, שונה".



ואז את נשאבת לאנורקסיה מאיימת.
"גם אני באתי בטיעונים כאלה כלפי המחלה. כל ניסיון שלי להידברות איתה מתחיל בבקשה: 'תצאי'. אמא שלי אומרת: 'כמו שנכנסת לזה, צאי מזה'. הזיכרונות היחידים הטהורים בלי המחלה זו הכתיבה. אי אפשר לדבר עם המחלה הזאת. הדיבור היחיד שאני יכולה לעשות איתה זה לא לדבר עליה, אלא להחליט שהיא פה, אבל גם אני פה. כל ניסיונות האשפוז שלי נגמרו בקול תרועה נוראית של שבר ותסכול ואכזבה נורא גדולה מעצמי. אני לא יוצאת בהצהרות כפי שיצאתי בעבר, שלא יודעים לטפל בזה בארץ. אני בטיפול פסיכולוגי מוצלח מאוד מזה שנה".



היא החלה לכתוב בכיתה ג'. הזרז היה תחרות שירים כיתתית שהציתה בזוארץ את הצורך להשיג, וכמה שיותר. "מלכת הכיתה כתבה שיר על הר תבור, וזכתה במקום הראשון. קינאתי בצורה מטורפת והתחלתי לכתוב. לקחתי כל נושא בעולם והתחלתי לכתוב: 'שמש חביבתי, שמש יקירתי, את אהובתי'. 'ירח, ירח יקירי, ירח אהובי, אתה מחמדי'. כשכל שמות העצם ושמות הפועל בשפה העברית עמדו להיגמר לי, הבנתי שאני צריכה להתחיל לכתוב".



כמו עם האנורקסיה, יש כמעט כיליון, ואז את מתחילה את הסיבוב מהתחלה.
"בדיוק. רק כשאין ברירה. יש לי את היסוד הזה, של לחיות על הקצה".



כי זה מה שיוצק את יסודות הדרמה לחיים?
"אולי. אבל זה באמת מתוך אין ברירה, כמו פרפר, אני צריכה לנוע ממקום למקום. מצד שני אני מחפשת משהו שמאוד מתקבע ומחפש בית ועוגן".


זוארץ נולדה לפני 41 שנה בנתניה, במשפחה בת שלושה ילדים. הוריה התגרשו כשהייתה בת 30, במה שהיא מגדירה כתהליך כואב, שעליו היא כותבת: "אמא מחכה, אבא מחכה/ והזרע, רותי מתמהמה/ מהופנטת, היא נטועה במקומה./ מי שעתיד להתגרש, /גורלו להתאחות לאחד".



כתיבה טובה מוכרחה לנבוע מייסורים?
"בכלל לא. אני גם פחדתי מזה, אבל אני בתקופה כל כך טובה, שגם כשאני מרגישה אושר, אפשר לבטא אותו. אני מפחדת שמשהו יקרה ותבוא לי כאפה מכיוון לא צפוי כפי שהתרגלתי, ורק רוצה שיישאר כך. יש לי שתי מחלות: אנורקסיה וכתיבה. לפעמים זה נובע ואני לא יכולה לעצור את זה. ברגע שאת צוללת לתוכך, השביל פתוח".