"הטוחן המיילל" הוא ספר בלי רגע משעמם, עם הומור בריא ומנצח

זר מגיע לכפר קטן בלפלנד. חרושת השמועות ביחס לעברו מתחילה מיד לתסוס. הוא משתכן בטחנת הקמח המוזנחת שעל שפת הנהר ומשפץ אותה. על השמועות נוספות תמיהות. הוא טיפוס מעשי, חיובי בפעילותו, חרוץ, בעל ידי זהב, גבר חזק שניחן בכישרון טכני וביכולת התמדה יוצאת דופן. נכון שאינו ממהר להתיידד והוא שתקן, אך הוא מוכיח יושר והגינות. חוש הצדק שלו מפותח כמו אצל ילד חף. הוא בלתי מזיק. כל זה מוזר מאוד בעיני האנשים. ואם כך - התמיהות מועצמות בחשדות.
 

ואז האיש מתחיל ליילל בלילות. זהו! עכשיו מגיע הפחד לכפר. איש זר מגיע לכפר קטן בלפלנד, דבר לא ידוע עליו, והנה הוא מיילל בלילות מתוך היער. כפר קטן בלפלנד אינו יכול לסבול תופעה מעין זאת. האיש ודאי משוגע, ומשוגעים יש לכלוא בבית משוגעים. החברה הקרתנית הסגורה לא תנוח ולא תשקוט עד שהאיש יוקא מתוכה וייכלא למשך חייו במקום מרוחק, מעבר לחומות, כך שלעולם לא יראו אותו. 

ארטו פאסילינה, עיתונאי פיני (יליד 1942) שנטש את העיתונאות לטובת כתיבה ספרותית, כתב סיפור אירוני משעשע, פשוט למדי ושקוף. שקוף כדי שכל קורא יוכל לבחון את עצמו נוכח המתרחש בכפר הלפי. כי אפילו בלפלנד, ואולי במיוחד בלפלנד הרחוקה והמושלגת, ארצה התמימה של אלה קארי הזכורה לנו לטוב, אפילו שם החברה רודפת את יוצא הדופן. בעלי ההון, אנשי הממסד, עקרת הבית הבורה, בעל המכולת, הרופא, המורה, המפקח המחוזי, כולם מבקשים להרחיק מתוכם את הגבר המשונה. רוב מכריע של אנשי הכפר עיוורים מראות את טוב לבו של גונר הוטונן, את פגיעותו ועדינותו, את מוסריותו העולה על זו של כל אחד מהם, את חריצותו ויעילותו, את נדיבותו ואת תרומתו המוכחת לכפר כולו. 

התפיסה הקונבנציונלית אינה יכולה לקלוט יללה. אין לה כלים לפענח אותה ולהכיל אותה. המכשיר היחיד העומד לרשותה הוא הפחד, והוא שממציא את המרדף האלים. הדולקים בעקבות “המשוגע" יהיו שלומיאלים. הקבוצה מתנהלת בכבדות לעומת היחיד הבורח. והטוחן הנמלט הינו בעל תושייה הישרדותית מופלאה. כושרו הגופני וכושר ההמצאה שלו עומדים לצדו בשעה שפקידות השררה רודפת אחריו כשהיא מתוגברת ביחידה צבאית חמושה. “זין אחד גדול על הטמבלים הדפוקים שגרים פה, עוד שרים לי מזמורים, גועל נפש כל האזור הזה", רוטן מפקד היחידה הצבאית בסוף המרדף הכושל, לאחר שכלבי הגישוש שלו שילמו בחייהם על יוזמת המפקח המחוזי. 

הסופר בוחר בשלושה נציגים חיוביים של החברה כדי להראות שאפשר גם אחרת. שלושתם, איך לא, שתולים בתוך הממסד בתפקידים אלה ואחרים, אלא שהם משת"פים מועדים של יוצא הדופן, בהיותם אינדיבידואליסטים בעלי ראייה אחרת. היועצת החקלאית שוחרת הטוב, טיפוס בתולי, תמים עד כדי תימהונות, רואה ללבו של הטוחן. השוטר, מורד רך הנוהה אחר חיבתו האישית לטוחן. והדוור, פורע חוק כשלעצמו. שלושת אלה חוברים כדי לסייע לטוחן שואף החופש.

תיאור חילופי העונות, פרטי הטבע, בעלי החיים והטיפוסים האנושיים, אפילו השליליים שבהם, טעון איזו חמלה סלחנית. שום דבר נורא לא באמת קורה בסיפור הזה, שיכול היה להיקרא גם בידי בני נוער. המסרים ברורים עד מאוד ואין צורך להזיע עליהם. ועם זאת, אין רגע משמים כאן. כל עמוד מזמן תפניות והפתעות לא צפויות, וההומור הבריא מנצח על הכל. כיוון ששהות הגיבור בבית המשוגעים המזוויע אינה מתמשכת יתר על המידה, אין בעצם מעקש רגשי במסיבת הקריאה הצנועה הזאת, שאינה אלא מסע הזדהות עם הגיבור.  

כשהדגלים עדיין מתנופפים בצמתים וצחנת הבשר החרוך תלויה באוויר שלמחרת, רצוי ליהנות מהספר “עשרים וארבע דלתות", הוצאת קרפד ומודן, 296 עמ'. גיל חובב חיבר ספר נעים ללב הישראלי הנכסף ללגיטימציה, לשורשים ולחיבוק. הוא משקף את המשפחה הישראלית באופן הסימפתי ביותר. חובב נולד למשפחה מרתקת במיוחד, אך אם נעמיק להתבונן במשפחותינו נגלה ספרי אנקדוטות עתירים. חובב מתנסח נפלא, יודע לחקות את כל סוגי העברית של סבותיו, דודותיו והוריו, ומוסיף לאלה מעט מתכונים ביתיים ואיורים קוויים נעדרי יומרה (נעם נדב) כמו הספר כולו. טוב טעם מושקע גם בעיצוב המעודן.לתחושתי המחבר היה מעורב לפרטי פרטים. הכתוב פותח במותו של איתמר בן־אב"י, סבו, ומסתיים בלידתו של המחבר לדרורה בן אב"י ולמשה חובב. יש כאן מן הראשית הישראלית האידיאליסטית ומן הפיכחון של הבגרות. מתוך השפע הסיפורי עולה בעיקר אהבה גדולה. מי צריך יותר.

טובה ומוצדקת היא כל עילה להוצאה לאור של קובץ סיפורים קצרים. הז'אנר אינו מקודם בארץ בשל סברה מו"לית, שלפיה הקהל הישראלי אינו חובב סיפורים קצרים. אילו המו"לים המערביים היו מזלזלים בסיפור הקצר הרי שריימונד קארבר, אליס מונרו, קתרין מנספילד וויליאם סארויאן היו אלמונים. אסופה זאת זכתה ליוזמת המו"לים עצמם, כדי להנציח את זכר עפרה אליגון, אמה של אחת מבעלי כנרת. “עשרים סיפורים קצרים"  (עריכה: עלמה כהן־ורדי, כנרת זמורה־ביתן, 256 עמ') כולל סיפור של עוזי וייל, שסגנונו המיוחד, הקל לכאורה, מהפנט אותי תמיד; סיפור של אשכול נבו, שהמינונים הפנימיים שלו מדויקים, והוא מכמיר לב; וסיפור אפוף מסתרי מקום אחר, של גרמאו מנגיסטו. חבל שאין בסיפא פרטים ביוגרפיים של הכותבים, כנהוג באסופות כאלה.