נראה שאי אפשר לחמוק מרוברטו בולניו בימים אלו.
לכל מקום שבו פונים בקוסמוס של התרבות, יציץ מולך הסופר הצ'יליאני - כמו על פי אותה חוקיות כאוטית המושלת בעולמו הספרותי, שבה הבלתי סביר תמיד יקרה ולמופרך מבחינה עלילתית תינתן עדיפות על פני הסביר. מאז מותו ב־2003 משחמת הכבד כתוצאה משתייה מרובה, העולם הספרותי על חלקיו הביקורתיים, המחקריים ואפילו המסחריים, מעניק לבולניו מרכזיות חסרת תקדים, בעיקר לנוכח העובדה שמזמן הספרים הם מוצר, או רע מכך, סחורה, ובמקרה של בולניו מדובר במוצר ספרותי למופת, או כפי שוודאי הייתה מנסחת זאת אחת מדמויותיו: "par excellence!".
עד כאן הסוף וגם מעט מהאמצע. הבה נחזור להתחלה: בולניו נולד בצ'ילה, 50 שנה לפני מותו המוקדם בספרד. אביו היה אלוף אגרוף לחובבים ואמו מורה שהשביעה את רעבונו של בנה הדיסלקטי לשירה. בסוף שנות ה־60 עקרה המשפחה למקסיקו, ובולניו הצעיר רכש לעצמו השכלה ספרותית בלתי רשמית אך מגוונת, באמצעות גניבה עליזה ונעדרת כל מוסר כליות של ספרים רנדומליים מחנויות מועדפות. ב־1973 חזר למולדתו כדי ליטול חלק במה שנחווה אז כקדחת הסוציאליסטית של השעה ולתמוך בנשיא סלוואדור איינדה. אבל אז התרחשה, בגיבויה של אמריקה יש לזכור, ההפיכה של פינושה והחונטה שלו, ובולניו נעצר ועקרון המופרכות העלילתית חזר על עצמו: חבר מימי בית הספר שעבד עבור משטרו של הרודן זיהה את בולניו ושלח אותו לחופשי רגע לפני שנכלא כמו אלפים אחרים או אף הוצא להורג.
אסיר משוחרר ואסיר־תודה חצה בולניו את היבשת וחזר למקסיקו, שם חש כאילו את האדמה ו"את העיר המתפשטת במדבר, אפשר היה לתפוס כמשהו אותנטי, גדוש צבע מקומי, הוכחה נוספת לעושר הנורא לעיתים של נוף האנושות". הוא חזר מיד לעיסוקיו הספרותיים, מקבץ סביבו משוררים וכותבים צעירים שאיתם ייסד תנועה שהתנגדה לסטטוס קוו וקידמה השפעות סוריאליסטיות.
כשהפרק הזה בחייו הגיע למיצויו היגר בולניו לספרד, השתכר פרוטות מעבודות מזדמנות אך לא מתפשרות מהבחינה האינטלקטואלית, והתמכר לזמן מה להרואין. את הגמילה תיאר להפליא באחד מסיפוריו הפשוטים והנאיביים לכאורה אך המתוחכמים לאין שיעור למעשה. וכך מספר גיבור "החוף":
"הפסקתי עם ההרואין, חזרתי לעיירה שלי והתחלתי טיפול במתדון שסיפקו לי במרפאה, לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלקום בבוקר, לראות טלוויזיה ולנסות לישון בלילות, אבל לא הצלחתי, משהו מנע ממני לעצום עיניים ולנוח, וכך התנהלה השגרה שלי, עד שיום אחד לא יכולתי לשאת את זה עוד, קניתי בגד ים שחור בחנות במרכז העיר וירדתי לחוף, לבוש בבגד הים עם מגבת וכתב עת כלשהו, הנחתי את המגבת לא רחוק מדי מהמים ואחר כך התמתחתי ובמשך זמן מה התלבטתי אם להיכנס למים או לא (הילדים ששיחקו על גבול המים למשל), עד שלבסוף הנחתי לזמן לעבור וחזרתי הביתה, ולמחרת בבוקר קניתי קרם הגנה ושוב ירדתי לחוף, ובשתיים עשרה ניגשתי למרפאה ולקחתי את המתדון שלי ואמרתי שלום למכרים אחדים, לא חברים, רק מכרים מהתור למתדון שהופתעו לראות אותי בבגד ים..."
התפלות הסיבובית לאינסוף, התודעה החוזרת על עצמה ועסוקה בעצמה כמו כלב המכרסם עצם, החיים משני צדי הנהר, הגדה של ההרואין והגדה בלי ההרואין, שתיהן כאחת זוהרות באורו העז של חוסר המשמעות. האם זה לא נכון או מדויק יותר מכל פרטי הקריז המלהיבים לכאורה שקהל הקוראים נהנה לקרוא והמכורים לשעבר אוהבים לספק? והגאולה, כשהיא מתרחשת אצל בולניו, היא זעירה, כמעט בלתי מוחשת. בסך הכול מתרחש היפוך בנקודת המבט ואז מתבוננים המתרחצים הקבועים השרועים על החוף שהמספר עוקב אחריהם במשך כל הסיפור כאילו סיפח אותם לתוך חייו, בו עצמו. לראשונה הוא נחלץ מהתודעה הסיבובית שלו ולראשונה הוא גם נראה. היפ היפ הוריי. כך נראה ניצחון ספרותי נוסח בולניו.
אחרי שהתנקה כליל מהרואין והפך לאב, התמכר בולניו לאלכוהול. כשהבין שבריאותו רופפת וחייו תלויים על בלימה, התחיל לעבוד במרץ של יחידי הסגולה שהמוות בכבודו ובעצמו נושף בעורפם. כמו הפריחה הידועה המתרחשת רגע לפני הסוף, הוסיף הסופר השכיב מרע לספרייה המדומיינת של בבל - שאותה הגה מורו ורבו לואיס חורחה בורחס - רומנים כ"נוקטורנו בצ'ילה" ו"כוכב רחוק", קובצי סיפורים כ"שיחות טלפון" וגם רומנים מונומנטליים בהיקף ובשאפתנות כ"בלשי הפרא" ו"2666" המופתי שהתפרסם שנה אחרי מותו ועכשיו הופיע בהוצאת עם עובד - שבה ראו אור גם ספריו הקודמים. על מפעלה היקר והלא רווחי הזה אני מצדיעה לה, ועל תרגומו המשובח של אדם בלומנטל הייתי שמחה לזכותו בנשיקה על כל אחת משתי לחייו.
חשדנותו העמוקה של בולניו כלפי סנטימנטים לאומיים היא שעומדת מאחורי "2666" וביסוד מה שאפשר לכנות הכתיבה הפוסט־לאומית שלו. גם רגישות חריפה לחוסר השוויון שאפיין את צ'ילה קודם לפינושה, והטינה אל ההגמוניה הכנסייתית ולאליטה החברתית השמרנית שהעריצה "עידון" ושלטה בכל מוקדי הכוח - גרמו לבולניו לחוש תיעוב עמוק כלפי כל גילוי של יומרנות ולראות בתרבות עצמה מסיכה המסתירה מאחוריה פעמים רבות מדי תשוקה לשליטה ולכוח פוליטי. לראיה ביטוי מעודן ומשעשע באמצעות דיאלוג לסנטימנט הזה:
"התחלת פתאום לקרוא מיתולוגיה יוונית?", שאל אספינוסה.
"זה הדבר הראשון שעשיתי ברגע שהגעתי הביתה", אמר פלטיה. "תקשיב לזה: כשכרת פרסאוס את ראשה של מדוזה נחלצו מתוכה קריסאור, אביה של המפלצת גריאון, והסוס פגסוס".
"פגסוס יצא מגופה של מדוזה? איזה זין", אמר אספינוסה.
הספר עצמו, יצירה מן העיזבון כאמור, הוא למעשה חמישה ספרים קצרים. הסיפור שהיה, כך היה: בולניו שהבין שהזמן הולך ומתקצר, חשש שלא יצליח להשלים את המיזם האדיר שעליו עבד, ולכן, משיקולים מעשיים שלא היו אופייניים לו וכללו גם את עתידה הכלכלי של משפחתו, ביקש שמה שכיום ידוע כחמשת חלקי "2666" יופיעו למעשה כספרים בפני עצמם בזה אחר זה, אחת לשנה. אבל היורשים, שבנוסף לעיזבון הספרותי ירשו כנראה גם את היושר האמנותי של בולניו, החליטו לדבוק בתוכנית המקורית והפחות מסחרית ולהוציאו לאור כפי שהוא, יצור ענק בן 1,000 עמודים פחות או יותר (תלוי בשפה כמובן), בדומה למובי דיק של מלוויל, אחד הספרים שאותם אהב בולניו ושמהם הספר מושפע במוצהר, ובעיקר חלקיו העוסקים ברוע.
התנועה העקלתונית של היצור האדיר הזה, "2666", נעשית כולה כגיבוי ומאחורי הלוע הפעור של החיה: בבולמיה חסרת גבולות טורפת העלילה - על תפניותיה, סטיותיה, חזרותיה, חלקיה הריאליסטיים להחריד וחלקיה הסוריאליסטיים - כל דבר אפשרי, ובמובן זה היא בלתי ניתנת לקליטה במלואה: הבחנת בעיסוק בסקס ובקרביים, והחמצת את השעשועים הקונספטואליים; עלית על המרבץ הפנים ספרותי, והביקורת חמקה ממך; גילית עירוב ז'אנרים, אך לא הבחנת בתנועה בין שני הקטבים ההפוכים שמזינים את ספרות אמריקה - סיפורי ההרפתקה (בולניו כתב הקדמה לתרגום הספרדי להרפתקאות הקלברי פין) והספרות האפוקליפטית, "שתי המסורות שנותרו בחיים ביבשת שלנו, אולי מפני שהן השתיים המבטאות את התהום המקיפה אותנו".
אבל אולי יותר מכל "2666" הוא ספר על הספרות עצמה. אמרת את זה ומיד כיסית לעצמך את התחת שכן מה יותר מקיף וכללי ורחב, או איזו שמיכה פרשנית גדולה יותר אפשר להשליך על יצירה מהטענה שהיא עוסקת בספרות עצמה?
אם אתם לא מאמינים לי, הנה תקציר החלק הראשון ששמו "החלק של המבקרים": ארבעה חוקרי ספרות - איטלקי פסיבי ונכה, צרפתי מצוחצח ורהוט, ספרדי שמגיע לנושא המחקר שלו אחרי עיסוק עקר בספרות ארצו, ושושנה אנגלית צחורה ומנותקת - חולקים ביניהם אהבה אובססיבית ונושא למחקר משותף: סופר גרמני עלום בשם בנו פון ארצ'ימבולדי ותשוקת עלומים גרנדיוזית לאנגלייה החולקת את מיטתה עם שני החברים מצרפת ומספרד ומערערת גם את לבו של האיטלקי הנכה. הם יוצאים למסע משותף בעקבות הסופר שנראה לאחרונה ולכאורה בסנטה טרסה שבמקסיקו. האירוניה היא חמקמקה אם כי נוכחת. כמקובל בבדיחות העממיות, האיטלקי, הספרדי, הצרפתי והאנגלייה מחפשים אחר גרמני. כל אחד מהם מייצג במידה רבה זהות תרבותית מובחנת ורגישות פוליטית ברורה. בנקודה מסוימת בסיפור שני העמיתים/יריבים מכים עד זוב דם נהג מונית פקיסטני שצותת לשיחתם, הבין שהאנגלייה שוכבת עם שניהם והטיח בה שהיא זונה. הנה שמרנותו של המוסלמי זוכה למכות נמרצות מהליברלים האירופאים שבתנאים אחרים היו נחלצים להגנתו או סופגים את נחת זרועו.
באותה סנטה טרסה מתרחשת סדרה מבעיתה של רצח נשים שאותן חוקר עיתונאי אפרו־אמריקאי, וכך, בין הביקורת הספרותית והחקירה הבלשית, הכתיבה והפשע הרצחני הופכים להיות המראות שבתוכן משתקפים כל חלקי הספר ועלילותיו האינסופיות. ובתוכן טמונה האזהרה על הקשר ההדוק מדי בין האקדמיה והספרות לבין המדינה:
"הקשר בין האינטלקטואלים המקסיקנים לבין השלטון הוא עניין עם הרבה ותק. אני לא אומר שכולם כאלה. יש יוצאים מן הכלל. אני גם לא אומר שהכניעה הזאת היא כניעה במלוא מובן המילה. בואו נגיד שזאת רק עבודה. אבל זאת עבודה בשביל הממשלה. באירופה האינטלקטואלים עובדים בהוצאות ספרים או בעיתונות או שהנשים שלהם מפרנסות אותם או שההורים שלהם במצב כלכלי טוב ונותנים להם קצבה חודשית או שהם פועלים ועבריינים ומתפרנסים ביושר מעמלם. במקסיקו, והדוגמה תקפה אולי גם לכל אמריקה הלטינית, חוץ מארגנטינה, האינטלקטואלים עובדים בשביל הממשלה".
מכאן ש"2666" הוא הספר הרלוונטי והמהותי ביותר לישראל פוסט־בחירות 2015, כי מלבד כוחו הספרותי הפרוע הוא גם מאיר את הפינות האפלות של הלאומיות המופרזת במסווה של פטריוטיות, הוא מראה מה קורא כשמינסטריונים לתרבות שולחים את ידיהם ומנסים להפוך את היוצרים לכלבלבים כנועים, וכיצד נראים הרחובות כשהרוע עצמו חולף בהם שקט וקודר כמו צל.