לא מפחדת: הכירו את העיתונאית המוסלמית שנלחמת למען חופש הביטוי

בעקבות פיגוע הטרור במערכת העיתון, ניהלה מעל דפי העיתון ויכוח פומבי סוער, עם אלו שהעבירו ביקורת חריפה על הקו הסאטירי של "שארלי הבדו". ביניהם טוני ברבר מה"פייננשל טיימס", שטען שמערכת העיתון שנפגעה אחראית לגורלה.

"למרות הכל, חופש הביטוי ינצח", כתבה. "מה שאני אוהבת באסלאם הוא את צדדיו הסובלניים, ואני נלחמת בכל כוחי נגד הצדדים הקיצוניים שלו". מיד לאחר ההתקפה עזבה את חוף השנהב וחזרה לפריז. 
 

לצד עבודתה ככותבת, חלבון היא פעילה מרכזית בארגון "לא זונות, לא משועבדות". במסגרת הפעילות הספיקה לשגר דיווחים מקונגו, מאפגניסטן ומהודו, בניסיון לעורר את דעת הקהל נגד ניצול נשים, וצילמה סרט על נשים צרפתיות שיצאו לאפגניסטן מטעמים הומניטריים. 
 

זה מצד אחד. מצד שני, לשאלה כמו מה היא יודעת על זכויות אדם בישראל, היא מספקת תשובה לקונית: "למדתי שזכויות אדם בישראל הן סלקטיביות מאוד". הביקור הצפוי בישראל כל הזמן תלוי אצלה על חוט השערה. כמו חברים אחרים שהוזמנו, בסביבתה הקרובה מספרים על איומים המתקבלים על בסיס יומיומי, וחלבון מוכרחה לדעת אילו הסדרי ביטחון יעמדו לרשותה.

אם הכל יהיה בסדר, תגיע אוטוטו לכנס הבינלאומי "חופש העיתונות: מחויבויות ישנות, אתגרים חדשים" במועדון העיתונאים בירושלים במשכנות שאננים (25.5־27.5), ותשתתף בו לצד עורכים ראשיים, שופטים בכירים, אנשי מדיה דיגיטלית, עיתונאים שנפלו בשבי ופעילים למען חופש העיתונות הסובלים מרדיפות.

אורי דרומי, המנהל המייסד של מועדון העיתונאים, המשמש כנשיא הפדרציה האירופית של מועדוני העיתונאים, אומר: "קיימים כיום שני איומים מרכזיים על חופש העיתונות: הראשון – ממשלות המצרות את צעדי העיתונאים, והשני – איום פיזי על חיי עיתונאים, עד כדי כך שישנם מקומות שבהם ניתנת חסינות לפוגעים בעיתונאי". 

חלבון, בת למשפחה מוסלמית, נולדה בצרפת. הניסיונות לחלץ ממנה פרטים אישיים לא פשוטים. הרבה יותר קל לה לספר מאיפה נולדה הרוח הלוחמת והפמיניסטית. "ב־17 השנים הראשונות לחיי גדלתי במדינות זרות, לרוב מדינות מוסלמיות. חלקתי את ילדותי עם בנות שלא זכו לחופש שאני זכיתי לו. בעקבות זאת, התעוררה בי מודעות בגיל צעיר על קיומה של כפייה דתית", היא מספרת. 

"למרות הכל, חופש הביטוי ינצח" זירת הפיגוע בשארלי הבדו. צילום: רויטרס

"אני נזכרת בחברה שהחלה ללבוש רעלה בגיל 14, כשגרתי בקהיר. הורי נתמלאו דאגה, כך גם הוריה. הם היו אומרים לה שהיא לעולם לא תמצא עבודה, שבסופו של דבר היא תמצא את עצמה כפופה לבעלה. לבסוף היא מצאה עבודה מעניינת בבנק בסיום לימודיה האקדמאיים. לפני שנתיים, אף גיליתי, שהיא הסירה את הרעלה. היכולת להיפרד מדעותינו הקדומות חשובה מאוד, לא ללכת בעיוורון אחר האינטלקטואלים מ'המחנה שלנו'. צריך לחשוב מחדש באופן עצמאי לעתים קרובות".
 

"יש לי מיליארד תשובות לשאלה הזו. ראשית, נשים הן הראשונות לדכא את עצמן. עליית הרדיקליזם הדתי, במיוחד הקתולי, אינו מקל את המצב. עם זאת, לא ניתן להתכחש לקדמה בכל הנוגע לחינוך של נשים, לנשים במקום העבודה". 
 

"בשנת 2011 עבדתי על תנועה פמיניסטית חשאית שארגנה סחר ענף בגלולות שגורמות להפלה באפגניסטן ובפקיסטן. עקבתי אחריהן חודשים רבים, בחנתי מרחוק את האומץ שלהן ואת הסיכונים שהן לוקחות. אך אף פעם לא יכולתי להוציא את הכתבה, למען ביטחונן. היום הן נחלשו מאוד ואני עדיין לא יכולה לסייע להן, זה מרגיז אותי מאוד".
 

הסוגיה הכי חשובה במאבק הפמיניסטי המתמשך שלה היא "חיסול הרלטיביזם התרבותי שמסביר לנו שעבור אחת או אחרת הנסיבות שונות בהתאם לרקע תרבותי כזה או אחר, ולכן יש לקבל אותו ולא לדרוש זכויות עבור אלו שאינם 'מתאימים'. מה נאמר על אלו שנלחמות, מבודדות במדינותיהן, לשנות את זכויותיהן? איננו מקשיבים להן משום שהן 'מיעוט', אבל זה העניין בדיוק. אנחנו צריכים לעזור להן כי הן אלו שבאמת לוקחות סיכונים".
 

על הזיכרון המתוק מביקורה הקודם בארץ, לפני כחמש שנים, היא מסרבת להתרפק. "בזמנו, הכל היה שליו בשבילי. הפעם זה שונה, גם משום שחוסר האמון שלי במדינה הזו גדל. מדינה דתית, לא משנה איזו דת, מפחידה אותי".

"את זו שאומרת שהאסלאם הולך בדרכים הרסניות, לא אני. אני לא זו שמכלילה את כל המוסלמים באמירה שכמה מיליונים הולכים בדרך אחת, בדעה אחת. פגשתי מאות מוסלמים חילוניים בחיי, ואינני מבינה איך לא מתעניינים בהם, במקום להתעניין בקיצוניים שחשים ששמים עליהם תווית". 

"עיתונות צריכה לפעול ללא מגבלות, כל עוד הדברים אינם מסיתים לשנאה או לגזענות. כעיתונאים, תפקידנו הוא לספק מידע. לא לקבוע את מידת ה"רגישות" של ציבור מסוים שאתם ממעיטים בערך הקונפליקטים הפנימיים שבו. שוב, לחילול השם ולגזענות אין שום קשר לחופש הביטוי".