השנים הראשונות של העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה, שהיום, ה־1 ביוני, מציינים את יום הולדתו ה־90. כבר 20 שנה מאז שירד מסך אחרון על "דבר". על חורבות בניינו ההיסטורי, ברחוב שינקין 45 פינת רחוב מלצ'ט, צץ בניין דירות גדול ממדים. בקומת המסד - מגוון חנויות. אבות "דבר" בוודאי היו מתהפכים בקברם לו היו שומעים שביניהן אפילו חנות קעקועים, רחמנא ליצלן. נאור ועבדכם הנאמן נועצים מבט שכזה במונומנט וניגשים לשוחח בקפה "תמר" הסמוך, שגם הוא ייהפך החודש להיסטוריה.
בטרם יידרש ל"דבר" של פעם, מציג נאור את הפן האישי שלו. "כילד במושבה גן יבנה, בימים שלפני עידן הטלוויזיה ואמצעי תקשורת מתקדמים אחרים, עיתון 'דבר' היה לי יותר משער לעולם הגדול", הוא מספר. "העיתון, שאותו קראתי בשקיקה, איך אומרים, לא עשה מצב רוח טוב. עדיין לא ידענו על ממדיה האימתניים של השואה, ועקבנו בעניין רב אחר מהלכי הקרבות. די הצטערנו שהצד שלנו, בעלות הברית, לא הפסיק להפסיד באותו שלב של המלחמה".

אז אתה, לימים עורך ״במחנה נח״ל״ ומפקד גלי צה״ל, ערכת את טבילת האש שלך בתקשורת.
"ולא באשמתי. מתישהו בתש"ג, ולא ברור לי כיצד זה קרה, פורסם לראשונה שמי בעמוד האחרון, 'דבר לילדים', כילד בן 8 שתרם 15 גרוש לילדים נצרכים. אינני זוכר כיצד הגעתי לרעיון, אבל הפכתי לגיבור המושבה".
מאותה תרומה הגעת לספר הנוכחי.
"בספרים שאני כותב ועורך אני עוסק בעיתונות בארץ. מזמן רציתי לכתוב על 'דבר', שבעיני הוא אבן ראשה בעיתונות כאן עד קום המדינה; אחר כך - פחות. כשהוכרז פרס על מחקר על הנשיא זלמן שז"ר, או על פועלו, זאת הייתה ההזדמנות שלי להציע ספר על 'דבר', שהוא היה מעורכיו. הספר, שזיכה אותי בפרס, מספר את סיפורו של העיתון של המדינה שבדרך, ששימש מעין שופר של ההנהגה שלה".
קמפיין פתיחה
כשהוקם "דבר", אגב שם שאת המצאתו מייחסים לביאליק, היו קיימים בארץ שני עיתונים יומיים - "הארץ" ו"דואר היום", עיתונו של איתמר בן-אב׳׳י (בנו של אליעזר בן יהודה), שיצא לאור עד 36'. על מקומו המרכזי של "דבר", העיתון היומי של ההסתדרות, שנוסדה ארבע שנים וחצי לפניו, תעיד העובדה שעריכתו הופקדה בידי ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, כשלצדו ד"ר משה בילינסון ושז"ר. עם מותו בטרם עת של ברל, ב-44', הועבר השרביט לשז"ר, שאחז בו חמש שנים, עד שבן גוריון מינה אותו כשר החינוך הראשון.
קדמו להולדת "דבר" צירי לידה ממושכים - חיכוכים בין פלגי תנועת העבודה ובעיות מימון. עליהן יעידו שני מכתבים ששיגר ברל לדב הוז, מראשי היישוב, ששהה אז בחו"ל. באחד מהם, מה-11.2.25, כתב לו: "יש איתך יהודי אחד, בעל בית חרושת לנייר, אשר תקווה ממנו להמציא לנו נייר בתנאים נדיבים".
כעבור שבוע הוסיף ברל וכתב להוז: "א. היכן משיגים אדריסטור, מכונה המדפיסה כתובות על גבי העיתונים? ב. אולי אפשר לרכוש בזול או להשיג במתנה מכונת כתיבה לכתב רומי (לטיני). מייעצים 'אוליבר'. אם יש מי שינדב מכונת כתיבה עברית - לא נתנגד. אני מקווה שהתיאבון השנוררי שלנו לא ירגיזך. נאה שנוררות לכשכמותנו. כסף הלא אין לנו".
שעת השין הלכה והתקרבה. "לשורת הכוחות, החומריים והרוחניים, המאג-דים ומלכדים את הפועל בארץ לחטיבה שבאו לקרוא עיתון או לשחק שחמט ולמעשה היו תפרנים שחיו מפתקאות שקיבלו ממעסיקיהם.

 מרדכי נאור. צילום: אלוני מור
 
אזכורו של ילון בספר גורם לי התרגשות אישית רבה. ילון, לימים איש ירושלים ובמשך שנים רבות עובד המחלקה לכימיה אי-אורגנית באוניברסיטה העברית, היה דודי, אחיה של סבתי שנספתה בשואה. בביקורי אצלו הייתי מוצא אותו לא אחת קורא בעניין רב את עיתונו אגב שתיית תה עם לימון, עיתון שבו כתב בקביעות לעמוד דברי הקוראים.
נח שהם (רטנובסקי), מפועלי הדפוס הראשונים, ולימים מנהל בית הדפוס של העיתון, העיד: ״בין ערביים, אור ליום אחד ביוני, אנו מתחילים בבניין העמודים לגיליון הראשון של עיתון ההסתדרות. ליד שולחן העימוד - כמעט כל עובדי המערכת: זלמן (רובשוב - שז״ר), המומחה לקביעת הצורה של העמודים, מנצח על המלאכה; משה (שרתוק - שרת) עומד מאחורי גבנו ומסתכל בעבודתנו; דוד (זכאי) מראה לברל את רשימתו ומתייעצים על הכותרת. בארבע לפנות בוקר גמרנו סוף־סוף והרינו שותים לחייו הארוכים של היילוד״.
סמוך לזריחה החלה מכונת הדפוס לפלוט עמודים. ״דבר״ הפך מתקווה למציאות. צלם בא לצלם את החבורה המייסדת ובמרכזה - ברל עם כובע לראשו. ברל היה חתום על מאמר המערכת שבו עמד על התעוזה שבהוצאת העיתון. בין הכותבים לששת עמודי העיתון הראשון, לצד סיפור קצר מאת ש״י עגנון, היה אורי צבי גרינברג, שעד מהרה חצה את הקווים לצד השני של המתרס הפוליטי.
שניים ורבע מששת עמודי העיתון הוקדשו למודעות. בין המפרסמים היו בית המסחר ל. אברמוביץ ביפו, ששיווק את ״הטרקטורים המפורסמים בכל העולם - הולט״, בית החרושת לטקסטיל ״לודז׳יה״, בנק ״אנגליא פלשתינא״(כיום בנק לאומי), תיאטרון־ראינוע ״ביתן״ ועוד.
זמן סגירה
״דבר״, שלאיש מקברניטיו לא הייתה הכשרה מקצועית בעיתונות, הפך לעובדה מוגמרת ויצא לדרך. ״זה היה סיפור הצלחה מהרגע הראשון״, מציין נאור ומצביע על כך שביישוב, שבו היו בסך הכל 250 אלף איש, הופץ העיתון ב־17 אלף עותקים, מה שמתורגם ללמעלה מחצי מיליון במספר האוכלוסין כיום.
שמץ של חיוך מעלים העמודים בספר, המתארים את משחקי החתול והעכבר שניהל העיתון בעל הדימוי הירחמיאלי משהו עם שלטונות המנדט והצנזורה שלהם. ״העיתון חטף הרבה פעמים עונש סגירה״, מספר נאור. ״מכיוון שלא צריך היה רישיון לעיתון חד פעמי, היו מוציאים אותו בשם בדוי זמני כמו ׳הגה׳ או 'דבר מועצת פועלי ת״א'״.
סערה לא קטנה חולל גיליון ״דבר״ שהופיע לאחר מותו של זאב ז׳בוטינסקי, מנהיג התנועה היריבה לעיתון הפועלים, ב-4 באוגוסט 40׳. העיתון לא רק שהקדיש לו את כל העמוד הראשון, אלא שהוקדשה לו כותרת ראשית גדולה במסגרת שחורה, כפי שנהגו לכבד אישיות מכוחותינו שהלכה לעולמה. אליהו גולומב, מפקד ״ההגנה״, הוזמן לכתוב על המנוח. מי שהיה חתום על ה״מחדל״ היה שז״ר, שנקרא עקב כך לבירור בוועד הפועל של ההסתדרות, שם היו שדרשו את פיטוריו. שז״ר טען אשר טען והתקבלה החלטה שעל העיתון לקחת בחשבון בעתיד את דעות ההסתדרות והמפלגה.
מספרך ניתן להתרשם שב״דבר״ הייתה הצתה מאוחרת בהתייחסות לשואה.
נאור: ״בשלוש השנים הראשונות של מלחמת העולם תפסו סיקורי הקרבות את הכותרות הראשיות. כשהגיעו הידיעות הראשונות על השואה, היה קשה לתפוס אותן. ׳בכל זאת חיים שם׳, נכתב. במשך חודשים ב׳דבר׳, כמו בעיתונים האחרים, קיוו שבשורות האיוב שהגיעו מאירופה יתגלו כלא נכונות. כמו להנהגת היישוב כאן, גם ל׳דבר׳ לא היה מה לעשות הרבה״.
באביב 68׳, בעודי כתב צעיר ב״חדשות הספורט״, מצאתי את עצמי כותב גם ב״דבר״ ומשתלב, לצד כותבים כמו נחום ברנע ואהוד יערי, במהפכה הרעננה שניסתה לחולל העורכת חנה זמר. עברו מאז 47 שנה. אני והמרואיין הראשון שלי שם, אבי טולדנו, כוכב זמר שהשתחרר זה מקרוב מלהקת גייסות השריון, עדיין כאן; העיתון - מזמן כבר לא. מאות כתבות פרסמתי בו, רובן בתחום התרבות. חלק ממרואייני דאז, בהם שלמה ארצי ומאיר בנאי, אירחתי בחדריו.
״העיתון לא השכיל לצעוד עם הזמן״, מסביר נאור את היעלמות העיתון מבמת ההיסטוריה. ״קמו עיתונים אחרים שעקפו אותו. ׳דבר׳, אם נתבטא בעדינות, נשאר במקומו, אם לא הלך אחורה. שעתו הגדולה חלפה עם הקמת המדינה, כשכמו השלים את משימתו ההיסטורית. לבסוף, העיתון נקלע לחובות כבדים. ניסיונות להנשים אותו בשנות ה-90 לא צלחו. הוא נסגר סופית ב-96׳ והבניין שלו נהרס עד היסוד״. 
כותב את המדינה
ד״ר מרדכי נאור מפרסם ספרים בקצב מעורר השתאות. ״כמי שגדל בבית ערכי של אנשי עבודה, נכנס לי לראש כבר אז הג׳וק של ארץ ישראל״, מעיד מי שבין ספריו הרבים ״מסיפורי ארץ אהבתי״, ״ספר העליות״, ״העם היהודי במאה העשרים״, ״לקסיקון ישראל״, ״ספר המאה״ ועוד הרבה מאוד. ״זה המעט שאני יכול לעשות נוכח חוסר הידע בתולדות המדינה״. במקביל לספר על ״דבר״ הוציא באחרונה נאור, תושב הרצליה, בעלה של הסופרת והפזמונאית לאה נאור, שלושה ספרים נוספים: ״יום שישי הגדול״, על הדרמה הגדולה של הקמת המדינה וסיפוריהם של 37 החותמים על מגילת העצמאות; ״בים, ביבשה וגם באוויר, מבט חדש על ההעפלה״ ו״כוכבים ופסים בארץ ישראל״, על המעורבות האמריקאית המוקדמת בארץ הקודש בין השנים 1948-1840.