במטוס בדרך חזרה, על נייר של אייר פראנס, התחילה לירי לכתוב את שירה הידוע ״כרמי שלי לא נטרתי״. נדב, מיוגע משדה התעופה הענק ומהטיסה, עיין בדפים שתמר נתנה לו מן החומר לדוקטורט שלה. הוא מצא מזור לנפשו בדברי אפלטון על האישה ושמח באפשרות לקנטר את לירי שלו ולהורידה ממרומי השיכרון האולימפי שלה. ״את יודעת איך אפלטון מגדיר את האישה״, הוא אמר לה מצטט מהדף שבידו, ״אסון בעטיפה יפה״. היא צחקה והשיבה לו: ״מה רע בעטיפה יפה?״, והוא ענה ״תשמעי הלאה מה אומר לנו אפלטון: 'הרמס נטע בנפשה של האישה מרמה וחוסר בושה, וסיגל לה כישרון לשקר, לבגוד ולהוליך שולל'״. ״ואת זה קיבלת מאמא שלי???״, תמהה לירי. ״את זה״, ענה, ״וגם אותך קיבלתי, לטוב ולרע״. ״אז בוא נחפש את הטוב״, אמרה לירי, חיבקה ונישקה אותו, כאשר בעיני רוחה היא רואה גברים אחרים.
השיבה הביתה עוררה בלב כל החבורה שמחה ותקווה למנוחה ורגיעה. הכלב זאוס שמח לשוב אל הסביבה המוכרת לו ולהרים כל מה שנפל מידו האחת של נדב ולהניח על ברכיו. ראג'י, שהתייגע קשות במטוס ובשדות התעופה, שמח לחזור לשגרה. ינון ותמר הלכו לבקר את יובל בנם הרפתן, ומצאו לשמחתם בחדרו בת זוג מקסיקנית, גיורת שעלתה מברזיל ושמה אמפרו. יובל בישר להם שבקרוב תהיה חתונה, בביטחון של קיבוצניק צעיר אופטימי, שיודע מה מצפה לו בעתיד.
אמפרו סיפרה להם, בעברית של טרם אולפן, שאביה עבד בסניף בנק ״ספרא״ במקסיקו סיטי. כיוון שהצליח, העבירו אותו אל הנהלת הבנק בסאו פאולו. אמה סירבה לעזוב את משפחתה הענפה וכך נדדה אמפרו בין אמא לאבא. בסאו פאולו פגשה רב צעיר ומקסים ששכנע אותה להתגייר ולעלות לארץ הקודש. היא הגיעה לקיבוץ וביקשה להתקבל למועמדות. ועדת שיכון, שבה היה יובל חבר, התלבטה היכן לשכן אותה. לא התאים לשלוח אותה אל בין המתנדבים, כולם דוברי אנגלית וזמניים, כאשר היא מבקשת להתקבל למועמדות ולחיות בקיבוץ. חדר פנוי לא נמצא. ואז הציע יובל שתגור בינתיים אצלו ״כי ממילא יש לי מיטה רזרבית לאחים שלי שנוחתים מפעם לפעם בהפתעה בארץ״. ומאז הם גרים יחד, חולבים יחד וחולמים יחד. מחכים לשובה של המשפחה מפריז כדי לקבוע מועד לחתונה.
אמפרו, עם רעמת שיער שחור כזפת וזוג עיניים בורקות, סיפרה בתמימותה לתמר שיובל אמר לה ״אפילו את הכלב זאוס לקחו איתם ואותי השאירו. אבל איזה מזל, כי אחרת לא הייתי פוגש אותך וחוטף אותך״.
חברי הקיבוץ, ובעיקר החברות, קיבלו בקנאה לא מוסתרת את השבים מעיר האורות והמוזיאונים, מהעולם הגדול ומהתהילה. שפרה פגשה את לירי על המדרכה ואמרה לה ״מתי נוסעים להוליווד? שמעתי שבראד פיט מחכה לך״. שרה׳לה חיבקה אותה ולחשה באוזנה ״תמשיכי לעשות חיים. את ממזרתה שאפילו כיסא גלגלים לא יעצור בעדה. פעם שחקנית תמיד שחקנית״. ושימי חיבק אותה חיבוק חברי ואמר: ״להגיד לך את האמת?! כולנו מקנאים בך״. מרוב החברים הקנאה ניבטה מהעיניים והכעס על ״אי השוויון׳׳ פעפע מבפנים.
לא עברו שבועיים מיום שובם לקיבוץ ובטרם חזרו החיים למסלולם ואירוע קשה, בלתי צפוי, הביא אסון על הקיבוץ היושב על הגבול, ועל המשפחה היושבת על כיסא גלגלים. שני מחבלים עברו את הגבול בחשכת הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות פרצו לרפת בשעת חליבת הבוקר ורצחו בדם קר את יובל ואת אמפרו. דמם של השניים התערב בדמן של פרות פצועות וזרם בכמויות מבהילות אל מחוץ לרפת. האדמה בלעה את דם האדם כאילו היה זה גשם אדום. ארבע היריות לא העירו את חברי הקיבוץ משנתם, אבל הבהילו אל הרפת את שני השומרים שטיגנו צ׳יפם במטבח. ואלה העירו את כיתת הכוננות והתקשרו לצבא. בכל הבתים נדלקו האורות, והידיעה על האסון שטפה את הקיבוץ. הילדים נכנסו לחרדה. הוריהם הוצפו במחשבות אם להמשיך לגדל ילדים כאן על הגבול, או לעבור למקום בטוח. המחבלים נהרגו, אומנם, בעת חציית הגבול בחזרה, אבל זו הייתה נחמה פורתא.
ראג׳י המטפל ההודי, שקפץ החוצה לשמע היריות, היה הראשון שבישר ללירי את הבשורה המרה. לראשונה, מאז היכרותם, הוא חיבק אותה בחוזקה והיא נצמדה אליו המומה, עד שחשה, מזועזעת, את הלהט שעבר מאברו לעברה. שטופת דמעות, היא קראה ״לא נכון!״ ונצמדה אליו בחוזקה, חוששת מנפילה. ואכן, המפגש האקראי בין מוות לסקס מוטט אותה נפשית ופיזית והיא צנחה לארץ כבובת סמרטוטים, נאחזת בימינה בחגורתו ונבהלת מן הריחות העזים שהציפו את פניה. לא הייתה לו ברירה, אלא להרים אותה בזרועותיו הארוכות והחזקות ולהניח אותה על מיטתה. כמו ילדה קטנה, בוכייה. צמרמורת הרת גורל עברה מגוף אל גוף. הוא היה המום לא פחות ממנה. לירי ממיטתה, מיטלטלת בין תחושות מותניה לבין תחושות לבה, העבירה את הבשורה המרה לנדב. היא הרגישה אשמה שהשאירו מאחוריהם את יובל לבדו בקיבוץ והיו כל כך עסוקים בענייניהם, שאפילו לא התקשרו איתו מפריז ולא ידעו מה קורה אצלו. זה לא השוק הראשון שעברה בחייה, אבל הוא היה הגדול מכולם. אל האח הצעיר, הקרוב מכולם פיזית, מעולם לא גילתה חיבה ואהבה מספקת של האחות הגדולה. זה הכביד עליה היום יותר מאשר אי־פעם. הייתה עסוקה בעצמה, בשיריה, בילדיה ובבעלה. כמו יוסף ואחיו. עכשיו נזרקה לבור. הרגשי.
נדב תפס קריזה, גידף וקילל בערבית וברוסית וסיכם בצעקה: ״עד מתי, לעזאזל, שני השבטים הפרימיטיביים האלה ישחטו אחד את השני?! אנחנו יותר מטומטמים משבטי הטוטסי והפוצי ששחטו זה את זה ברואנדה״.
הזוג הצעיר שעמד להתחתן הובא לקבורה במקום לחופה. הם נקברו זה לצד זו, בנוכחות אביה של אמפרו שהגיע המום, ולא נשאר אפילו ללון.
ההלוויה הייתה מרשימה. המונים נהרו מכל יישובי הסביבה. הגיעו צוותי טלוויזיה שנדחו על ידי המשפחה והסתפקו בצילום המכוניות הנוהרות אל הקיבוץ האבל. הקיבוצים יודעים ומנוסים בהלוויות ובחתונות. הסולידריות יוצאת, אז, לאור. במקרה זה הייתה הלוויה במקום חתונה, של זוג צעיר, בן הקיבוץ ועולה חדשה גיורת, שחלמה על ארץ הקודש וחלומה הסתיים בסיוט. נקברה בארץ הקודש במקום לחיות בה.
לתמר וינון הייתה זו המכה הגדולה בחייהם. האחים הגיעו מחו״ל. לירי ומשפחתה הצטרפו אליהם לשבעה, לאחר שיצקו בחיפזון שיפוע של בטון שאפשר לכיסא הגלגלים להיכנס אל ביתם.
הם היו רחוקים מהדת כמרחק ז׳מבון מקממבר, אבל המוסד המסורתי של השבעה היה בעיניהם, כמו בעיני חילונים רבים אחרים, חיוני. חשוב וחכם לעבור בצוותא את האבל הכבד ולאפשר למנחמים להגיע ולהרגיע בזה אחר זה, יום אחר יום.
גפן הקטן הרגיש שמשהו נורא קרה למשפחה וביקש שוב ושוב ללכת לרפת לראות איך יובל חולב את הפרות במכונה. היה צריך להסביר לו שוב ושוב שדוד יובל איננו, ומישהו אחר יחלוב את הפרות. להלוויה לא לקחו אותו. החליטו להראות לו את הקבר רק לאחר שיהיו מצבות ולאחר שהוא יעכל את האירוע.
להרגשת האבל הצטרפה בקיבוץ גם הרגשת הפחד מפני הגבול הסמוך. הזיכרונות מימי הקטיושות והלינה במקלטים חזרו וצפו והעלו, מצד אחד, זעם על השכנים הרצחניים, ומצד שני, כמיהה לשלום ושלווה ושכנות טובה.
לשבעה הגיעו כמחצית חברי הקיבוץ. המחצית שלא הגיעה כללה, מצד אחד, את החילונים ״להכעיס״ ומצד שני את אלה שמעולם לא דרכו בביתה של המשפחה האבלה ולא הרגישו קרבה מספקת.
בימי השבעה גוברת החמלה על הקנאה, אבל מיד לאחריהם חוזרת הקנאה ההרסנית ומשתלטת. אותה קנאה שהוגי הרעיון הקיבוצי האמינו שחיי השיתוף והיחד יצמצמו אותה, והתבדו.
באחד מימי השבעה, לאחר שנותרו לבדן, התיישבה בלהה לוצאטו לצדה של לירי, ומתוך חברות וחמלה, סיפרה לה שאביה הוא ממשפחה של מקובלים והוא מאמין באמונה שלמה שקנאה גדולה וציבורית מביאה עין הרע. ״אמא שלי״, אמרה לה, ״ניסתה להרחיק אותי מכל זה, אבל החיים מוכיחים לי שיש בזה משהו. תשאלי בהזדמנות את מזל שליין על מה שקרה להם בגלל עין הרע, ואיך מזוזה בדלת וחמסה בכניסה הצילו אותם ממחלת הסרטן. אני לא לוחצת עלייך״, אמרה לה, ״אבל תחשבי על זה. אם זה לא יועיל, זה לא יזיק״.
היא הוציאה מכיסה מזוזה ארוזה בנייר דק ונתנה ללירי. ולירי חשבה ״אם בפריז הסכמתי להתקנת מזוזה, למה שכאן אסרב?! על החמסה אני עוד צריכה לחשוב״. היא חיבקה את בלהה והודתה לה. ״עכשיו״, היא חשבה, ״צריך רק לשכנע את נדב. זה לא יהיה קל״.
תמר הייתה שבורה. מעולם לא האמינה שהיא ניתנת להישבר, אבל אובדן בן, אם כי הוא שכיח במקומותינו, הוא מכה שהורים לא יכולים לעמוד בה. החיים אחרי אינם כמו אלה שלפני, ולא נגזים אם נאמר - החיים אחרי השכול אינם חיים. היא קיבלה בחזרה את הדוקטורט עם הערות ובקשות לתיקונים פה ושם. הניחה אותו במגירה ונעלה אותה.
ינון החליט לצאת לפנסיה מוקדמת ובטרם עשה זאת חש תעוקה בחזהו וכאבים בזרוע שמאל. הובהל לבית החולים ועבר צנתור מציל חיים. ההגבלות שהטילו עליו הרופאים החדירו בו תסכול ותחושת זקנה בטרם עת. ״זה לא אותו ינון״, התלחשו חברים וחברות על צומת המדרכות, שבו התעכבו יום־יום ״לדבר מילה״.
גפן הפטפטן, שידע ואהב לשיר, היה, הוא ואחותו הקטנה, מרכז חיי המשפחה השבורה. אילאיל לא הבינה מה קורה, אבל גפן הרגיש כמה רע למשפחה מסביב והתנחם בחברת ילדי הגן ובחגים שחגגו בגן ונזנחו בבית ההורים ובבית סבא וסבתא. שם היו להם הרבה צעצועים ומעט שמחה. ילדים קוראים בעיניים, מרגישים היטב כשהעיניים מסביבם עצובות.
ספרו החדש של אמנון שמוש, ״פרקי לירי וסיפורי המחצית השלישית״, יצא בהוצאת מסדה המחודשת.