אם הייתם אומרים לי לפני 40 שנה (41 ליתר דיוק), כשניצבתי לראשונה על חופי הכרך, מזוודה אחת ביד ובלוריתי המתנפנפת מנסה נואשות לחצות את הרוביקון, שאעמוד כאן היום, בגדה האחרת של החיים, עם ספר שירים שנכתבו אי שם במשעולים בין 1974 ל־1984 – זה אפילו לא היה נשמע כמו הזיה. זה פשוט לא היה. גם שירים, מתברר, צריכים לנדוד לפעמים 40 שנה במדבר כדי להפוך לספר.
המעניין הוא שמכל החלומות המככבים ברפרטואר הפנטזיות הרטובות שלי, דווקא "אקורדים בשיפוע" הסתתר עמוק־עמוק בתחתית המזרן. לחשוב שהשיר האחרון בספר נכתב באוקטובר 1984, ומאז הוא שוכב - ישן יותר נכון - כאבן שאין לה הופכין. כך עברו עשרות שנים בתלאות אינספור, והשירים, הנשארים אחרי שהחיים נגמרים, הלכו לאיבוד במשעולי החיים וצללו למצולות השכחה.
תיכון 1973 /מחזור סיום
קאט לפלאשבק מאוקטובר 1975. סחבק סטודנט שנה א' לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בניין מקסיקו. פנים. שעת דמדומים. דליה מבורך ניגשת אלי מאחור, אומרת לי נעים מאוד, אני דליה, אנחנו לומדים ביחד. נעים מאוד. לחיצת יד רפה. תשמע, דוד קרא את הקטע שכתבת ("מיומנו של משורר מתוסכל") שפרסמת ב"יתוש" (עיתון הסטודנטים) וביקש שתבוא לשיעורים שלו בחוג לספרות.
רק שנייה, מי זה דוד? דוד אבידן. הלם. שתיקה. רק רגע, מה לך ולאבידן? הוא חבר שלי. מה חבר שלך? בן כמה הוא? 41. בת כמה את? 20. או־קיי. רק שנייה, מה זה השיעורים שלו? מה הוא מלמד? כידוע לך, הלכתי ללמוד קולנוע, לא ספרות.
תסמונת שאול - או לא - לאבידן לא אומרים לא. "תרגילים בהבנה ביצועית" הוא קרא לשיעורי הכתיבה שלו. כל מי שעדיין כותב בעט ובנייר, שיבוא לשיעור הבא, אך ורק עם טקסט מתוקתק במכונת כתיבה. אם לא, שלא יבוא, תבע אבידן מהפלבאים שעדיין כתבו ב־1975 בעט נובע.
אני זוכר את כל הדרך לרחוב יהודה הלוי, שם שכרתי מכונת כתיבה ("אוליבטי"). איכשהו, בידיים השמאליות שלי, הצלחתי להתגבר על מהמורות סרט הדיו והקלידים, והלכתי לשיעור השני מתוקתק למהדרין. ככה זה רץ במשך חצי שנה, שעה בשבוע.
טו מייק א לונג סטורי שורט. הגעתי לאבידן עם טיסן קטן ומושתן, ועברתי "קורס טיס מזורז". לא זוכר בדיוק מה למדתי שם, אבל דבר אחד אני כן זוכר. פתאום השירים ה"מסכנים" שלי קיבלו כנפיים והתחילו לעוף. פתאום הפכתי ל"שדה תעופה". והדבר הכי גרוע, שכחתי לנחות. עד הנפילה הגדולה. "אם לא הייתי כותב, היו צריכים לאשפז את כל חברי", כתבתי, לא בצחוק, בתקופת הקפיצה הגדולה.
נפשי כעפר לכל תהיה
ב־2005, אחרי 30 שנה, הפכתי - לא ניכנס עכשיו - לעורך "אנשים". אחד הכתבים הראשונים שאיתם נפגשתי היה אבי אליאס. לא הכרתי אותו לפני. הצלם חנוך גריזיצקי המליץ לו עלי (ולי עליו).
אחרי כמה חודשים, אומר לי אבי: מישהו הלשין עליך (שימו לב: לא הדליף, לא גילה, לא חשף, לא סיפר) שאתה כותב שירים. שתיקה. חיוך מתפשט ביום מר. מי זה המישהו הזה? אני תוהה. תאמין לי, אפילו אני שכחתי מזה. רוני סומק, הוא ממתיק סוד. הופה'לה. אבל מה פתאום עכשיו פתאום היום? מה
'כפת'ך. סתום ת'פה. שלח לי ת'שירים. אני רוצה לקרוא.
אז עשיתי סנד לקובץ "אקורדים בשיפוע", שהיה ספון בספריית "חלומות" הצהבהבה. אבי קרא וחזר די מהר. בסך הכל אהבתי. לא רע. את השירים הארוכים שלך פחות אהבתי, ת'יודע, אין לי ראש לזיוני מוח. בכל מקרה, אהבתי, לא אהבתי, אתה חייב להוציא ת'ספר, הוא ירה לרקתי כדור אקדח רך. עזוב, ניסיתי להוריד אותו מהעניין. מה לי ולשירה עכשיו. עוד מעט בחירות. אולמרט הולך להיות ראש ממשלה. גורל האומה, ת'יודע. מה שירים עכשיו?
"זה לא פייר כלפי השירים", ניסח אבי היקר כתב הגנה מדויק עד כאב, והטה את כף המאזניים לטובת ה"שיפוע". "לשירים יש חיים משלהם. אתה כבר לא חשוב".
בסוף נובמבר 2011 נפטר אבי אליאס בעקבות הסתבכות של מחלת הסוכרת שממנה סבל שנים ארוכות. הבשורה הייתה קשה לעיכול, אבל מאותו רגע שאבי כבר לא היה שם יותר ללחוץ עלי, הבנתי ש"אקורדים בשיפוע" הוא אחת מצוואותיו. "אתה חייב להוציא את הספר הזה", המשיך קולו העבה, החורך, להדהד בתוכי.
בעקבות מותו הפתאומי של אבי, זכיתי להכיר משורר נוסף, יחזקאל נפשי, שביקש לכתוב הספד לאבי ב"פוסט". אחרי שסיפרתי לו על ה"צוואה" של אבי, אמר לי נפשי: אבי אמר לך שאתה חייב להוציא את הספר. אני אוציא לך אותו בהוצאת "עמדה". נפשי כעפר לכל תהיה. כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. הייתי כחולם. אז ימלא שחוק פי, ולשוני רינה.