"אם תמרה את פי הקיסר, יותז ראשך מעליך מחר!", כך מאיימת הקיסרית הסינית המרושעת על חרש הפעמונים קואן־יו וחוזרת ומהלכת עליו אימים ב״ילדת הפעמון״, ספר הילדים החדש שכתבה נאוה סמל בעקבות אגדה סינית עתיקה, שהופיע בימים אלה בהוצאת ״דני ספרים״. את מתחרה עם דאע״ש? אני שואל כולי מצומרר את הסופרת עתירת הדמיון.



״ככל שהתופעה מעוררת החלחלה של עריפת ראשים הפכה באחרונה למציאות, לפחות כאיום היא נמצאת בהרבה אגדות״, משיבה סמל. ״מעבר לכך, מי שניבא באחרונה את התופעה זאת לא אני, אלא 'משחקי הכס', שם עורפים בסיטונות. הם התחילו לפני. גם ב׳טיודור', בטלוויזיה, סדרה המשחזרת את תקופת הנרי השמיני ושש נשותיו, עורפים בכל פרק ראש, מאן בולן ועד קרומוול. אז נא לא להאשים אותי. חוץ מזה, לעומת דאע״ש, שם הזוועות מתבצעות במציאות, כאן האיום מילולי בלבד ולא יוצא מהאגדה. קוני, ילדה מתל אביב, יתומה מאם, נחשפת לתופעה תוך כדי טיסה עם אביה לבייג'ינג עם מינויו לשגריר ישראל בסין. בטיסה מעניק לה האב גונג סיני קטן, שממנו מהדהדת האגדה על חרש פעמונים, שהצטווה על ידי הקיסר והקיסרית לצקת פעמון בעל צליל שכמותו לא נשמע מעולם, ולא - יוצא להורג״.



בגובה העיניים


״ילדת הפעמון״ נכתב תחילה כמחזה לתיאטרון המדיטק בשיתוף בית ליסין. ״לא נגעתי באגדה הסינית המקורית, שממש הקסימה וכישפה אותי בהיותי ילדה, אם כי הרשיתי לעצמי לחתור תחתיה, כמו קוני שהחליטה שבאגדה שלה לא תהיה אפילו טיפת דם״, היא אומרת.



בשיחה מוקדמת בינינו הלנת נגד מגמה של המתקת אגדות. והנה, כשקוני מתערבת בסיפור ומחוללת הפי אנד, היש המתקה גדולה מזו?
״כאן זאת איננה המתקה, אלא תיקון. השאלה היא האם עלינו לקבל מסרים של עריצות, או שמא אנחנו יכולים למרוד ולקחת מהאגדה את המסרים שאנחנו רוצים לקבל ממנה ולספר אותה אחרת. עם זאת, אני נגד הסתרת האמת, כפי שעשו המתרגמים לעברית של 'בן המלך והעני'. הם צנזרו בתרגומים שלהם את מארק טוויין, שסיפר על אלימות במשפחה. אפילו יש אצלו תיאור של הוצאה להורג״.



צריך לספר לילדים הכל?
״הכל ובגובה העיניים שלהם, בוודאי לא להסתיר מהם דברים. מוטב שידעו אותם, וילמדו להקשיב, להפגין רגישות כלפי הזולת ומודעות לצערם של אחרים, גם אם לפעמים נדמה שאנחנו נמצאים בעולם של חירשים, שבו כל אחד שומע רק את עצמו. בעיקר אני לא רוצה לתקוע להם מסרים דידקטיים, אלא להעביר אותם חוויה, כפי שקוני, ילדה ישראלית עכשווית, עוברת״.





צילום: יח"צ




נסעת לסין לשם כתיבת הספר?
״לא נדרשתי לכך. אם לצורך כתיבת 'ראש עקום', ספר העוסק בפליטים יהודים בצפון איטליה לאחר השואה, נסעתי לשם שלוש פעמים, מכיוון ש'ילדת הפעמון' היא אגדה, יכולתי לכתוב את הספר מהדמיון, כשאת הצד הוויזואלי השלימה המאיירת זגני אורמוט־דורבין, ילידת הונג קונג. בסין ביקרתי לראשונה אחרי כתיבת הספר, לפני חצי שנה, במשלחת מטעם משרד החוץ. קיבלו אותנו נהדר, אבל היה בעיקר קר. תאר לעצמך שלחומה הסינית הגענו בקור מקפיא עצמות של מינוס עשר מעלות״.



איזה מספרייך יוצא שם לאור?
״דווקא 'לעוף מכאן', הנוגע ביהודי ג'רבה בתקופת השואה. ואולי לא במקרה. הסינים מתמודדים באחרונה עם הזיכרון הטראומטי שלהם מהטבח שהיפנים ערכו ב־37' בנאנג׳ינג. בדיוק היינו שם כשציינו את יום הזיכרון הלאומי לנפגעי הטבח ונשאלתי לא מעט על נושא הנחלת הזיכרון״.



אגב, אם את טוענת שלא היית קודם לכן בסין, לא נסעת לשם עם בעלך, נעם סמל, מנכ׳׳ל הקאמרי, במסעות תיאטרונו לבייג'ינג?
״מאז שבשנות ה־80, בהיותו מנכ״ל תיאטרון חיפה, נסעתי איתם לפסטיבל אדינבורו ומצאתי את עצמי מחלקת פלאיירים ברחובות, אני לא נוסעת יותר עם העבודה שלו. זה עיקרון אצלי. הפרדת כוחות! זאת טריטוריה נפרדת. כשהם נוסעים, אני לא צריכה להיות שם״.



נראה שהתערבותך בתכנים, כפי שקוני מתערבת באגדת ילדת הפעמון, לא זרה לך.
״ממש לא. כך יהיה בספר הבא שלי, 'מזמור לתנ״ך', שיופיע בשבועות הקרובים בהוצאת במעין הצדעה לאחת היצירות שהכי אהבתי בילדותי - 'המגילה' מאת איציק מאנגר. בספר, המיועד למבוגרים, תהיה אסופת שירי קברט בחרוזים, שבסופם שיר ערש ששר אלוהים לאדם הראשון. יהיו בו מעין השלמות לתנ״ך, כמו תגובת אמה של בת יפתח על מה שקרה לה או מה אמרה ושתי לאסתר לפני שהלכה לאחשוורוש. בסיכומו של דבר, יצא לי מעין תנ״ך אלטרנטיבי מתוך מבט של היום והוא מזכיר ריקוד טנגו, כשמחבר התנ״ך עשה את הצעד הראשון של הריקוד ואני נכנסת היכן שאפשר״.




"לא נוסעת יותר עם העבודה שלו". הבעל נעם סמל. צילום: יח"צ


מחלקת ספרים


אתמול, לקראת דיון בכנסת בנושא חוק הסופרים השנוי במחלוקת, פנו 140 סופרים בעצומה לשרת התרבות מירי רגב ודרשו ממנה לא לבטל את חוק הסופרים. גם סמל נמנית עם החותמים על העצומה.



״כשם שלא צריך לשפוך את האמבטיה עם התינוק, כן אין לבטל את חוק הספרים, כפי שהיו שהציעו״, היא אומרת. ״לעומת זאת, אם באמת רוצים להוזיל את מחירי הספרים, יש לבטל את המע״מ עליהם, כמקובל ברוב מדינות ה-OECD המתוקנות. לאלה שנוגעים בנושא, אומר - מספיק עם הדמגוגיה שבדיבורים על הוזלת הספרים. קודם כל תורידו את המע״מ, חברים, ותראו איך שהאנשים יקראו יותר ספרים. הייתי בעד חוק הספרים בעת חקיקתו ואני בעדו גם כעת, אם כי אולי להוסיף ולעגן בחוק את הסדרת ההנחות ואת עניין הרשתות. אף פעם לא אהבתי את הקטע של 'ארבע במאה'. בעקבות החוק, אדם כבר לא משוטט סתם כך בחנות, כשאגב כך היו דוחפים לו לפרצוף ספרים שלא היה לו בהם כל עניין וצורך. כיום, אדם מגיע לחנות לאחר שקרא ביקורת על ספר, או שמע חוות דעת מאחרים ומצביע בדיוק על מה שהוא רוצה״.



זה יוצא לו יותר זול?
״בוודאי! אם לפני החוק אדם היה משלם 100 שקלים על יותר ספרים, כיום הוא משלם את המחיר הנקוב על הספר המסוים שהוא רוצה והוא לא יוצא מהחנות עם משקל עודף של ספרים שאין לו מושג למי לתרום אותם. כשאני קיבלתי ארבעה במאה, ישר הייתי תורמת שלושה מהספרים. אגב, כל ספר, שאני קונה ונהנית ממנו, אני מחפשת מי עוד יכול ליהנות ממנו, כפי שאומר פתגם סיני עתיק. אני משאירה אצלי רק ספרים שאני יודעת שאצטרך לעיין בהם לפחות פעם נוספת. למעשה, רוב הספרים בספרייה שלי הם ספרי עיון ואוסף גדול מאוד ויפה של ספרי ילדים ונוער ישנים, שאספתי. זה מה שנשאר. כל היתר הולך הלאה, לחובבי קריאה כמוני באשר הם. אני מחלקת את הספרים לפי הטעם של האנשים סביבי. כך הספר לא הולך חלילה לגריסה".



לעומת סופרים, בעיקר סופרות, המתהדרים בעשרות, אפילו מאות, כותרים, סמל מוציאה כעת רק את ספרה ה־18, אך יצירותיה זכו במהלך השנים להדים רבים ולפרסים. "איכשהו היצירות שלי מתפזרות בין תחומים שונים ואכן זוכות ברובן להדים בלי שאדחוף", היא אומרת. "מה שיצא, יצא ואני תמיד ביצירה הבאה, כשהמוטו שלי, הכתוב על המחשב אצלי ומלווה אותי שנים, הוא כדברי סמואל בקט - 'נסה שוב, היכשל שוב והשתפר בכישלון'".




דורשת מהשרה רגב לא לבטל את חוק הספרים. צילום: מרק ישראל סלם


היו לך כשלונות?
"בטח! אף אחד לא מבטיח לי שכל מה שאני מוציאה ייהפך לרב מכר. מה שבעיניים אחרות לא נראה ככישלון, עלול להיראות בעיני ככישלון. או שלא הצלחתי להגיד מה שרציתי, או ששותפי בהוצאת היצירה לאור, בין אם בתיאטרון, בין אם במוזיקה, לא היו כפי שקיוויתי. לפעמים אתה יוצא עם ספינה לדרך והספנים שאיתך לא עושים את המצופה מהם. כישלון או לא, ספר שכבר יצא, אני לא יכולה לעשות לו שום תיקון, אלא אם אני מוציאה אותו בפורמט אחר. ספר הוא משהו שקופא בזמן. הרי לא כותבים אותו מחדש במהדורה הבאה שלו. זה בניגוד למחזה, שבכל פעם שהוא מועלה, מקבל חיים חדשים ויכול להשתנות. בלי לנסות להשתוות לשייקספיר, המחזות שלו מועלים אחרת בכל הצגה. אם שאלת אם אני חסרת מנוח, זה רק בהקשר הילדי שבי, כמי שהיא סקרנית ומחפשת הרפתקאות ולפרוץ את הגבולות, וכל ספר שלה שונה מקודמו. כך אני עוברת, כאמור, מסיפור־אגדה לקברט תנ"כי וממנו לספר מדע בדיוני. בו בזמן אני בחזרות באנסמבל עתים של רנה ירושלמי - שם הספר שלי 'אישראל', על מדינה יהודית באי באמריקה, יהפוך להצגה פוליטית. זה מה שאני אוהבת. חלילה וחס לא לחזור על עצמי. כישלון יהיה מבחינתי אם אעשה עוד פעם מה שעשיתי קודם".



בד בבד את מהסופרים הישראלים המתורגמים ביותר בחו״ל.
"מהמתורגמים. את ה'ביותר' אני משאירה לעמוס עוז, לדויד גרוסמן ולצרויה שלו, שאני לא מתחרה בהם. ספרים שלי מופיעים גם בחו"ל. כשאני יכולה, אני נוכחת בהשקות שלהם שם, אבל לרוב אין לי פנאי לכך".



מתי את כותבת?
"כל הזמן. כשאני כותבת ספר, הוא לא מניח לי. אני תמיד עם פנקסים בכל הכיסים. זה פק"ל אצלי. כשבא לי רעיון, בין אם אני באוטו ברמזור, בין אם תוך כדי הכנת שניצל במטבח, אני רושמת אותו. סופר ישראלי אחד סיפר לי שכדי לכתוב הוא שם תקליט של באך, מעמעם את האורות, כי השמש הישראלית מאוד מפריעה לו, ועובר לכוננות של כתיבה. כששאל איך זה אצלי, השבתי לו ש'כשאני רוצה לכתוב, אני מפעילה מכונת כביסה'. אין לך מושג כמה אני אוהבת את הרעש המונוטוני של מכונת הכביסה. זה מגן עלי - מי שלא מפסיקה לכתוב על השואה - מפני החומרים הקשים שאני נוגעת בהם בכתיבה. אלמלא כן, הייתי קורסת בתוך הבור של עצמי".



הווילה בטוסקנה כבר מוכנה לקראת השלמת ספרך הבא?
"השתגעת? אני צריכה את הבית! כסופרת, עלי להכניס לווריד שלי כל הזמן את הקיום היומיומי שלי. לא מסוגלת לתפקד בלי שנעם, בעלי, וילדי אייר, אילאיל ונימדור, יהיו בתמונה. טוסקנה? קיבלתי הצעה קוסמת לצאת על חשבון הברון לשלושה חודשים של כתיבה על שפת אגם יפהפה בארצות הברית. אפילו הציעו לי משכורת, שרק אבוא, אבל מבחינתי אין כמו הבית".



ילדייך בעקבותייך?
"בחלקם. אייר, שחזר ארצה מהמסעות שלו בחו״ל, עוסק במוזיקת עולם, והתאומים אילאיל ונימדור הם סטודנטים שנה שנייה באוניברסיטת תל אביב. אילאיל לומדת תיאטרון - התפוח לא נפל פה הרחק מהעץ - ונימי לומד מזרח תיכון ולימודי האסלאם. הוא התיקון. אנחנו תמיד אומרים לו - 'אתה תעשה את השלום'".



הוא הקשר שלך לאקטואליה?
"לא רק הוא. האקטואליה מבצבצת מכל מה שאני כותבת, אפילו מ'ילדת הפעמון', כשמסרים של חירות היוצר רלוונטיים מתמיד ועולים מהספר. כשהקיסרית דורשת שהעולם יפער פה בקול אחד, עונה לה חרש הפעמונים שהעולם מלא קולות בודדים״.



הקיסרית היא מירי רגב?
"לא אמרתי את זה. חלילה! אבל, כנראה, תמיד יהיו כאלה החושבים שעל העולם לדבר בקול אחד״.



מה עשו לך ה׳׳רעשים׳׳ באחרונה בתחום התרבות? את רק משקיפה מהיציע?
״אני נותנת ליצירה שלי לדבר בשמי. במקום לפרסם בעיתון איזו מסה או לתת נאום, מה שאני לא יודעת לעשות, אני נותנת לדמויות שאני יוצרת לעמוד על הבמה ולדבר במקומי״.



שמת לב שלא התייחסנו לאחיך, שלמה ארצי?
״שלמה אכן לא צריך שאתייחס אליו בראיונות. אם אני סירה בקושי עם שני מפרשים ומשוט, הוא נושאת מטוסים. נראה לי ששנינו הולכים לאורו של אבא שלנו, שורד השואה יצחק ארצי, מי שהאמין בחירות המחשבה ובחירות הביטוי. אין יום שהוא לא מלווה אותי״.