בהינף אחד יצאו עתה לאור מחודש שני כרכים הכוללים חלק מיצירותיו המעטות של ג׳רום דייוויד סלינג׳ר, סופר ותעלומה. סלינג׳ר כתב בעיקר במחצית השנייה של שנות ה־40 ובתהילת שנות ה־50 של המאה הקודמת. היצירה האחרונה שלו פורסמה ב״ניו יורקר״ ביוני 1965. "1924 ,16 Hapworth", שמה. אפשר לקרוא את הנובלה, שאינה אלא מכתב של חייל לאחיו, בארכיון הדיגיטלי של המגזין.



סלינג׳ר, שאביו היה בנו של רב ושיהדות מוזכרת בסיפוריו לא פעם, פרסם קומץ יצירות. משהו קרה לו בתחילת דרכו, שנקטעה בשנתיים של שירות צבאי במלחמת העולם השנייה באירופה, ובתוכן הפלישה לנורמנדי. אחרי השחרור לקה בהתמוטטות עצבים, וב־1951 יצא לאור הרומן הראשון שלו, ״התפסן בשדה השיפון״.



הצלחת סיפורו של הולדן קולפילד, נער רגיש ולא שגרתי, שלחה את יוצרו לעשרות שנים של הסתגרות בעיירה צפונית, עד מותו ב-2010 כשהוא בן 91. המסתורין שאפף אותו תרם ודאי לרעב העולמי ליצירתו, אבל כתיבתו היחודית, השואפת לצמצום ודיוק בעיצוב נעורים אמריקאיים, היא שמציבה אותו בשורה הראשונה של אמני הסיפור, והסיפור הקצר במיוחד. קריאה רצופה בזר ספריו הצנוע חוגגת את סגנונו הבלעדי, המזמן את הקורא להתרחשות המסופרת במבט אינטליגנטי, רווי צער והומור, של צופה מהצד.



כל ניסיון לחקותו בבניית סיפור ייראה כחיקוי. היה אחד כזה, זהו. הוא לא יכול היה להתפתח כיוצר מעבר לנקודה שאליה הגיע, ולכן, אולי, לא פרסם עוד, אף שכנראה הוסיף לשקוד על כתיבתו, לפי עדויות נשותיו. אך הדבר החי, המגובש והאותנטי בסיפוריו, החוויה הצעירה - נותר למען הנצח. טוהר החוויה. המיידיות שלה. העצב על סיומה. והמודעות העצמית ההורגת את בעליה ומשעשעת את הקורא.



ייתכן שמודעותו העצמית הקטלנית, הבאה לביטוי בחלק השני של "הגביהו את קורת הגג, נגרים", הנקרא "סימור: הקדמה", חסמה את סלינג׳ר מפרסומים נוספים. הטקסט הזה מוכיח בקול גדול שהכותב התקשה להיחלץ מפלונטר של אובדן קריטי מבחינתו. זהו טקסט מבולבל המתחפר בתוך עצמו ומסרב להרפות לצורך מרחק ומרחב הנחוצים לכתיבה קוהרנטית. סופר בן 40, באדי, מנסה לספר על אחיו הבכור, סימור, שהתאבד כ־20 שנה קודם לכן. הוא מוסר לקורא ניואנסים זעירים, מעורפלים, כמעט הומאופתיים, דווקא מפני שאינו מסוגל לפרוט את סימור למילים שגורות. מאישיותו הנעלמת של סימור מתברר שבאדי, הצעיר ממנו בשנתיים, העריץ אותו עד כדי קידוש דמותו. לפי האנקדוטות המועטות שהוא מניח לעיני הקורא, סימור אכן היה קדוש. נפש תמה שניחנה בחוכמה כמעט אלוהית.



הנובלה המקדימה את ״סימור: הקדמה״ מציגה את כל מאפייני הכתיבה המשובחת של סלינג׳ר. כבמרבית יצירותיו, גם כאן מככבת משפחת גלאס העשירה בילדים, ובאדי הוא שמספר את הסיפור. החל ממבנה הסיפור, האופן שבו הקורא מוצנח ללב ההתרחשות, ומשם הוא מנווט בעדינות וביד בוטחת בידי הכותב - זהו מופע עילי בנוסח סלינג׳ר. למשל, אפיון הדמויות החיצוניות למשפחה, כמו-קריקטורות המתוארות בהומור דק וסנוביסטי, אך במיוחד ציור החלל הגדול שנבעה סביב דמותו הנעלמת של סימור, החתן שלא הופיע לחתונתו. סימור לא יתגלה לקורא, והשהות המגוחכת בדירתו, עם הקרואים העוינים אותו, היא מן ההמצאות הנפלאות בספרות. ישותו ההסרה ממלאת את אוויר הדירה עד שנדמה שהקירות יקרסו מתעוקת נפחה. זהו סיפור שהנאת הכתיבה ניכרת בו, וכאב האובדן, המצוי ברוב יצירת סלינג׳ר, מסתמן בדרך מעודנת שמעוררת היקסמות.



שני הטקסטים שבכרך תורגמו בידי קובי מידן ב-2006. תרגום מוקדם יותר, של רחל פן, יצא לאור ב-1991. יש להניח שמהדורת 2015 לא תהיה האחרונה להידפס, וטוב שכך.  

המשפחה



בני המשפחה הספרותית שיצר סלינג׳ר, משפחת גלאס, מופיעים בחלק מ״תשעה סיפורים״, ספר שיצא לאור בעברית לראשונה ב-2005 (מאנגלית: אסף גברון, מחברות לספרות, 189 עמ׳) ועתה שב במהדורה חדשה. זוהי אסופה מחריפת תיאבון של סיפורים קצרים טעונים עצב מצחיק בנוסח סלינג׳ר. בו־בו, האחות, מופיעה כאן כאם צעירה, וסימור מגיח ברגע התאבדותו. שתי נשים אמריקאיות צעירות מדברות על וולט, התאום שנהרג בתאונה מטופשת במלחמת העולם השנייה. והסופר עצמו, בדמות חייל אמריקאי, משוחח עם ילדה בריטית. הדיאלוגים פועמים באותנטיות, וחיבתו של הסופר לחפותם של ילדים ניכרת כמו התנשאותו על בחורות אמריקאיות.



״מותר לי לשאול במה עסקת לפני שהתגייסת לצבא?״ שואלת הילדה הבריטית אזמה את החייל האמריקאי. ״אמרתי לה שלא הייתי מועסק בכלל, שרק גמרתי קולג׳ שנה אחת קודם, אבל שאני אוהב לחשוב על עצמי כעל מחבר סיפורים קצרים מקצועי״. שיברון לב מקנן בין שורות רוב הסיפורים, וכמיהה לא מושבעת לקשר רגשי בין אחים, הממלאים אצל סלינג׳ר את כל תפקידי החסר והטראגי שבחיים. סלינג׳ר שב וכתב על בני משפחת גלאס והוריהם, כאילו חייו היו תלויים בכך. ל״פראני וזואי״ הקדיש רומן שלם (מאנגלית: ניר רצ׳קבוסקי, כתר, 2011. תרגום ראשון, של ניצה צפריר, יצא לאור ב-1988, כנרת).

וגם הולדן


תזכורת קצרה למי שהניח לשנים לחלוף. ״אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם־כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי״. (פתיחת ״התפסן בשדה השיפון״, מאנגלית: דניאל דורון ואברהם יבין, עם עובד, 1987, 209 עמ')