ב-20 באוגוסט ימלא עשור ליום שבו הגשים ג׳וני דפ את משאלתו של חברו האנטר תומפסון, אבי זרם הגונזו בניו־ג'ורנליזם וכנראה העיתונאי המקורי והמשפיע ביותר על דורות רבים של עיתונאים, כאשר ירה את אפרו מתותח עם קנה באורך 47 מטר, שאת הסקיצה לבנייתו והוראות מדויקות השאיר תומפסון לפני שהתאבד בירייה בגיל 67 בתום שיעמום מתמשך שהפילו עליו החיים באמריקה של ג׳ורג' וו. בוש.
חולה ומוכה תסמינים שונים, אך בעיקר סובל מעצירות יצירתית מתמשכת, ירה תומפסון בראשו כפי שהבטיח במהלך חייו בטענה שחייו משעממים בלי ריצ'רד ניקסון. בטקס ההוא השתתפו הסנטורים ג׳ורג׳ מקגוורן, גארי הארט וג׳ון קרי, אד בראדלי מ״60 דקות״, ג׳ק ניקולסון וביל מארי והקאדר הצעיר יותר של כמו-חברים ובעיקר מתחככים במיתוס כשון פן, ג׳ון קיוזאק, בניסיו דל טורו וג׳וש הרטנט.
את רוב עזבונו העיתונאי־ספרותי הקפיד תומפסון לפרסם בחייו, ואחרי מותו התפרסמו מספר ביוגרפיות לא משכנעות על אודותיו ואסופת טורים בנושאי ספורט. השבוע ראה אור הספר הראשון שמקורו בהשראה הגדולה שהשרה תומפסון על סביבתו. שריל ד׳לה פיאטרה הייתה בת 22 כאשר ענתה למודעה בעיתון והתקבלה לעבודה כעוזרת האישית של תומפסון לקיץ אחד ב־1992. עיקר תפקידה היה לדאוג שתומפסון יהיה ליד המחשב בשתיים לפנות בוקר. את מה שספגה באותו קיץ ארוך עיבדה ד׳לה פיאטרה לרומן בשם Gonzo Girl, שהוא גרסה פיקטיבית על אייקון תקשורת בשם ווקר ריד וחבריו המפורסמים שעלו אליו לרגל לקולורדו כדי לשתות, להתמסטל ולירות באקדחים עבי קוטר ולהשליך דינמיט בשלג.
לזכותה ייאמר שהמחברת המתינה יותר מ־20 שנה כדי לעכל את שראתה וחוותה. זה לא ספר שהייתם קוראים אלמלא הופיעו בו גיבורי תרבות של המאה ה־20 בהקשר ההדוניסטי והאנרכיסטי ביותר, והוא שווה עיון בעיקר בגלל המשחק ״זהה את הסלב״.
קלאסי
עם אסכולת אוקלהומה ברוק האמריקאי נמנים ליאון ראסל, ג׳יי ג׳יי קייל, ג׳יימי אולדקר וגם אריק קלפטון לשהות קצרה בתחילת דרכו באמריקה. טולסה היא לאוקלהומה מה שאוסטין היא לטקסס, והיא מתאפיינת בגרוב הפאנקי (פ״א רפה) המתגלגל, הקופצני והנינוח, לעתים עד כדי פלגמטיות, שקייל היה משכללו הבולט. זה צליל הנשען על גיטרה רבת הבעה המדברת במשפטים קצרים ומדויקים, משוחחת בעיקר עם פסנתר, ובין שניהם פועמים תופים הממלאים בנחת את הרווחים.
בתרומתו המוזיקלית האדירה של ליאון ראסל לרוק מאמצע שנות ה־60 - רשימת המוזיקאים שאיתם ניגן ושאת אלבומיהם הפיק ובעיקר גוף העבודות המדהים שלו - מעולם לא דנו מספיק בישראל. אם תעצמו עיניים ותיזכרו במקומות שבהם היה ראסל - מהקונצרט של ג׳ורג' הריסון למען בנגלדש, דרך ״כלבים שוטים ואנגלים״ של ג׳ו קוקר ועד הרוויו המתגלגל של דילייני ובוני - תגלו שאתם זוכרים אותו. הוא הגבר המיניאטורי הדקיק בשיער שיבה, זקן אפור דליל ושפה עליונה מתעקלת ששלט בפסנתר וגיטרה כאשר לא ישב מאחורי התופים.
ג'יי ג'יי קייל. צילום: CC BY-SA 2.0
ב־1979 הגיעו אליו ג׳יי ג׳יי קייל ולהקתו. זה היה בסוף העשור הראשון לקריירה הסודית של קייל שנחבא אל הכלים ומי ששיריו האייקוניים כ״קוקאין״, ״אחרי חצות״ ו״קוראים לי הבריזה״ השיקו את הקריירה האמריקאית של קלפטון. באולפן פרדייז בלוס אנג׳לס הקליטו השניים כ־30 משיריו של קייל וכמה משל ראסל, וההופעה הונצחה באמצעים פרימטיביים עם מצלמת וידיאו אחת. על פי אחת האגדות האורבניות הרווחות, נעלמו סרטי ההקלטה של אותו סשן נדיר בכספת שבה טמונות כנראה גם התשובות לשאלות מי רצח את קנדי וכמה חייזרים נחתו ברוזוול, ניו מקסיקו, ב־1947, עד שאותו אינדיאנה רוק המוצא את האוצרות הגנוזים הללו גילה אותם בשנת 2001 והם ראו אור ב-DVD מיתולוגי שהגיע לידיהם של מיטיבי לכת ושמעו יצא למרחקים.
ב־2012 שב ונדפס הסשן הזה בפורמט CD, ובו גרסאות וידיאו ואודיו והעניק הצצה נדירה אל החיבור בין שני בניה הנבחרים של אוקלהומה בסופו של העשור הגדול ביותר ברוק האמריקאי. אם מנכים מהדיון את הקלידן של קייל - שהגיע לאולפן במכנסי כדורגלן גרמני קצרות, מעיל קטיפה פרום מעל חזה חשוף וגלגיליות -המפגש הזה הוא אוצר בלום של מבחר משיריו של קייל וכנראה הכי הרבה מילים שאמר קייל שמת ב־2013, בכל הקריירה שלו. In Sessions at the Paradise Studios יש כל מה שהייתם רוצים בהקלטה מיתולוגית של קייל בפורמט ובנסיבות שעל קיומן לא ידעתם. זהו מסמך מוזיקלי העומד בכל ההגדרות של חשיפה מאוחרת ונדבך הכרחי להבנת היוצר השתקן מאוקלהומה.
בקבוק
כמה מחברי כאדם ברוך ויוסי גנוסר חטאו לעתים בשתיית משקה מתוק ומוגז בניגוד לשיקול דעתם ובריאותם: ביטר למון. נראינו מעט פתטיים אך גם נוגעים ללב, ביושבנו אצל שאול אברון ושלושה בקבוקונים של ביטר למון מונחים לפנינו. לא ירדתי לסוד קסמו של המתוק־מריר הזה, אבל אני מתגעגע אליו אנושות. למרות תפוצה רחבה של משקאות מבית שוופס, ביטר למון נדיר באמריקה. לאחרונה הוא חודר לתודעה דרך הטלוויזיה ונשאי תרבות אחרים כשהוא מפציע בסרטים ובספרים. נשברתי והזמנתי ביטר למון מאמזון. שישייה של 1.5 ליטר הבקבוק ״ עלתה 50 דולר והגיעה מבולגריה. הטעם כמו שזכרתי ורווי נוסטלגיה. הצבע (אינני מבין בבולגרים) יותר ירוק משזכרתי.
בקבוק ביטר למון. צילום: רון מיברג
גסטרו
ישראלים קוראים לזה איקרה ויוונים - טרמוסלטה, אך מדובר באותו דבר עצמו: ביצי דגים כתומות ומשומרות הנקראות טרמה ונמכרות בצנצנות. מניחים במעבד מזון שתי כפות גדושות טרמה (חומר מלוח במיוחד), ארבע כפות מיונז, מיץ מלימון אחד ופרוסת לחם עתיקה, ומעבדים תוך כדי זילוף שמן ניטרלי (תירס, קנולה) עד שמתקבל ממרח יציב. טרמה יכולה לספוג הרבה שמן שכמותו אחראית למיתון המליחות. מגישים עם בצל קצוץ דק.
סלט איקרה. צילום: רון מיברג