רפי וייכרט, יליד 1964, הוא משורר, מתרגם ומבקר ספרות, שספר שיריו ה-16 - ״שחף וקעקועים אחרים״ - יראה אור בקרוב.
וייכרט, המלמד בתיכון עירוני ד' בתל אביב ובמכללת ״אורנים״ שבקריית טבעון, הוא פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בשנת 2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסיפורים עבריים ובשנת 2013 בפרס יהודה עמיחי לשירה. בינואר 2015 זכה מבחר שיריו המקיף ״גג החשכה״ בפרס ע״ש יצחק לייב ורחל גולדברג מטעם קק״ל. וייכרט משמש כעורכה הראשי של הוצאת ״קשב לשירה״, שבמסגרתה ראו אור יותר מ-250 ספרי שירה, מקור ותרגום. בחודשים הקרובים יצא לאור הדיסק ״בקצה הבדידות״ ובו עשרה משיריו שהולחנו בידי הזמר-היוצר קובי פז.
האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות קודמות שלך שהיית בדיעבד שב אליהן ומשנה אותן, או אפילו גונז?
״אני יודע שהסוגיה הזאת מטרידה חלק מהכותבים, אך דעתי בנושא נחרצת. משורר בשנות ה־50 לחייו לא צריך לשנות שירים שכתב בגלגול אחר, כשהיה בן 25, למשל. למרות שמדובר לכאורה באותו אדם, בעצם אלו שתי ישויות נפרדות מכל בחינה שהיא. הן נבדלות בעוצמות הגוף, בקצב הנשימה, בניסיון החיים, בחוכמת הניסוח, בהיכרות עם תחום האמנות וכו'. שינוי כזה יהיה חטא כלפי הנסיבות שבהן נוצרה היצירה המקורית. לרעננות, לתמימות, להתנסויות הראשונות, לתיאבון של איש צעיר לכיבוש הקאנון - אין תחליף.
מי שעשה את כברת הדרך שלו אל לב הספרות לא צריך, לעניות דעתי, להתערב בניסוחיו היפים-כשלעצמם של הטירון, שיכול להגיע לשיאי יצירה גם בגיל מוקדם. עם זאת, בוודאי שבכל אחד מספרי יש שירים חלשים יותר או פחות טובים, ושבמבט רטרוספקטיבי אפשר היה לחיות גם בלי פרסומם. לשם כך מגיע הרגע של הוצאת מבחר שירים, כי במבחרים נכללים בדרך כלל טקסטים שעמדו במבחן הזמן״.
באילו שירים או ספר בלבל הרגש הגואה בך את היד הכותבת?
״אולי כשהייתי בשנות ה-20 לחיי, הרגש היה מבלבל את היד. מאוחר יותר היד הפכה למיומנת ועל פי רוב מצאה מענה לרגש. כשזה לא ניתן בגבולות השירה הרגילים, הרחבתי את המבע הספרותי אל הפרוזה השירית. בספרי 'מאות' ו׳יקומים מקבילים' יש הרבה קטעים שמוצפים ברגש העולה על גדותיו, אבל הם חיים יפה בתוך גבולות הפרוזה שעליהם החלטתי לשמור״.
ומיומנות? היא לא סותרת את הרגש האותנטי וצלילות התחושה?
״אם היצירה היא רק הפגנת מיומנות לשם עצמה, היא סותרת את התחושות. אבל כשהתחושות מתלבשות באמצעות המיומנות בצורה נכונה להן - נוצרת יצירת אמת. ובכלל, זאת שאלה שנשאלת רק בתקופה שבה הדומיננטה היא של שירה חופשית לכאורה. בכל המאות הקודמות, משורר צריך היה להפגין מיומנות, כי בלעדיה לא היה בעל מלאכה הראוי לשמו. בימינו, לכאורה, כולם יכולים לכתוב שירה, שהרי אין לחלקים נכבדים ממנה חוקים נוקשים של חרוז, משקל, בית. בכל זאת, אין ולו משורר דגול אחד שאיננו רב-אמן של שלל צורות ודגמים ספרותיים. יש שירים שזקוקים למלבוש הדו-טור, ואחרים רוצים להיהפך לסונטה. שיר אחד מתחנן להתנגן בחרוז ובמשקל ובאליטרציה ובאונומטופיאה - ואחר רוצה להיות משוחרר. המשורר צריך להיות מסוגל להעניק לשיר את מבוקשו, והדבר, מה לעשות, תובע לא פעם מיומנות רבה״.
"הכתיבה מתרחשת בנפש"
בימינו אלה, עם הצווחנות והבוטות ושלטי החוצות, נשאלת השאלה האם משוררי הפרובוקציות לא דוחקים את מקומם של המשוררים האמיתיים. וייכרט מפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי חנויות הספרים. ״הן שאחראיות להיעלמותם ולהיאלמותם של היוצרים האמיתיים״, הוא מסביר, ״בגלל שהן מסרבות להחזיק מה שלא מוכר מאות או אלפי עותקים בשנה. הדברים אמורים הן בשירה והן בפרוזה. המו״לים והחוקרים עושים את שלהם ומכנסים ומפרסמים את הקלאסיקה של הספרות העברית, אבל כשלא מחנכים לקריאה רצינית, ובהיעדר תשתית שתכבד את מסורת הספרות לדורותיה, קשה לצפות שמישהו יחפש דווקא את פרישמן, פיכמן, ברש ושאר רחובות״.
אבל חנויות הספרים הן פועל יוצא של המו״לים והוצאות הספרים למשוך ידיהם מכל מה שהוא לא פופולרי.
״אני חושב שרוב המו״לים הרציניים עושים עבודה יפה מאוד של כינוס נכסי עבר, שימור המורשת, פרסום מהדורות חדשות ומבחרים המצוידים בפתחי דבר ואחריות דבר של מיטב החוקרים בני זמננו. אבל אפשר לכנס עד מחרתיים את שירי יוכבד בת-מרים (רות קרטון״בלום) את שירי יהודה קרני (דן מירון) או להציע מבחר מעניין של שירי שאול טשרניחובסקי (בועז ערפלי ז״ל ואבנר הולצמן יבל״א). ברגע שהספרים החשובים הללו מורדים כעבור חודשים ספורים מהמדפים, המצב גוזר עליהם נשייה. היכן ייתקל בהם הקורא הרגיל? בספריה?״.
מתי נותר זמן ליצור באמת? לכתוב?
״הכתיבה מתרחשת בנפש כל הזמן ולפעמים, כשהיא תובעת זאת, היא יוצאת גם החוצה. אני כותב היום בשני אופנים. או שאני שולח לעצמי הודעת מייל עם שיר או קטע של פרוזה פיוטית, או שאני פותח פתק בטלפון הנייד. המכשירים הללו מאפשרים תיווך שלא ידענו בעשורים הקודמים. כמה נעים לא להזדקק למפית של בית קפה. כמה טוב שלא צריך לחפש ולתלוש דף מקומט או לשלוף פנקס מהכיס, ותמיד לחשוש פן ילך לאיבוד עם העותק האחד והיחיד של משהו שכתבתי. בניגוד לכותבי פרוזה שצריכים לפנות שעות לכתיבת סיפורים, נובלות או רומנים, השיר תוקף מהר ונכתב מהר. לפעמים, אם כי לא תמיד כמובן, שיר טוב גולש למקומו בתוך שתיים-שלוש דקות״.
האם חוסר היכולת הזאת הוא עניין של מיומנות או חוסר יכולת לצאת מהמעגל הרגשי שלך?
״שאלה מעניינת. אני משער שתחושת החיים הקצרים לא אפשרה לי לחשוב על פריעת החוב של יצירה רחבת היקף שכתיבתה עשויה להימשך שנים. ברגע שהשיר עוזב את גופי, הוא קיים מעבר לי, גמור ושלם. עד שרומן מסתיים אפשר למות שבע מיתות משונות״.
מה היית מייעץ למשורר בתחילת דרכו?
״לא להיחפז בפרסום ספר ביכורים. להשלים תחילה מהלך פואטי עצמאי ומלא, לפרסם הרבה בבמות הקיימות כדי ליצור קהל ראשוני, לא לבוז למסורת השירה העברית ב-50 השנים האחרונות ולא להיות אטום למתרחש בשירת העולם. ובעיקר - לא לחשוב שבשנים שאחרי פרסום הספר חייו ישתנו לבלי הכר״.