כל מי שמכיר את המשורר והסופר יחזקאל נפשי צפוי להיתקל בהפתעה, עם קריאת החלק השני בטרילוגיה "פני עצמי" (הוצאת "עמדה").
נפשי, משורר מוכר ומוערך, העושה לילות כימים כדי לקדם את מעמדה של השירה בישראל, יוזם ערבי שירה ופרויקטים שונים ומשונים, הוציא לאחרונה את החלק השני בטרילוגיית "פני עצמי": רומן חושפני, כן והופך קרביים, שבמרכזו - כל מה שעבר עליו כשחלה במחלת מעיים ואושפז במצב קשה.
מי שפקפק בקשר בין גוף ונפש יוכל למצוא בטרילוגיה הזאת תשובה מוחצת לתפיסה שאין גוף בלי נפש ואין נפש בלי גוף. נפשי, הרחוק מתאוריות ניו אייג' שטחיות, מתאר ברזולוציה מפחידה את כל מה שקרה לו, חופר בנפשו ודורש תשובה בדרך בלתי מתפשרת.
הקורא אותו מרגיש כאילו נפשי כמעט פוצע עצמו בכתיבתו הסיזיפית ובהעלאת הזיכרונות הקשים, אך הוא לא נואש. אין, כנראה, דרך אחרת להחלים, מאשר לשחרר את כל החושך לאור השמש.
היום, בדיעבד, אחרי כל הקשיים שחווית, היית מוותר על המחלה?
"בוודאי שלא. היום אני יודע, בעיני הגבר שאני, כשהדברים רחוקים ממני ואני יכול לאמוד אותם נכונה, שההיחלצות מתוך הגיהינום היא לא עניין של מה בכך. כלומר, דווקא דרך הקושי אדם יכול לצאת מחוזק או אולי לראות את הדברים כפי שהם באמת. מי שמחלץ עצמו בציפורניים מהתופת, ואיכשהו שורד אותה, איכשהו מתאפשר לו, דווקא משם, לראות את פניו המצוחצחות של האלוהים. העניין הוא לא ויתור, אלא מה מתווסף לך אחרי שאתה יוצא מהמקום הזה, מין שהות ארוכה בצל המחלה ובבית החולים. מעבר לכך, אני רואה את כל עניין התקופה ההיא כדבר מה רוחני".
אתה מתאר מצב שכל אדם, בצורה כזאת או אחרת, עובר בחיים: ההתמודדות עם אפסיות הגוף. מה היית מציע למי שעובר את זה כרגע?
"ראשית, לקרוא את הספר הזה. זה אולי נשמע מגלומני, אבל זה לא. לא מעט הורים לילדים, או אפילו אנשים מבוגרים, פונים אלי בעקבות הספר והתהליך שהוא מספר. כיום אני יודע שהוא סייע ללא מעט אנשים במצב של שיברון, מצוקה או תחת צל מחלה. הורים לילדים חולים פנו אלי ואמרו, 'אתה יודע מה, עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר את הילד, מבינים מה הוא חווה ואיך לגשת אליו'. אבל הספר הזה מספר על הרבה מעבר למחלה גרידא, ולא הייתי רוצה להתרכז דווקא בזה. הוא מספר על דמות מורכבת שאובחנה באינטליגנציה גבוהה בצעירותה, ואז היא נכנסת לתא לחץ שבו היא משותקת פיזית, וכל שנותר לה הוא אקט הלמידה. אני חושב שמכל חלקי הטרילוגיה, החלק השני הוא בעצם החשוב, במובן הזה של התמודדות. הוא הכי מכונס בעצמו. אולי בגלל זה קשה לי עכשיו לשוב אליו".
עטיפת הספר "פני עצמי - חלק ב'". צילום: יח"צ
אתה משורר, והקדשת שנים לכתיבת ספר פרוזה עב כרס, 466 עמודים, אחד לאחד, על מצבך. מדוע?
"איש־איש סוגר את מעגליו בדרכיו שלו. אני מרחם על מי שמותיר אותם פתוחים. יש עניין כביר בסיומות נכונות, בפיוס עם עברך. בלי עבר אין עתיד. הדרך שלי הייתה לספר את הסיפור הזה, כפי שאיש לא יכול לספר אותו. רעיון כתיבת הטרילוגיה הזו החל כבר בראשית המאה הזו, בשנת 2003. זה ארך זמן.
ראשית אספתי את כל החומרים, את יומני האישיים מאותה תקופה, את הממצאים הרפואיים, ערכתי אותם בסדר כרונולוגי, ואז התחלתי במלאכה הזו, שהקדשתי לה שנתיים מחיי. שנתיים בפועל. חסכתי מעט כסף והתגוררתי בפחון עלוב. מדי יום כתבתי בין שמונה לעשר שעות. הסיפור הזה הוא הדבר היחיד שעמד לנגד עיני באותה תקופה. לא בית, לא משפחה, לא אהובות. כלום. היה לי מעט זמן וכסף, וידעתי שאם לא אעשה את זה בזמן הנתון, לעולם לא אצליח להתפנות לכך שוב. השלכתי עצמי ללב הסערה, בלי לדעת איך אני יוצא מתוכה, אם בכלל. ואם אצלח אותה, מה יאונה לי".
האם היום, כשאתה בריא ומתפקד, עדיין פוקדים אותך סיוטים ופחדים מאז?
"כן. לעתים. אבל אני יודע להותיר את עניין החלומות במקומם הראוי. שלא תביני אותי לא נכון, יש לי עניין כביר בחלומות. הם יותר ממחזות שווא בעיני או פעולה פסיכולוגית של המוח לפליטה. אני רואה את עניין החלומות כמשהו רוחני לחלוטין".
הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים לאמונה. האם אתה עדיין מאמין? ומה בינך לבין חוזר בתשובה?
"אני מאמין בסיבה ומסובב. אני לא מאמין שבאנו הנה לעבוד, לישון, לאכול ולמות. אם זה ככה, הרי שזהו קיום עלוב ביותר. מן ההכרח שיהיה יותר. לא ייתכן שבכך מסתכם האדם. אני מבין שהאדם הוא המחליט במובנים רבים, ועליו ליטול אחריות על חייו. כלומר, לכל אדם אפשרות בחירה כיצד לראות את חייו או את החיים בכלל - האם הם גשמיים לחלוטין או שמא יש גם מעבר לנגלה לעין. אני מהסוג השני. בכלל, אני רואה עצמי כחיה דתית, ויותר דתי מרוב הדתיים שאני מכיר".
העלילה מסופרת בלשון גבוהה מאוד. זהו ניסיון להגנה עצמית?
"לא. זאת פשוט שפתי. אילו ניחנת בכלים מסוימים, מדוע להצניע אותם? אילו לאדם יש ידע מולד או זיקה מולדת לפיזיקה, עצתי לו שיפנה לתחום. כלומר, העיסוק שלי הוא מילים. הן מפרנסות אותי, ואני - ככה אני רוצה להאמין – אותן. מאז ומעולם הייתי איש ספר, ככל שאני מרחיק בזיכרוני. אני אוהב את השפה, אבל לא אוהב את מה שעושים לה ככל שהדורות חולפים. מי אני? אני במקומי שלי. אבל החלק הראשון של הספר הזה מכר כל כך הרבה עותקים, כך שאני מבין שאני לא לבד. קיים צמא, איזה רצון למשהו שהוא לא סלנג וזילות הדיבור. אני רוצה להאמין שאני מאלו שמרווים את הצימאון הזה".
למה טרילוגיה? למה לא להסתפק בספר אחד?
"הספר נכתב במקור כיחידה אחת רחבת היקף. השיקולים לפצלו לשלושה חלקים היו שיקולי מו"ל בלבד. אני מבין אותו וזה בסדר. כלומר, מי ידע שהספר ינחל הצלחה כפי שנחל? אנחנו נמצאים כעת בתקופה גרועה מאוד לספרות הישראלית. עולם המו"לות קורס לגמרי, וסופרים צעירים מוצאים עצמם נדחים ובפינה. אלטרנטיבות צצות. הרשת הופכת להיות מאגר ספרותי כביר. אתרים שמוכרים ספרים שלמים לסמארטפונים וכדומה. אולי זאת האבולוציה. הברירה הטבעית של עולם הולך ונכחד".