הכותבת והמתרגמת טל ניצן: "הסכנה הגדולה שאורבת להשראה היא היומיום"

"הספר הראשון לא היה ספר ממש אלא גישושים ואקספרימנטים. המוטיבציה שלי לא הייתה פרסום – לא בכתבי עת, קל וחומר לא כספר – אלא ללמוד את השפה החדשה הזאת – השירה, ולמצוא בה את הקול המסוים שלי".
 

"התחלתי לכתוב שירים בתיכון. כסטודנטית התחלתי לתרגם שירה מספרדית. באופן מפליא או לא, ברגע שהתחלתי לתרגם שירה הפסקתי לכתוב. תרגמתי משוררים גדולים, ומסתבר שהם הטילו צל גדול שהשתיק אותי כמשוררת צעירה. פיניתי להם את החדר וכתבתי את השירים שלהם, לא את שלי. באותה תקופה התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, ואותם דווקא פרסמתי מדי פעם בכתבי עת ובמוספים לספרות. הם הניחו את דעתי יותר מהשירים. לקח לי כמה שנים לפלס את הדרך בחזרה אל הקול שלי בשירה, בלי שכובד המשקל של המשוררים שתרגמתי ישתק אותי".
 

היא למדה באוניברסיטה תולדות האמנות וספרות, אבל מודה בעצמה שלימודים אלה אינם הכרחיים לאמן. "האם יצירות ספרות צריכות להיקרא בהכרח במסגרת לימודי ספרות? מובן שלא, אפשר פשוט לקרוא", היא אומרת. "אבל אני באופן אישי מאוד שמחה שלמדתי ספרות ותולדות האמנות. הלימודים אפשרו לי סוג אחר של מגע, אתגרים והעמקה בתחומים שאני אוהבת".
 

"ידע הוא אויבו של חוסר הידע. ההנגדה בין ידע ויצירה, השראה או ספונטניות היא חסרת בסיס בעיני. אבל כאמור, ידע אפשר לשאוב במגוון דרכים וממקורות רבים, לאו דווקא במוסדות חינוך".
 

"הסכנה הגדולה שאורבת להשראה ולאנרגיה היא לא הידע אלא היומיום – הריצה הבלתי פוסקת, קוצר הזמן, הרוח והנשימה; ה'צריך', ה'חשוב', כל המדרסה הזאת שרומסת את הסיכוי השברירי לפנות מקום לכתיבה, ביום ובנפש. וישנם כמובן גם הגירויים הבלתי פוסקים, הסחות הדעת, התהום ללא תחתית של האינטרנט. והעובדה שהקרוא הוא תמיד משימה קלה יותר וסיפוק מהיר יותר מהכתוב. כדי שהכתיבה תקרה, צריך להתכוון אליה, לפנות לה מקום, להתעקש על הפנאי הנקי שהכרחי לה. לזכור מה באמת חשוב ולהתחייב לו. זה מאבק מתמיד".
 

"לא בדיוק במילים האלה, אבל לא רחוק מזה: בעיקר הכרה בכך שזה הקול האחד והיחיד שלך. יש גדולים, רמים וחשובים ממנו, אבל אין עוד אף אחד כמוהו, וזה מה שאת חבה לו, לפלס לו דרך ולאפשר לו להישמע". 
 

בספרה האחרון, "את כל הילדים בעולם", שיצא לפני מספר חודשים, חצתה את הקווים משירה לפרוזה. כשהיא נשאלת איך חשה עם השינוי והאם הוא גרם לה לאי נוחות, היא משיבה בנחרצות: "אף לא שמץ של אי נוחות - צללתי לתוך הפרוזה בעניין ובסקרנות גדולה. הקשר שלי עם הפרוזה לא חדש. מעבר ליצירות פרוזה רבות שתרגמתי וערכתי, בעבר כתבתי ופרסמתי סיפורים קצרים. אחר כך התמקדתי בשירה, אבל בשני ספרי השירה האחרונים שלי, 'לשכוח ראשונה' ו'להביט באותו ענן פעמיים', יש לא מעט קטעי שירה בפרוזה, שכנראה בישרו את הרומן. אבל קודם לזה, ספק אם הרומן פחות אישי וחושף מהשירים שלי – הוא נכתב בכלים אחרים, אבל יצא מאותו המקור".
 

"שירה היא לא עניין של בחירה או החלטה. אני לא יכולה להחליט שהיום או השבוע אני כותבת שני שירים. אני צריכה להיות קשובה כדי ללכוד רגע, שיר שמציע את עצמו. פרוזה היא משימה, היא דורשת תכנון, התחייבות, התייצבות כמו במקום עבודה, ואני לא אדם מאורגן ושיטתי – בעיקר מבחינה זו כתיבת הרומן הייתה אתגר גדול, אפילו סיכון. יש כמובן עוד הבדלים תהומיים בין כתיבת שירה ופרוזה, אבל בסופו של דבר אלה שני צדדים של אותו עניין, שהוא העניין שלי: כתיבה. זה מה שאני יודעת לעשות, זה הדיבור שלי בעולם, בפרוזה או בשירה, וללא אפשרות לכתוב הייתי נחנקת".
 

"יש מוטיבציות רבות ושונות לכתיבת פרוזה. כידוע, המוטיבציה יכולה להיות גם לכתוב רומן בן 300 עמודים בלי להשתמש באות e, למשל. במקרה שלי, לא התכוונתי חלילה לרתום את הרומן למסר; לא יותר משצייר או מוזיקאי היה עושה. זו גישה אינסטרומנטלית שרואה בספרות כלי לטובת משהו אחר, 

ובשבילי הספרות היא התכלית.

לפני הכל ואחרי הכל זה ניסיון ליצור יצירת אמנות במדיום המסוים הזה: אלה הכללים וזו המטרה. מובן שביצירה הזאת משתתפות גם השקפת העולם שלי, החרדות שלי והמחשבות שלי במקום הזה. מתוך העיסוק בדמויות, שבכולן יש משהו רך, שביר או פגיע, נאמר דבר על מה שהחברה שלנו הפכה להיות: סביבה כוחנית רוויית אלימות, שבה הרוך הוא חריגה וצרימה, 'עברה' שנענשים עליה. בעיני יש בדמויות האלה עוצמה, אבל העוצמה שלהן כאן שקופה, לא סופרים אותה, היא נתפסת כחולשה, והן נרמסות וצריכות להתגונן. הקונפליקט הזה לא נכתב במטרה לפרוש אג'נדה סדורה: הוא התרחש מתוך הקשבה והיצמדות לדמויות, להתפתחות שלהן, לדברים שקורים להן בתוך הסיפור".
 

"השאלה שנעשה קשה יותר ויותר לעקוף אותה – אם להישאר בארץ או לא - היא עניין קיומי עקרוני שחורג ממספר השפות הזרות שאדם שולט בהן. באשר אגור – אני ישראלית, וגם אם הדברים שמתחוללים כאן יום־יום ממלאים אותי צער, זעם ובושה זה לא עושה אותי פחות ישראלית, וזה לא משהו שהגירה תפתור. יותר מכל שפה אחרת, העברית היא חלק ממני, אין לי קיום מחוץ לה. אני קשורה בעבותות לתרבות הישראלית ולהיבטים רבים נוספים של הישראליות, ולכן גם אם המצב כאן מעורר חרדה, אני עושה מאמץ לעצור על סף הייאוש".