ישבנו בבית קפה, לא רחוק מתחנת השלום, כי ראובן מירן מהוצאת נהר בא מבנימינה ברכבת. הוא הניח על השולחן שתי מעטפות לבנות, שאחת מהן נועדה לי ובקושי התאפקתי מלשלוח יד לתוכה. המעטפה האחרת נועדה לגבר באמצע שנותיו, שקרב אלינו בין השולחשנות. הוא היה לבוש בבגדי עבודה חסרי צבע ושבבי נסורת דבקו בשערו המדובלל. “מאין אתה בא?", שאל המו"ל. “אני בא מהנגרייה ביפו", הוא אמר, “אני ממהר לחזור לעבודה". חיוכו היה עדין, תמהיל של אור פנימי ועייפות. הפגישה נערכה לקראת צהרי אחד מימי אוגוסט התוקפני, ואגלי זיעה זעירים אספו על מצח הנגר את אבק מלאכתו. כשנגע בספרים שמירן הביא לו, פשט משהו אחר על פניו, בלתי ניתן לתיאור, והוא נפרד והלך עם אוצרותיו.
“ונציה, סיפור אהבה, ה'סֵרֵניסימָה' בעיני סופרים ומשוררים בכל הדורות", הוא הכותר החדש של נהר (267 עמ'). מירן יצר את הספר, ליקט, ערך ותרגם אותו בסיוע מתרגמים נוספים. זהו הספר השני בסדרה, שהראשון בה היה “פריז, סיפור אהבה". אוסף, שנראה אינסופי, של מובאות מכתבי נוסעים שידעו לתאר צבע ותחושה אישית. האסופה הוונציאנית מציגה עושר רשמים נלהבים, כמובן, מעטיהם של מי שנשימתם נעתקה למראה עיר הדוג'ים, אבל יש בה גם רשמי סבל ותיעוב מזוהמת העיר והמולתה.
“העיר השלווה עד מאוד" מטביעה בבאים רשמים קיצוניים. רבדיה לא כלים, לפי הספר הזה. יופיה וכיעורה, שלוותה וסאונה, תושביה קצרי הרוח ותייריה הגודשים את הסמטאות. בביקורי הראשון נרתעתי מהעיר, ובביקור השלישי התפלאתי לראות באיי החלום ילדים חוזרים מבית הספר וילקוטיהם מיטלטלים על הגב. אמהות צעירות דחפו כבדרך אגב עגלות תינוקות במעלה ובמורד הגשרונים שמעל לתעלות הצרות. ומסביב עמדה בלי עפעוף אותה פנטזיה ארכיטקטונית שדמותה רוטטת במים. צללתי אל הספר עכשיו ומצאתי בו את רשמי המשתנים מבוטאים באינספור צורות. מתוך הספר: “'האם ונציה השתנתה מאוד, דוד דן?', שאלה מאי. ‘ונציה?', השיב דוד דן, ‘ונציה לא משתנה; אנחנו משתנים'". (אנה פוּלר, “יוני ונציאני", 1896). אך בכל ביקור נגלה עוד פן נסתר של ונציה, כמו בכל עמוד בספר הזה, שכולו מנסרה מרובת פאות שמקרינה בני גוון שאינם מופיעים בשום פּאלטה מוכרת.
ראובן מירן. צילום: פייסבוק
ראש השנה והחגים העוקבים מזמינים קריאה לא שגרתית. ההחלטה להתמקד בהוצאה יחידה ובאחדים מספרי המסע שלה נובעת ממפגש הטעם האישי של הקוראת עם האג'נדה של ההוצאה. נהר מתמידה לשמור לאורך שנים על אמות המידה שקבעה לעצמה בתכנים ובגימור הטיפוגרפי והוויזואלי. החודש חוגגת ההוצאה 12 שנות קיום פורה אך מדוד. רווחי המפעל הזעיר, מירן ואשתו שושי (עורכת, מגיהה, מפיקה), מושקעים בספרים הבאים.
הזוג מירן אינו מתפרנס מעסקי המו"לות, ומסתפק במשכורת סמלית לשושי. לא מכבר ציינה ההוצאה את צאתו לאור של הכותר ה־100 במספר, באירוע שתאם את הספרים ואת השקפת העולם של המו"לים. חנות הספרים העצמאית המגדלור (מירן שש לקדם את ספריו בחנויות עצמאיות) לא הכילה את באי הערב, בתוכם רבים מן הרוכשים־קוראים של ההוצאה. המו"ל מכיר רבים מהם באופן אישי בזכות פעילותו האינטנסיבית בפייסבוק, ומפני שהוא מביא לפתח בתיהם את הספרים שרכשו, או שהם עצמם עוצרים בבנימינה כדי לקחת את החבילה שלהם.
“איזה יופי שיש כאן ריח של ספרים", אמרה למירן מישהי שעברה עם בעלה בבנימינה, כדי לקחת ספרים שרכשה. היא ביקשה לראות את חדר העבודה המבולגן שלו וקלטה ניחוח של נייר ומילים בנות מאות שנים בשפות שונות. אם נבקש לפגוש חוג של בני אדם אינטליגנטיים ונעימים, הוא מתרכז סביב ההוצאה הזאת.
מטרת ההוצאה, כפי שנוסחה ב"אני מאמין" שלה, להוציא לאור טקסטים שעניינם “חירות המחשבה האנושית לדורותיה (...), תמונת עולם אנושית של דמוקרטיה ערכית ושל ערכי יסוד אזרחיים והומניסטיים אוניברסליים בראייה היסטורית". זה נשמע אוטופי וענקי, אך ההוצאה עקבית בשמירה על הקו הזה. החל בכותר הראשון “בוקר חום" (פרנק פבלוף) ספרון קצר שתיאר תהליך הפיכת מדינה דמוקרטית לטוטליטרית־פשיסטית, וכלה בכותר הבא שיביא את הדברים שאמר טרוצקי במקסיקו עם היוודע לו שבנו מת בפריז. ההוצאה מפיצה ערכים תרבותיים, הומניים, טקסטים שמנסים לשנות תודעה. זוהי תנועת־נגד שקטה, שעונה על הרעב לתרבות משמעותית ומעשירה, לנוכח המולת הצריכה של המיידי והריק מתוכן. ובמילים של מירן: “העלאה מאוב של טקסטים מכוננים, שטרם ראו אור בעברית".
התרומה התרבותית של נהר לקהל הקוראים הישראלי מתאפשרת כי אין להם מנגנון מעיק, אין בתקציבם סעיף עלות של זכויות יוצרים (הם מתרגמים ספרים שיצאו לאור לפני יותר מ־70 שנה). מירן מתרגם חלק מן הספרים, ומתרגמים אחרים אינם מתוגמלים בסכומי עתק.
יצוין שבני הזוג מירן אינם ידידים אישיים שלי, ולא אקבל מהם שכר עבור קידום מכירותיהם. ממילא אין להם כוונה להתעשר ממפעלם. אני שמחה, כמובן, לקבל בחינם אחדים מספרי ההוצאה לצורכי סקירה, שהרי זהו המנהג, גם אם אני מסויגת ממנו. לרבים מן הספרים אין התייחסות (מחוסר מקום, אבל לעתים בשל ריבוי שאינו מעיד על איכות). מספרי נהר אי אפשר להתעלם. גם לא מספרי זיקית, ולפני כן מכותרי סמטאות (שנסגרה), שתי הוצאות שהלכו בדרכי נהר.
אני מוציאה מהמעטפה את ספרי המסע (ז'אנר חביב עלי במיוחד) שהניח המו"ל על השולחן. משום מה הסוגה אינה פופולרית כפי שהייתי מצפה, אולי מפני שקוראי העולם הנמהר מסתפקים במדריכי נסיעות ובמידע אינטרנטי. אבל ספר מסע הוא משהו אחר, הוא דבר ספרות. הוא צומח מיסודות אמנותיים, מיֵדע רחב ומכישרון התבוננות. הקורא נכנס לעולם שהנוסע חווה באמצעות אישיותו ורוחו. ספר מסע טוב נכתב בידי נוסע רגיש לניואנסים, סקרן לפרטי נוף, אדם שנהנה ממפגש עם אנשים שונים ממנו, והוא יודע ספרות ומכיר היסטוריה של מקום ותרבותו. רוברט לואיס סטיבנסון הסקוטי (1850־1893), למשל.
“מסעות עם אתון בחבל סוון" (מאנגלית: יוסי מילוא, 163 עמ') הוא מספרי המסע המעוררים לצאת החוצה עם ספר ביד. בסתיו 1878 ערך סטיבנסון מסע ברגל בין גאיות והרים בחבל סֶוֶון שבצרפת. גם היום האזור רחוק מכל יעד תיירותי מובהק, וכל שאפשר למצוא בו אינו אלא כפרים עתיקים זעירים על פלגי מים, מטעי ערמונים ואדמה סלעית רוויית זיכרונות ממלחמת דת בתחילת המאה ה־18. מבט קודח במפת האזור מגלה את “שביל סטיבנסון" המהווה עתה חלק רשמי משביל צרפת. בסמוך לכפר קאסאניה יש אפילו חדרי אירוח שנקראים על שם הסופר. סטיבנסון צירף למסעו אתון שתישא את שק השינה שתפר לעצמו ואת שאר הציוד. “אתון זעירה, לא גדולה הרבה יותר מכלב, צבעה כעין העכבר, עיניה טובות וסנטרה אומר נחישות". סטיבנסון גלוי לב בתיאור רגשותיו כלפי מוֹדֶסטין, האתון, וסופו שיזיל דמעה אחרי שנפרד ממנה.
הטקסט מעיד על גבר צעיר בעל פתיחות ליברלית, מיזנתרופ השש לשוחח עם איכרים ואנשי דת שנקרים על דרכו. כבן למשפחה דתית פרסביטריאנית, שהיה לאתאיסט בבגרותו, הוא מהרהר הרבה במלחמות הדת. התייחסותו אל הטבע אינה רק תיאורית, היא ממחישה רגעים של התעלות ואושר טוטאלי. העמודים שבהם הוא מספר על שינה מתחת לכיפת השמיים מהווים פיסת קריאה מתאבנת. המובן מאליו נפרט ונפקח לחוויה מפעימה: “כל הלילה כולו הטבע נושם נשימות עמוקות וחופשיות (...) ויש שעה מיוחדת אחת שאינה מוכרת לשוכני הבתים, כשאיזו מהות מעוררת קמה ומתהלכת על פני המרחב הישן".
הנה נגיסות זעירות מדברי ספרות נוספים (בהוצאת נהר) שמתמקדים במקום גיאוגרפי, ואחד מהם אפילו סובב רק בחדר הכותב: “מסע סביב חדרי" (גזביה דה מסטר, מצרפתית: ראובן מירן): “העונג שאתה מפיק ממסע סביב חדרך מוגן מפני קנאתם הטורדנית של בני אדם, ואין הוא תלוי כלל בממון".
“אַרִיָה מַרסֶלה, זיכרונות מפומפיי" (תאופיל גוטייה, מצרפתית: אביגיל בורשטיין): “היה זה אחד מאותם ימים מאושרים, שכיחים כל כך בנאפולי, שבהם זוהר השמש ושקיפות האוויר צובעים הכול בגוונים שהם בבחינת פלא בצפון".
“מסעות באלסקה, סטיקין" מאת ג'ון מיור (מאנגלית: ניצה פלד). סטיקין הוא כלבו הקטן של הכומר הנלווה למסע המחקר. “וכשנחתה הסערה מצפון, היינו סטיקין ואני, מתחת לפרץ המשב העיקרי, במקום טוב להתבונן ממנו ולשמוע. איזה מזמור שוררה שם הסערה, כמה רענן היה ניחוח האדמה והעלים הרחוצים, וכמה מתוקים היו קולות הסערה הקטנים, הדמומים!".
“שלוש גברות בקסבה" (פייר לוטי, מצרפתית: אביטל ענבר). באלג'יר: “באפלולית הכחולה הזאת הן נראו כיצורים הזויים, כוהנות משתופפות בתוך מקדש, קורטיזנות מקודשות בהיכלו של הבעל".