עטו של סוכן: האיש המסתורי שעומד מאחורי הספר "בוגד"

"התרגלתי לכתוב בזהות בדויה", אומר כעת הסופר המסתורי בראיון ל"מעריב המגזין". "אני קצת מפתיע גם את עצמי, אבל לא צבט לי לכתוב ספר ולהוציא אותו בשם בדוי. אני שמח בשמחתו של יונתן דה שליט ושותף להתרגשות שלו, הכרוכה בהוצאתו של הספר לאור ובתגובות הטובות שהוא זוכה להן". 

"ב'בוגד' יש מחווה מודעת ואוהבת לספרים שכתב ג'ון לה קארה. הרי לה קארה אינו שמו האמיתי (שמו האמיתי של לה קארה הוא דיוויד קורנוול – ר"ז). אני חושב ויודע שאני נתלה באילנות גבוהים, ושגם לה קארה התרגל".

עלילתו של "בוגד", מותחן ריגול, נפתחת בשנת 1983, כאשר צעיר ישראלי נכנס לשגרירות האמריקאית ברומא ומציע את שירותיו כמרגל בישראל. הפקיד שמקבל את פניו הוא סוכן של המזרח־גרמנים, ולכן הוא מעביר את הצעיר לזרועות השטאזי. 30 שנה לאחר מכן, זקנה גרמנייה על ערש דווי מתוודה בפני הכומר שלה בדרזדן כי השטאזי הפעיל סוכן שהגיע לעמדה בכירה בממשלת ישראל ומכונה ”קוברה”. בעקבות כך, נשיא המדינה מטיל על ראש המוסד לשעבר לגייס צוות ולאתר את הבוגד. 

העובדה שהספר יצא לאור בסמוך להודעה על שחרורו הצפוי של המרגל ג'ונתן פולארד בחודש נובמבר העלתה תהיות באשר לקשר בין השניים, ובוודאי גם תרמה לפופולריות של הספר. 

אלא שלטענתו של הסופר, איש מוסד פעיל כאמור, אין קשר בין עלילת הספר למאורעות שקרו במציאות. "העלילה של 'בוגד' היא בדיונית מתחילתה ועד סופה. הכל בה מומצא", הוא טוען. "במובן הזה היא רחוקה מהמציאות באופן מוחלט. אין איש ואין אירוע שהציתו את דמיוני לכתיבת הספר. אני לא יכול לומר שהיה דבר אחד שהדליק אותי. אולי הרבה שנים של קריאה על בוגדים, אולי התבוננות על החיים. השאלה אם מדובר בתיאור של המציאות היא לגיטימית, אבל מדובר בסיפור שהוא מומצא, דמיוני. אומרים שיש בעולם המודיעין הרבה אפרוריות. הדמיון מאפשר למרוח כתמי צבע דרמטיים על האפור הזה".

טרם יציאתו לאור קיבל הספר אישור של ועדת השרים למתן היתר לפרסומים ושל הצנזורה הצבאית. "הצנזורה וועדת השרים עשו את עבודתן נאמנה", טוען הסופר כעת. "לא הייתה כל הערה מצדן לעצם סיפור הבגידה, אלא רק לגבי פרטים טכניים".  

"לא כתבתי כדי לשחוט פרה קדושה". הספר “בוגד". צילום באדיבות הוצאת כתר
 

עם זאת, הוא מסייג, "למרות שכל היצירה היא פרי הדמיון שלי, במובנים רבים היא הייתה יכולה להיות אמיתית. בגידה במדינה היא תופעה קיצונית, מגונה וחולנית, אבל היא תופעה אנושית. ובמקום שבו יש בני אדם, כל התופעות האנושיות יכולות להתרחש. חשבתי הרבה על נושא הבגידה. הרבה מאוד ספרות מתח עוסקת בכך. ניסיתי לדמיין מה יכול להניע מישהו לבגוד במדינתו. מהן נקודות התורפה שלו. על אילו חסכים הוא מנסה לפצות. איך הוא חוצה את כל המחסומים המונעים מרוב האנשים הנורמטיביים להישמר מחציית רוביקון הבגידה. אני מקווה שהצלחתי לתאר באופן מדויק את עולם הנפש של הבוגד הבדיוני שלי, שבגיל צעיר, בבירה אירופאית, מחליט לדפוק על דלתה של שגרירות זרה. אני מקווה שגם המרדף אחרי הבוגד מתנהל בדרך שאינה רחוקה מהמציאות. הצוות הקטן שרודף אחריו פועל מחוץ למסגרת הממלכתית, הרשמית. כי אף אחד לא יודע היכן הבוגד נמצא, ולא רוצים שהידיעה שהמרדף החל תגיע אליו בטרם עת. לכן צוות האיתור נאלץ לפעול בשיטת לואו־טק. אנשיו מפעילים רק את כלי המשחק הבסיסיים של העולם החשאי: נחישות, יצירתיות, יוזמה, אינטואיציה, יכולות בין־אישיות, עבודת צוות. אני מקווה שכלי המשחק הבסיסיים האלה מתוארים באופן אמין ואמיתי".

“בלי לחשוף את ההפתעות הטמונות בספר, מסופר בו על בוגד שהגיע למקומות הגבוהים והממודרים ביותר במדינת ישראל. אבל לא כתבתי על כך כדי לשחוט עוד פרה קדושה. כתבתי על זה כדי לספר סיפור מותח, כדי שהמרדף יהיה מעניין, כדי שמחיר הניצחון או ההפסד יהיה גבוה. אם זו שערורייה, אז שתהיה שערורייה מפוארת, גם אם היא דמיונית. כתבתי את הספר כי אני רוצה לספר סיפור. אני רוצה לקחת את הדמויות למקומות רחוקים וקיצוניים, שבו הן יכולות לפגוש את עצמן, להתבונן פנימה, להכיר מחדש את מי שפועל לצדן. חשוב לי לנסות להבין מה מניע אותן, אילו כוחות פועלים עליהן, איך הן מעצבות את המציאות. הכתיבה שלי הגיעה מהבנת נפש האדם, מכך שיש אנשים שהולכים על הקצה ומעבר לו, מכך שיש אנשים נמהרים, ציניים, הרפתקנים, נרקיסיסטיים, ומנגד יש מי שאורב להם ומנצל אותם. לכן זה לא מופרך. והרי בתולדות העמים, כולל תולדות מדינת ישראל, כבר היו מקרים דומים".

“אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים", הוא מוסיף. "אני שמח שיש לו קהל רחב. אני מקווה שיקראו אותו לא רק חובבי ספרי מתח וריגול, כי אני חושב שיש בו דברים מעבר לסיפור טוב. אני מקווה שהקריאה בו מהנה ומעניינת, אך גם מעוררת רגשות ומחשבות". 

"למה מישהו כותב? אני יכול לומר לך למה אני כותב: כי ככה אפשר לברוא משהו חדש, כי אפשר לספר סיפור, כי אפשר להמציא דמויות, אנשים, ולנסות לגלות מה קורה כששמים אותם ביחד. כדי ליצור קשר - באמצעות המעשה האמנותי - עם קהל שאני לא מכיר, אבל הוא חשוב לי ואני מרגיש קרוב אליו".

“בשעות הלילה. בסופי שבוע. זה מתקדם לאט, באקראיות קשה”.

לטענתו של הסופר, הבחירה לעסוק בסוגיית הבגידה הנפיצה נבעה מהתחושה "שיש לי סיפור טוב ביד”. "כדי לבגוד, אדם צריך לשבור אינסוף טאבואים", הוא טוען. "לחצות המון גדרות של איסורים ומחסומים. חלקם איסורים של חוק, אבל רובם הם איסורים פנימיים: הנאמנות למולדת, הנאמנות למדינה ולכל מה שהיא מייצגת, האהבה לחברים מהפלוגה, ההשתייכות לקבוצה הישראלית. כדי לעשות זאת הבוגד צריך להיות ציניקן מוחלט או מישהו שעולמו הרגשי מת, מישהו שהוא מחושב עד הסוף או מנוכר לגמרי. לחלופין, זה צריך להיות מישהו שיש בו שנאה גדולה וצדקנות גדולה, שרוצה לנקום על עלבון עמוק או על פגיעה נרקיסיסטית קשה. או כמו במקרה של 'בוגד', יש כאן שילוב של המניעים האלה, בתוספת ניסיון לרכך את תחושת ההתמוטטות הפנימית המלווה את מעשה הבגידה: במקרה הזה הריכוך הוא אידיאולוגי. הבוגד פונה לאמריקאים ומספר לעצמו כמה דברים: הוא מזדהה עם ערכי היסוד האמריקאיים, רואה באמריקה את 'המבוגר האחראי', שיודע מה טוב לישראל יותר ממה שישראל יודעת בעצמה, שהיא בעצם בת ברית גדולה של ישראל ופנייה אליה אינה באמת בגידה, כי היא בעצם האחות הגדולה. והוא לא יודע למה הוא נכנס".

"מי שכותב לא חייב וגם לא יכול לחוות בעצמו את כל מה שהוא כותב עליו. מידת השכנוע של כתיבתו גדולה כמידת אמנותו. יש סופרים שכתבו על רוצחים, בעוד הם עצמם אנשים עדינים שמעולם לא פגעו במישהו. יש סופרות שכותבות על גברים במלחמה בלי להיות גברים ובלי לחוות מלחמה מקרוב. וכך גם על אהבה, תשוקה, קנאה, התעלות דתית, אכזריות וכו'. ב'בוגד' כתבתי על אנשים זקנים ועל נשים צעירות, ואני מקווה שהכתיבה על דמויות אלה משכנעת ואמינה, לא פחות מהכתיבה על הבוגד עצמו".

“הספר לא מתאר את הארגון ואין בו ביקורת עליו.  לא במקרה הצוות המנהל את המרדף הוא של 'לשעברים' או של אנשים הנמצאים בלימודים. הם פועלים לבדם, ללא יכולות ממלכתיות".

"צריך להבחין בין תגובות שקיבלתי מחברים ומשפחה, שמטבע הדברים יש בהן אהדה וסקרנות אישית, לבין תגובות של מבקרים ועיתונאים. אמרו לי שהספר מרתק, קריא, סוחף. מישהי כתבה לי: 'מתח לא שגרתי, עדינות ורגישות לא אופייניות לז'אנר'. גם הביקורות שפורסמו בעיתונות ובאינטרנט היו מחמיאות וטובות. היו גם הערות, שאני לוקח לתשומת לבי ולומד מהן. למשל, לא לכולם ברורה מעורבותו של נשיא המדינה בפרשה. הרי נשיא צריך להיות מורם מעם ולהתרחק מכל עניין ביצועי. והנה, הנשיא בספרי הוא פטריוט, אקטיביסט, שלוקח אחריות ויודע לעשות מעשה. בסיטואציה שנוצרה הוא לא סומך על אף אחד, חוץ מאשר על עצמו ועל ראש המוסד לשעבר. זה יכול לקרות במציאות? אולי. אבל בספר - עובדה שזה קרה".

"התגובות על הספר הפתיעו אותי בעוצמתן ובהיקפן. שמחתי מאוד על ההצלחה שלו".

"החיים מלאים בבגידות מסוגים שונים. המון. אני מתאר לעצמי שהבגידה שבה עוסק הספר - הבגידה במדינתך, הבגידה במולדת - היא אירוע נדיר וקיצוני. מכיוון שכך, בוודאי יש מוסדות שאין בוגד בקרבם. זו סטטיסטיקה של מספרים קטנים".