חייט עילית: "טובת הילד" של איאן מקיואן חסר את הנשמה היתרה

לא, זה לא יכול להיות הכל. מקיואן הבריטי, שהחל את קריירת הכתיבה שלו בסיפורים גותיים, נוהג להוסיף קדרות שתלך ותכביד על הסיפור עד שהטרגדיה האנושית האמיתית תפתיע את הקורא. וגם הפעם יסתמן מלכתחילה אסון נורא באוויר הספר, והוא יהיה גדול מחייהם הנינוחים של השופטת ובעלה, שחשק לפתע בהרפתקה מינית מחוץ לנישואיו. 

ככה הוא מקיואן, אופטימיות אינה מכלי המשחק שלו. מועקה בסיסית אחת מייסדת את מרבית סיפוריו: צרות של זוגיות. וכך, הטרגדיה שבמרכז הסיפור תהא שלובה בדרך כלל במשבר זוגי, כאילו האסון הצפוי הוא מעין עונש על קלקול ביחסי גבר ואישה. 

פיונה מיי, הדמות הראשית, בנוסף להיותה עסוקה עד מעל לראש בבית המשפט העליון לדיני משפחה, היא פסנתרנית חובבת המופיעה מדי שנה בחברת עמית, שופט שניחן בטנור. הקהל תמיד אותו קהל, כל תושבי השכונה הכבודים, נושמי רווחה ונחת באמצע לונדון היוקרתית. בפתח הספר נוטל ג'ק, בעלה הנאה של השופטת, מזוודה ועוזב את הבית כדי לישון עם איזו סטטיסטיקאית. יותר מ־30 שנות נישואים מביאות את פיונה אל הבוקר שלמחרת, שבו היא מתייצבת בבית המשפט כדי למלא את תפקידה בלי לעכל את השבר שחל בחייה. היא לא מתנהגת כמי שהצער הכה בלבה. היא מתעמקת בסבך משפטי המשיק ענייני מוסר וחוק, כת דתית ועולם מודרני, חיים ומוות, והיא מכריעה לטובת חיי נער המסרב לקבל טיפול מלא בלוקמיה שחלה בה. 

התנסותו האישית של מקיואן בדיונים מתישים בבתי משפט לדיני משפחה בתקופת גירושיו מאשתו הראשונה הובילה אותו להתעמק בתחום. כך הגיע לדיון רב הפנים שהעמיד במרכז הספר: כיצד יכריע בית המשפט ביחס לנער שהוא והוריו משתייכים לעדי יהווה ומתנגדים לעירוי דם? בית החולים טוען שבהיעדר עירוי כזה הנער ימות בייסורים קשים. למחרת עזיבת בעלה טורחת השופטת מיי ונוסעת עד למיטת חוליו של הנער המבריק. כצפוי, כמעט צפוי מדי, ההיכרות עם הנער תפתח ערוץ דרמטי וגורלי בחייה.

 
הרומנים של מקיואן נושאים את תווית הגזירה והתפירה שלו. הם מהודקים, התפרים נחבאים היטב, הביסוס המציאותי חף משגיאות. הסופר דואג להעניק לגיבוריו מהלכי התנהגות משכנעים מבחינה פסיכולוגית, והוא ממקם את העלילה בנוף קיים. הפעם זהו מקבץ רחובות אורבני רך באמצע לונדון, בועה ירוקה של אנשים מאותה שכבה חברתית אליטיסטית. חוג אינטליגנטי החוצה גנים ברגל כדי להגיע למקום העבודה. 

כל הנתונים לבניית רומן עשוי היטב נמצאים כאן, אך יותר מכל רומן קודם שלו, מקיואן תפר את דפיו כה מהודק, עד שהותיר מחוץ לסיפור את הנשמה היתרה. חסר כאן החומר הבלתי מזוהה, החודר ללב ומציף אותו בצער. דבר מה ממין ההזדהות נעקר מהסיפור הרהוט, איזה מגע חם שישבה את הקורא וידיר שינה מעיניו. הסופר הקפיד כל כך לייבש את התנהגותה של השופטת כדי שתהיה קורקטית ומקצועית, עד כי הותיר את האמת הרגשית מחוץ לסיפור. כשהדמעות נשפכות לבסוף על הכרית של פיונה, עיני הקורא נותרות לבהות בשיממון הסלון הנאה שלה, כולל בר המשקאות והאח המבוערת.

פילוסופיה בקלות

“סוקרטס היה חכם כל־כך מפני שלא הפסיק לשאול שאלות (...). הוא טען שהחיים שלנו שווים משהו רק אם אנחנו חושבים על מה שאנחנו עושים. סתם להתקיים, בלי לחשוב בכלל על הקיום הזה ולבחון אותו, זה עסק שמתאים לבהמות ולא לבני־אדם". כך כותב נייג'ל וורברטון, פילוסוף בריטי (יליד 1962), השואף לקרב קהל רחב לתחומי התמחותו. ב"היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" (מאנגלית: דבי אילון, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 295 עמ') הוא משתדל להימנע מהרתעת הקורא. זה ניכר בסגנון שנקט וורברטון בשיעור המקיף הזה, אחרון בשורה של כותרים, המבקשים לקרב קוראים חששנים ליסודות החשיבה העיונית בתרבות המערב. התרגום נצמד למגמת המחבר ומוצא את גובה השפה הנכון לנוער, אך הנוסח יכול להתאים גם לקריאת מבוגרים, הרוצים לדעת יותר משמם של אפיקורוס, הובס, שפינוזה, דרווין, קירקגור, ניטשה ועוד רבים. אחרון ההוגים שוורברטון מציג, פיטר סינגר, אוסטרלי יליד 1946, דוגל באחריות מוסרית של בני אנוש כלפי העולם שבו הם חיים. על בעלי היכולת לתרום לחברות שאנשיהן גוועים ברעב, קובע סינגר, הדוגל גם בהמתת חסד. כן הוא קובע שיש להביא בחשבון את הסבל הנגרם לבעלי חיים בידי בני אדם. להוגה זה ישנם מתנגדים רבים, כמובן.

אמי טאן

לידיעת הנאמנוֹת (יש גברים בקהל?) לסופרת האמריקאית אמי טאן: ספרה החדש “עמק הפלאות" (מאנגלית: אמיר צוקרמן, מחברות לספרות, 556 עמ') יצא לאור במקביל להוצאה מחודשת של להיטה הראשון “חוג שמחת המזל" (מאנגלית: שפי פז) וכן “אשת אל־המטבח" (מאנגלית: צילה אלעזר).