נעמי רגן נולדה בברוקלין בניו יורק בשנת 1949 ולמדה בבית ספר יסודי ובתיכון דתיים.
במקביל ללימודיה בסמינר למורות ע"ש שרה שניאור בבורו פארק, למדה תואר ראשון בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת בברוקלין קולג', וסיימה בהצטיינות. ב־1971 עלתה ארצה עם בעלה אלכס, וב־1976 סיימה תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, גם אותו בהצטיינות. יש לה ארבעה ילדים ו־13 נכדים. ספרה הראשון, "בת יפתח", יצא לאור ב־1989 והיה לרב־מכר בארצות הברית ובאנגליה. ספרה השני "ואל אישך תשוקתך" היה ברשימת רבי־המכר של "הארץ" במשך 91 שבועות. כמו כן, המחזה שכתבה – "מניין נשים" – הועלה לבמה בתיאטרון הלאומי "הבימה", וגם בארצות הברית ובארגנטינה. תשעת ספריה הראשונים היו רבי־מכר. "שטן בירושלים" הוא ספרה העשירי
האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?
"כאשר התחלתי לכתוב, החשבתי את עצמי כחלק מן העולם החרדי. לכן, בספרי הראשון 'בת יפתח' חששתי לגלות את כל האמת שהכרתי על העולם הזה, כי פחדתי שזה עלול לפגוע ברגשות של מישהו. 'בת יפתח' היה מבוסס על סיפור אמיתי, על אם חרדית שהרגה את ילדתה הקטנה והתאבדה בגלל אלימות פיזית ומינית מצד בעלה הרב. בספר שלי השמטתי את ההתעללות המינית. בסופה של העלילה הגיבורה שלי נמלטת מבעלה, מוצאת חיים חדשים ומתאהבת בגבר חדש. כאשר היא הולכת לבית הדין הרבני כדי לבקש גט ומשמורת על הילדה, הרבנים באופן נדיב מסכימים לבקשתה.
אולם אפילו אז, כשהייתי צעירה ותמימה, ידעתי שבמציאות הגיבורה שלי לעולם לא הייתה מקבלת מבית הדין הרבני גט או משמורת על ילדה, ושהיא הייתה נידונה להישאר עגונה לשארית חייה. אבל כתבתי את הדברים כך כי רציתי סוף טוב ולא רציתי להעליב את הממסד הרבני. באופן אירוני, הואשמתי פעמים רבות שאני כותבת באופן ביקורתי מדי על העולם החרדי, אבל באותה התקופה הייתי מאוד מודאגת לגבי הדימוי של הקהילה שאותה הצגתי בספר. אני חושבת שגם כיום יהיה לי קשה לשכתב מחדש את הסוף, כי אני אוהבת את הגיבורה שלי והייתי רוצה שהיא תחיה ותהיה מאושרת. אני לא מצטערת שעשיתי זאת, אבל לא הייתי חוזרת על כך שוב".
"רציתי שהסוף יהיה טוב", "בת יפתח". צילום: יח"צ
צדק צדק תרדוף
ספרה האחרון של רגן – "שטן בירושלים", שראה אור לאחרונה – מבוסס על מקרים אמיתיים ומספר על שני ילדים קטנים שמגיעים לבית החולים הדסה. אחד הילדים, בן 4, סובל מכוויות חמורות והאחר, בן 3, מחוסר הכרה עקב פגיעה מוחית, שניהם ילדים לאם חרדית המובלת על ידי קבליסט משיחי פסיכופת. בשונה מספרה הראשון, מעידה רגן שספרה זה הוא תוצאה של 25 שנים שבהן הבינה לאט־לאט ש"חייבים לכתוב את האמת, להסתכל לה בעיניים, לא משנה עד כמה היא מכוערת. רק כך ספרות נעשית משמעותית".
ותופעות כאלה לא מערערות את אמונתך באשר לקיומו של אלוהים?
"למרות כל מה שאני יודעת, אינני רואה שום סיבה לשנות את דעתי בנוגע לאלוהים, לתורה או לעם היהודי. אינני באה ממשפחה דתית, אבל נשלחתי בילדותי בארצות הברית לבית ספר יסודי אורתודוקסי, כדי לקבל חינוך כללי יותר איכותי. שם למדתי לקרוא עברית, ללמוד תורה ונביאים ולהכיר מנהגים וערכים יהודיים. החוויה הזאת עיצבה אותי הן כילדה והן כאדם בוגר. גיליתי ביהדות דרך חיים טובה יותר, עם ערכים חשובים, מלאים באמת, ביושר, בטוב לב, בנדיבות ובאהבה כלפי כל בני האדם. נכון, לצערי גיליתי גם שאנשים רבים שאומרים על עצמם שהם יהודים אורתודוקסים, אינם מבינים את הדברים האלו. הם עושים דברים איומים. אבל התנהגות כזאת מגיעה מתוך בורות או צביעות. הם לעולם לא היו מתנהגים כך לו היו דבקים בעקרונות של התורה. העובדה שיש אנשים שוטים או צבועים איננה משנה את היופי ואת האמת של הדת שלנו, שאני ממשיכה להיות חלק ממנה באושר רב, כשאני שומרת מצוות ומשתדלת להיות אדם טוב יותר, כפי שהתורה רוצה שנהיה. כתיבת הספרים היא דרכי שלי לקיים את מצוות 'צדק צדק תרדוף'".
מאין שאבת את ההשראה לסיפור?
"כמו כל עם ישראל, קראתי על הסיפור בעיתונות, ומה שמשך את תשומת לבי היה השאלה איך אנשים תמימים ויראי שמיים הפכו למפלצות שמסוגלות לבצע את הנורא מכל ולהגיע להיפוך הגמור של הקדושה. במשך שנים הרגשתי מאוד לא נוח כלפי ההתעניינות הגוברת והולכת בקבלה, ב'כוחות נסתרים' וברבנים 'מחוללי הנסים'. מי הם האנשים האלו? איך הפכה דתנו לשעטנז הזה של מיסטיקה וכישופים? לדעתי התופעה מסוכנת וגורמת לכך שאנשים מאמינים באמת מאבדים את דרכם. הפרשה הוכיחה לי שחששותי היו מוצדקים. הייתי רוצה שהספר יפקח את עיניהם של אנשים דתיים לסכנה שהם ייפלו קורבן לטורפים האורבים להם מסביב למעיינות הקודש. לא ספרי מקצינים, אלא העולם הדתי מקצין. אני בסך הכל מראה המשקפת את המצב מסביבי. רואים בעיתונות – כמעט בכל שבוע יש עוד פרשה, עוד 'רב' שמנצל מאמינים ומאמינות תמימים למטרותיו הנלעזות ומבצע בהם פשעים חמורים. לפני שנים זה לא היה, והתופעה חייבת להיפסק – היא מסכנת את הדת כולה והופכת אותה לכת. ברגע שאדם נוטש את ההיגיון שלו, את כוח החשיבה העצמאית, הוא מפסיק להיות אדם מאמין והופך לחבר בכת".
וזה לא מוכיח את הסכנה שבדת?
"בכל פעם שמישהו מחליט לזרוק את ההיגיון שלו דרך החלון ולהשליך את יהבו לחלוטין על מישהו אחר – גדול ככל שיהיה – הוא מסכן את עצמו. הבעיה היא לא הדת. ראיינתי כמה אנשים חילונים לחלוטין שהגיעו לכת הארי קרישנה בחיפוש אחר רוחניות ומשמעות, כי לא הייתה דת בחייהם. האדם זקוק לחיבור עם הנשמה שלו, עם אלוהים, עם כוחות גדולים יותר ממנו עצמו. מה שחשוב הוא להשתמש בשכל שלך, להיות הגיוני. במחקר שלי על כתות בכל הדתות מצאתי שרוב האנשים שנפלו לידיהן של כתות היו אידיאליסטיים, אינטליגנטיים. אף אחד לא מצטרף לכת ביודעין. הם מצטרפים כי הם פגיעים, נמצאים בתקופה קשה בחייהם. הם מחפשים ידידות, עזרה, הבנה. כל אדם יכול להיות פגיע בהינתן הנסיבות הנכונות. מנהיגי כתות הם פסיכופתים כריזמטיים”.
מאיפה הרגישות והזווית האישית שלך לסיפורי כתות?
"אם מישהו – כמו אבי היקר, שהיה איש נדיב ומלא אמון – מתפתה להאמין לאדם מאוד משכנע וכריזמטי שהוא חברו הטוב ביותר בעולם ושהוא יסייע לו להשיג הזדמנויות וחיים טובים יותר, ומתברר שכל זה היה שקר, על מי מוטלת האחריות? האם אישה שהולכת ברחוב בלילה אחראית לכך שנאנסה? האם אמא ששולחת את הילד שלה לבית ספר שבו רב מתעלל בו מינית אחראית למה שקרה לבנה? מצד אחד, כן. קורבנות יכולים לנסות להגן על עצמם, לא להיות פתיים, להיות ערניים יותר. אבל אתה יכול לנסות להגן על עצמך רק אם אתה מודע לסכנה. קורבנות הם פעמים רבות אנשים טובי לב, עד כדי כך שהם אינם יכולים להעלות בדעתם שמישהו ירצה לפגוע בהם. אני מקווה שהספר שלי יעזור לאנשים טובים וחפים מפשע להיות מודעים יותר לסכנות ויסייע להם להגן על עצמם, ובמיוחד על ילדיהם. אנשים דתיים נוטים להיות נאיביים. זה בא ממקום טוב. למרבה הצער, העולם אוכל אנשים כאלה. זו טרגדיה".
אמא טאליבן. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
שבע השנים הרעות
לשאלה אם היא עצמה נפלה קורבן בעבר היא עונה בחיוב, ומתייחסת לפרשה המשפטית, במסגרתה הואשמה בגניבה ספרותית. "פעם ביקרתי ביריד הספרים בירושלים, ורב אחד שהכרתי כשעבדתי כעורכת בהוצאה לאור חרדית ושהייתי איתו ביחסים טובים דחף לידי ספר שנכתב על ידי אישה חרדית וביקש ממני שאקרא את הספר, כדי 'לעודד סופרת צעירה'", היא מספרת. "הסכמתי. הספר היה יומנה של צעירה חוזרת בתשובה ואם לילדים רבים. ריחמתי עליה ואפילו הזמנתי אותה לביתי. לאחר זמן האשימה אותי שהעתקתי מספרה ותבעה ממני מיליון שקלים. ביליתי איתה שבע שנים בבתי משפט".
איך את רואה את כל עוגמת הנפש שעברת – כשיעור או כתיקון? כאישה מאמינה, מה הפירוש שלך לכל מה שעברת?
"כאדם דתי, אני מאמינה שהקב"ה מביא ייסורים על האדם כדי לעזור לו להיות בן אדם טוב יותר. אני חושבת שהאי־צדק והסבל שעברתי פתחו את לבי עוד יותר לסבלם של אחרים והמריצו אותי יותר מתמיד לכתוב ספרים שחושפים את הרוע בעולם, כדי שאנשים חפים מפשע יינצלו מסבל מיותר. זה הנושא האמיתי של הספר 'שטן בירושלים'".
עם מי נפגשת במסגרת התחקיר שערכת?
"נפגשתי עם רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות, אישה חרדית מדהימה שתרמה הרבה להבנתי בנושא ודרכה נפגשתי גם עם זוג מיוחד – לימור ושמואל ליבורמן, חילונים שברחו מכת בסגנון הארי קרישנה. שני מפגשים אלו ריגשו אותי מאוד ושכנעו אותי שבארץ יש בעיה גדולה".
מה יש באופייה של הארץ שמחמיר את המצב?
"הבעיה היא כמובן כלל עולמית. כפי שכתבתי ב'שטן בירושלים', לכל מדינה ולכל דת יש הכתות שלה. לדעתי, בישראל הבעיה חדה יותר מאחר שיש פה כל כך הרבה אנשים שמחפשים רוחניות, ובמקרים לא מעטים החיפוש מוביל אותם למקום נורא, ל'גורו' פסיכופת שמנצל אותם לרעה. לפי עדותה של ליכטנשטיין, פועלות בארץ מאות כתות, רבות מהן בעולם החרדי. אורח החיים החסידי, המחייב ציות מוחלט לרבנים כריזמטיים, הוא שדה גידול אידיאלי לטיפוח כתות. איני אומרת שכל חצר חסידית היא כת, אלא שיש ביניהן מכנה משותף".
כריכת הספר "שטן בירושלים". צילום: באדיבות כנרת זמורה ביתן
אז איך מבדילים בין רב שקר לרב אמת, כשהציווי הוא "עשה לך רב"?
"לא צריך לעשות הבדלה. ברגע שבן אדם אחר מנסה לשלוט על החיים שלך ולא משאיר לך מקום לבחירה, למחשבה – תברח. רב יכול להיות מורה, לא יותר".
כיצד את מזדהה עם הנשמות האבודות הללו?
"לסופרת יש היכולת להכניס את עצמה לנעליים של מישהו אחר, מישהו שרחוק ממנה מכל הבחינות, מישהו שחי חיים אחרים ושונים לגמרי ממנה. אני אישית מעולם לא השתייכתי לכת, מעולם לא הייתי אישה מוכה, מעולם לא חוויתי על בשרי מה שהדמויות שלי חוו. לב טולסטוי כתב את 'אנה קרנינה', אף שהוא עצמו לא היה אישה בוגדת. יכולתו של סופר לדמיין בצורה מלאה מה שקורה לאחרים היא מתנה מהשמיים, המאפשרת לכתוב על החוויות בצורה כזו שגם הקורא מצליח לצאת מחייו הפרטיים ולהיכנס לחייהן של הדמויות הכל כך שונים משלו. זאת כל הפואנטה של מלאכת הספרות".
מה הרגשת ביחס לדמויות במהלך הכתיבה – רתיעה, רחמים, תיעוב?
"בהתחלה שנאתי את דניילה גודמן. רציתי לחנוק אותה ולזרוק אותה על הקיר. לא דמיינתי לעצמי שאוכל להרגיש כלפיה טיפת אמפתיה. לבי יצא אל הילדים שלה. היו לי הרבה אמפתיה והערכה רבה לחוקרת דינה צדק. ממש הזדהיתי איתה לאורך כל מאמציה להביא לדין את הפושעים. אבל ככל שהתקדמתי במחקר שלי ובכתיבת הספר, כך התחלתי לאט־לאט להבין מה שקרה לדניילה ולהבין שהיא עצמה הייתה קורבן. לגבי הקבליסט שם־טוב יש לי אותן תחושות שיש לי כלפי היטלר והאס־אס: אני רואה בו את מעמקי הרוע והרשעות, והשאלה איך נוכל להגן על עצמנו מפני המפלצות מחוסרות המצפון האלו".
ומה את חושבת שבני משפחה וקרובים של אדם שנשבה בכת צריכים לעשות?
"כדי להגיע לאמת אדם צריך להפעיל את השכל הישיר שלו, כך כתב הרמב"ם. אך אפילו בימיו היו לו מתנגדים שחשבו שאסור לאדם לסמוך על ההיגיון אלא יסמוך על אמונתו בלבד, אפילו אם היא מנוגדת לשכל הישר. אלא, כפי שכותב הרב מארק אנג'ל (רבה של הקהילה הספרדית־פורטוגזית בניו יורק), אם לסמוך על השכל מסוכן, עוד יותר מסוכן לא לסמוך עליו. כל מה שאינו נראה הגיוני וסביר, הוא שקר וכזב, ואדם חייב לברוח ממנו בכל כוחו ולהימלט על נפשו. מי שנופל קורבן לכת הוא כאמור בדרך כלל אדם במשבר, המנותק מחבריו וממשפחתו, שמחפש קהילה שתפתור את כל הבעיות שלו. במקרים אלו המשפחה חייבת להושיט לו יד ולתמוך בו, לדאוג שהוא לעולם לא ירגיש שהוא לבד. לפעמים זקוקים להתערבות מקצועית. המרכז לנפגעי כתות יכול לעזור גם באמצעות ייעוץ והדרכה. חברי כתות טובעים בים של שנאה עצמית. חייבים להציל אותם, אם כי הדבר אינו פשוט בכלל".
את נשמעת עצמאית ובעלת אישיות חזקה ומעוצבת – ההפך הגמור מטיפוס שייפול לכת. מה הדרכים להתמודד בעת משבר או חולשה כדי שזה לא ייגרר לכדי כך?
"גם את האדם הכי חזק ועצמאי יכולים מזל ביש, חברים רעים או גורל להכריע ולהרוס. כל אדם זקוק לרשת תמיכה של חברים, משפחה, בן או בת זוג וכדומה – אנשים שאיתם הוא יכול לדבר ושעליהם יכול לסמוך. אילולא היו לי בעל נהדר, משפחה תומכת וחברים לנפש, אינני בטוחה שהייתי שורדת את שבע השנים הרעות שעברתי. אני אסירת תודה לכל האנשים בחיי, שאוהבים אותי ועזרו לי להתגבר על אויבי ועל צרותי. אני לא חושבת שהייתי נופלת לתוך כת, אבל בריאותי הייתה נפגעת, ואני בספק אם היה נשאר בי כוח להמשיך לכתוב".