הכל אודות פאפא

אני לא בטוח שמי שייקח היום ליד את ״פעמונים״ ההוא, יצליח להתגבר על התרגום של מנשה לוין. יש שם מילים כמו ״ללסטם״ (לשדוד), ״הדריגה״ (נעשתה מדורגת), ״משוכלות״ (שלובות), ״מכנסיים אפורים ודחוסים כבדיל״ (מכנסיים אפורים נוקשים). שלא כחברי חסרי המנוח, החלטתי לתת פייט לפאפא, שהיה חובב פייטים ידוע. בתוך יומיים בחופש הגדול בלעתי 468 עמודים.

אחר כך היטלטלו החיים ורבו המעברים. ״למי צלצלו הפעמונים״ נעלם לי, אבל לא פאפא. כ-70 שנה לאחר שנחת בפריז ככתב ״טורונטו דיילי סטאר״, הגעתי אליה ככתב ״מעריב״. הזדהיתי עם הגלויה ששיגר לסופר שרווד אנדרסון לאחר לילו הראשון בפריז. ״איזו עיר״, כתב ולא יסף. ואז התעוררו געגועים עזים לצלצול הפעמונים. ביקשתי שיחפשו לי בארץ, אך רק חברי הטוב אסולין הצליח לשלוח את עותק נעורי. קראתי, דפדפתי, הרחתי, דמעתי. במיוחד כשראיתי שרוברט ג׳ורדן עדיין מאוית כרוברט דז׳ורדן. ואיני יודע להסביר למה.

האם דז׳ורדן, מריה, פילאר, פרימיטיבו ואנסלמו שינו את חיי? לא יודע אם היו יומרניים עד כדי כך. אבל ״למי צלצלו הפעמונים״ היה לסרגל של חיי הכתיבה שלי. פלס המים של מה ישיר ומה מפותל. מתי הכתיבה בהירה כחוף התכלת בריביירה, ומתי מימיה עכורים כבמשולש ברמודה. ושלא תעזו לחשוב שאני מנסה לבנות כאן איזו משוואה מופרכת ביני לבין המינגוויי. אחרי כך וכך שנות כתיבה ברור לי שאפילו את אבק גלגליו האחוריים איני נושם. אבל הוא נתן פרופורציות. הוא הסביר שלא רק אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. גם הסיפור. תמיד התקשט בעובדות לכאורה חסרות משמעות, אך הן שבונות את המשמעות. מאז אני רושם הכל. מה שנראה משקל נוצה בשטח, הופך למשקל כבד כשאתה ליד המקלדת. לפעמים עד כדי כך שהוא פותח סיפור. פעם פתחתי עם נין נינו של נפוליאון בונפרטה, שלא הצליח להתגבר על צלופן הגבינה הצהובה בארוחת הבוקר שלנו. נלעגות מפוארת הייתה בעובדה שיוצא חלציו של כובש אירופה לא מצליח לכבוש את האמנטל שלו.

ב״פעמונים״ חוזר ושב פאפא על אותה עובדה, על אותו תיאור, על אותה התרשמות. בקצב מונוטוני, מסתורי, שורותיו נשמעות כפעימות הטאם-טאם. זאת השיטה של המינגוויי לשכנע אותך שהאיש הנו באמת כפי שהוא מתאר אותו. לפבלו, מנהיג הרפובליקנים, יש עיניים חזיריות. ושוב יש לו, וכמובן שיש לו, וזוכרים שלפבלו יש עיניים חזיריות? עד שאתה משתכנע שפבלו הזה הוא איש גס לב.

״פעמונים״ הוא דוגמה וירטואוזית לשימוש בתיאורים במובנם הקולנועי. הכל חייב לא רק להיקרא, אלא גם להיראות. מריה לא תגדל סתם שיער אלא כמו של גרטה גרבו בקולנוע. רוברט ג׳ורדן לא חידד את עפרונו, אלא באולרו חתך שני סנטימטרים מקצה עפרונו. ״אני רוצה לכתוב כמו שסזאן מצייר״, אמר פעם המינגוויי. הוא השתמש במילים במובנן הראשוני, הבסיסי. מה שהתניע דו-קרב עם שחר בינו לבין ויליאם פוקנר שקטף נובל חמש שנים לפניו. ״המינגוויי מעולם לא השתמש במילה שהקורא נאלץ לחפש במילון״, ירה פוקנר. ״פוקנר המסכן״, לחץ המינגוויי על ההדק, ״הוא באמת חושב שרגשות גדולים באים ממילים גדולות? הוא חושב שאני לא יודע מילים של 10 דולר? אני יודע אותן היטב. אבל יש מילים ותיקות, פשוטות וטובות יותר, ובאלו אני משתמש״.

ועוד לא דיברנו על הסיפור. ב-1937 שלח ״טורונטו דיילי סטאר״ את המינגוויי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד. ״למי צלצלו הפעמונים״ מספר על אמריקאי צעיר שהתנדב ליחידת גרילה של הבריגדות האדומות בהרים. למעשה, זאת סאגה על נאמנות, אומץ, אהבה, מפלה ותבוסתו של האידיאל. המינגוויי לא נותן לאידיאל לעוות את הסיפור. גם בשבתו כסופר הוא לא מצליח לדכא את העיתונאי שבו. ברור לך שהלב שלו בצד של הרפובליקה, אבל הוא מביא את שני הצדדים במלוא אכזריותם. האדומים שדוקרים את דון פאוסטינו בקלשוניהם לפני שהם משליכים אותו מצוק גבוה אל מותו. הפשיסטים שרוצחים את הוריה של מריה לעיניה, מגלחים את צמותיה ואונסים אותה בשרשרת.

״למי צלצלו הפעמונים״ אינו הספר הכי חשוב שקראתי, ובכל זאת הוא מקעקע לך את הנשמה. תוך כדי מלחמת אחים, הוא מדלג על פני קשת רגשות אנוש. נאורים ואפלוליים, אציליים ובזויים. כל זה הודות למחברו שלא נרתע לגעת בכל, או כפי ששרווד אנדרסון היטיב להגדירו: ״מיסטר המינגוויי הוא סופר אמריקאי שיוצר מגע עם כל דבר שראוי ליצור איתו מגע״. תודה לך, פאפא.