האדם בתוך התיעוב

אם לא ממואר (מונח שחובה לבער אותו משימוש בעברית, memoir באנגלית) של חיי משפחה סינית, וייטנאמית או קרואטית או כל אחד מאותם ספרים מורמים מעם הגורמים למבקרי ספרות ישראלים לחלומות רטובים, לפחות ספר נידח ולא קנוני של אושיית ספרות מיינסטרימית כהמינגווי, פיצג'רלד, סטיירון, פינצ'ון או דלילו, שראה אור במהדורה קטנה והגיע לידיהם של יודעי ח"ן בלבד.

כמי שמעולם לא התהדר בבולגקוב ודוסטויבסקי ולא הגיע לשלום ב"מלחמה ושלום", אני מעדיף להשיב על השאלה ברוח שבה נשאלה, ולא להנצל אותה להפגין את מנעד הקריאה שלי, מוגל ככל שיהיה.

ספרים מעטים שינו את חיי או לפחות הכתיבו לי חלק ניכר מהתנהלותם יותר מ-“Fear and Loating: on the Campaign Trail ‘72” ("פחד ותיעוב בקמפיין הבחירות 72'") מאת הנטר תומפסון, זכר צדיק ירוי לברכה.

כמחזיק תיק תומפסון בעיתונות הישראלית ומחיה זרם גונזו בעברית, הדעת נותנת שאמור הייתי להודות על השאלה ולהתנפל כמוצא שלל רב על "פחד ותיעוב בלאס וגאס" שקדם לו ונחשב כספר קודש. אבל ככל שאני אוהב את "לאס וגאס", הוא לא שינה את חיי. 

הוא הרחיב את אופקי; מתח את גבולות התודעה שלי; בחש כהוגן במה שמותר ואסור בכתיבה עיתונאית; והשיק את הערצתי לתומפסון מספרו הראשון של מלאכי הגיהינום ועד שהצמיד אקדח לראשו משום שהעולם – כמה צדק – הפך למשעמם, ממוחזר ומיותר משום שמנהיגיו, הנבלים הפוליטיים שבהם נלחם בחירוף נפש, הפכו לגמדים מנטליים בלתי מאתגרים בעליל.

תומפסון טען פעמים רבות שהעולם נטל ממנו את הסיבה לחיות עם התפטרותו של ריצ'רד ניקסון מהנשיאות באוגוסט 1974. שוו בנפשכם כמה משעממים יהיו הפוליטיקה והחיים בישראל בלי בנימין נתניהו. 

"קמפיין 72'", תיאור מערכת הבחירות המטורללת ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית, יצא בספר ב-1973, והיה עבורי אחד המפגשים המטלטלים ביותר עם יכולתה של המילה הכתובה להפוך על פניו את כל שידעתי עד אותה קריאה על מה יכול לצאת ממכונת הדפוס כאשר מאכילים אותה בכתב יד נדיר בתובנתו, חדות הניתוח ומוכנות להניח בצד את ההיצמדות הפתטית לאמת העובדתית כשהמשימה הניצבת בפני המחבר היא להדיח מההיסטוריה את אחד הנבלים הפוליטיים הגדולים.

ברמה האישית, יש לי חשבון עם תומפסון על שבהזדמנות החגיגית שבה השליך את נערי התקשורת מהאוטובוס ולימד אותם פרק מאלף בכתיבה פוליטית אכזרית, שנונה ואפקטיבית, סתם את הגולל על הסנאטור הדמוקרטי אד מאסקי, הפוליטיקאי היחיד ממיין שהגיע כמטחווי פעימת לב מהבית הלבן, כאשר העליל עליו שימוש בסם האקזוטי איבוגאין, ורמז בכך על בריאותו הנפשית המעורערת. מאסקי נטה לפרצי בכי בלתי רצוניים, אך לא היה מטורף.

איש לפני או אחרי לא עשה את שעשה תומפסון ב"קמפיין 72'", אף על פי שרבים ניסו. הוא הוכיח שטקסט פוליטי טוב ניתן לקרוא כרומן פרוע ולהישאר בקרב סבירה להתרחשות העובדתית בלי להיות לה לעבד. הסופרים, העיתונאים והעיתונים החשובים באמריקה עמדו בטריבונות, והריעו לתומפסון ממושכות כשהם בולעים את קנאתם המרירה כלענה.

זהו ספר מרתק, סהרורי והזוי, והיום ימים, בתחילת דרכי בעיתונות, שלמדתי בעל פה קטעים שלמים ממנו. לא מן הנמנע שחלקם השתלבו בכתיבתי, באופן חוקי והגון כמובן, בשנים שבהן כיסיתי מערכות בחירות בישראל. יותר מכל האפיזודות הנפלאות הגודשות את הספר, נצרבה בתודעתי הנסיעה הקצרה של תומפסון עם שנוא נפשו ניקסון, במושב האחורי של הלימוזינה הנשיאותית. 

מה שהיה כה גדול בפרק הזה הוא נכונותו המפתיעה של ניקסון להניח לתומפסון שהתעלל בו שנים, לשבת לצדו בנסיבות שבהן אפילו אנשי השירות החשאי לא היו מצליחים להציל אותו אילו בחר הפסיכופת מקולורדו להיפרע ממנו פיזית.

תומפסון גמל לניקסון – כפי שתמיד קורה כאשר פוליטיקאי שנוא מניח לעיתונאי לשבת על ברכיו ולפטפט איתו על הא ודא – בטקסט שהייתה בו עדות ליכולתו של תומפסון לראות את האדם בתוך התיעוב.

עם שובי לישראל ומציאת מנוף קטן כעורך הירחון "מוניטין" להגיע באמצעותו לכמה הישגים עיתונאיים, לא באתי על סיפוקי עד שאריק שרון, שר הביטחון במלחמת לבנון, הסכים לתת לי להתלוות אליו לנסיעה ארוכה במושב האחורי של הוולוו שלו לקריית שמונה. אם אשאל בשערי הגיהינום מהו הטקסט שהוא כרטיס הכניסה שלי, אומר הנסיעה עם שרון. במשך כמה מערכות בחירות זה הפך לשטיק שלי. 

"במושב האחורי עם...", הטקסט שעורכי ציפו לו מדי שבוע כשהם מחככים את ידיהם בהנאה. כולם נתנו לי טרמפ. כולל אהוד ברק, שהנסיעה איתו החלה בשכונת מוסררה ונגמרה באנגליה, בפגישה סודית שלו עם המלך חוסיין באחוזתו באסקוט.

הספר בגרסת כיס צהובה ומהוהה מונח עדיין על המדף בחדר העבודה שלי, לצד עותקים חדשים ובתוליים שלא נפתחו. חלק מהאינוונטר שבחרתי להוריש לילדי. אלה ואהבה בלתי אמצעית וחושנית למילה הכתובה כשהיא מתהפכת באוויר כחרב הוערת ומותירה מאחוריה זנב עשן.