צופן גנטי

כששבתי ופקחתי עיניים, הייתי בת שלוש וראיתי לפני את "ספר הפלמ"ח". נתיב חיי שונה, אם כן, בגיל שעדיין לא ידעתי קרוא. אבל בחביון הדפים נסתרו אז תמונות בשחור-לבן. ותמונות ידעתי לקרוא.

ראיתי צללי חורשת איקליפטוס שאור שמש עז מפלח אותה ונוגה על שורות של גברים בבגדי חאקי, ידיהם שלובות מאחור וראשיהם נעלמים בבהירות האור, כראשי קדושים. ראיתי חבורת גברים יושבת בניחותא על העפר, בין אותם אקליפטוסים. אבא הצביע: זה הזקן, הוא היה המפקד. וזה יגל, עם הבלורית הזאת, וזה יצחק, הוא היה הכי צעיר. ישבתי על שטיח הצמר בחדר אשר ים בחלונו, והפכתי דפים צפופי אותיות זעירות.

השמות הלכו וצברו כוח ומעוף, ובהם גם מי שמופיעים בסוף הספר, ברשימות הנופלים. ובשנת תש"ט מופיעים שלושה שמות של נשים.

אסיפת הקיבוץ התיכה בשמי שלוש פלמחניקיות שנהרגו בהפצצה ממטוס מצרי ב-9 באוקטובר, 1948. הרסיסים פגעו בהן כששטפו סירים בפרדס סמוך לדורות. ואלה השמות: תמר באומגרט, לילה יוסף ומרים אוסיה. 

לילה, שהייתה בתו של שר "הצנע" דב יוסף, כתבה ב"ספר הפלמ"ח" על הקושי שבוויתור על תפקיד לוחמת בקרב (עמוד 778, כל המובאות מכרך ב'): "השריטות בנפש הלכו והעמיקו כאשר נשארנו בודדות וניסינו תוך התגברות על רגש הנחיתות שהתעורר, להתמיד במסורת ההכשרה בכוחות עצמנו בלבד".

לאבא קראו אבונא – אבא שלנו, בערבית – כי מנעוריו היה מנהיג ומגונן, ולכל פלמחניק הודבק כינוי. בתפקידו הצבאי היה חובש, ובמבצע "דני" איבד את ידו הימנית עד המרפק. פעם קראתי שוב ושוב את תיאור הרגע שבו אחז בידו רימון שהושלך ממשוריין של הלגיון הערבי אל התעלה שבה טיפל בפצועים.

הרימון לא התפוצץ, ואבונא הרים אותו כדי להשליכו בחזרה למשוריין. הרימון התפוצץ בידו. עכשיו אני לא מוצאת את הקטע. אני בולשת בשני הכרכים, ונתקלת רק בתיאורי הביזה שביצעו הלוחמים בבתי לוד שרוקנו מתושביהם. 11 ו-12 ביולי, 1948. בתפר עמוד 222 הניח אבא פיסת עיתון בסימנייה לשיר של אלתרמן: "לא אשכח זאת רעי, איך על גב נשאתני".

וזה מה שכתוב בעמ' 713 תחת הכותרת "מיומן קבוצת הכשרה אחת": "הר כנען, שבת, 20.3.1948 – (...) בערב – אבונא מלמד שיר. פוני פותח בשיחה קצרה על המצב בארץ. חנוך מוסר סקירה פוליטית על המשבר בצ'כוסלובקיה". חנוך הוא חנוך לב-כוכב, אחד מן האינטלקטואלים הרבים שהתקבצו לאותה הכשרה, ומי שהיה מנכ"ל משרד העבודה תחת השר יגאל אלון. הוא נהרג בהתפוצצות מטוס סוויס אייר מעל שווייץ (פברואר 1970), ממטען חבלה שטמנו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין.

זמן רב אחרי שהורי מתו, מוקדם מדי לבעלי אנרגיות שכמותם, נצמדתי לארבע המילים האלה: "בערב – אבונה מלמד שיר". בתחילת שנות ה-50 לא דקדקו בכללי התעתיק למילה הערבית הענקית, אבונא. בכל יום אני רוצה להכריז: זה אבא שלי ששר עם חברי ההכשרה! הם קופאים שם בחורף על הר כנען, מעל צפת. שבוע קודם לכן נהרגו שני חבריהם, זודי ומשקה, בהתקפה על עין זיתים הסמוכה, אבל הפלמחניקים לומדים שיר ושומעים סקירות על המצב כאן ועל המצב בצ'כוסלובקיה.

בעמוד 940 גיליתי סימוני צלבים קטנים בדיו, סימון אישי של אבונא, ודאי לצורכי אחד מן הטקסים שהנחה. הכותרת "האדם במערכה" נישאת מעל שורות המספרות על עוצמת רוחו של פצוע קשה.

שני הכרכים המצהיבים, שדרותיהם מתפרקות בידי, כוללים מאמרים של מיטב אנשי הרוח והצבא שאיישו את הפלמ"ח או ליוו אותו ברוחם. יש בספר שירים של חיים גורי ונתן אלתרמן, זרובבל גלעד ויוסף טבנקין, ו"שיר פרידה לרע", המוקדש לחטיבות הפלמ"ח עם פירוקן, שכתבו יחדיו גורי וחיים השני, חפר. הרבה יומני קרב, ופקודות קרב, ותמלול שיחות לאחר אירועים, ויומנים פנימיים של בני הכשרות. ומכתבים של נופלים, ותמונות של צעירים מאובקים בשיא חיוכם העייף.

שפע עמודים שאוצרים חומרי חיים מתקופה היסטורית קצרה ואינטנסיבית שבה הוקמה מדינה. "ב-7 בנובמבר 1948 פורק הפלמ"ח", כתב בעמ' 971 יגאל אלון. "מעוות זה, שמשמעותו היסטורית, בוצע מבלי שמועצת המדינה הזמנית או אפילו הממשלה ידונו ויפסקו בעניין. השאלה הוכרעה בחוג מצומצם של עסקנים בראשותו של ד. בן-גוריון".

משהו מצליפת הסטירה ההיא בפרצוף הפלמחניק חתום בדפי הקורות האלה. הכרכים העצומים נוצרו כדי להנציח את תולדות הצבא הלא רשמי של המדינה שבדרך, לפני שמישהו ימחק אותן. ניכר כאן מאמץ לכלול את הכל, כמעט בלי סלקציה, את התמונה הגדולה ואת כל פרטיה. על העלבון והתסכול, שאולי היו ממניעי מפעל המו"לות הזה, נוסף עם השנים עצב מר על ניפוץ אשליות הנעורים, והמר הזה דבק גם לחכי. 

רצח רבין, הנער יצחק החתום כאן על סיפור קרבות גדוד "שער הגיא" (עמ' 920), כיבה לחלוטין את הרמץ שעדיין לחש בקרבם מאז הלילות על הר כנען.

כשבגרתי וקראתי בספרים רבים ושונים, קמו מריבות בין הרבים והשונים לבין "ספר הפלמ"ח" ומורשתו הטבועה בי. היום שככו המריבות, וטקסטים מכל העולם נושמים שלום על המדפים שבבית, אך "ספר הפלמ"ח" העצוב שבהם. כבד אכזבה וגעגוע, הוא מוסיף לשוחח עם קול הפלמ"ח המבכה בתוכי.