התשמע קולי: סיפורה של סופרת הסת"ם שמנפצת את חומות המגדר ביהדות

עכשיו היא עושה צעד אחד נוסף במשעול העצמאות הנשית־דתית ואוצרת, יחד עם יהודית מרגוליס וד"ר רונית שטיינברג, את התערוכה "נשות הספר", שמוצגת בימים אלו (9.42 - 01.5) במתחם התחנה הראשונה בירושלים במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. התערוכה מציגה 54 פירושים לפרשות השבוע שנעשו על ידי 54 אמניות בינלאומיות. 
 

גוגנהיים (46) גדלה בבית רפורמי בצפון קרוליינה. בהיותה בת 20 עלתה לארץ לבד במסגרת חילופי סטודנטים של האוניברסיטה העברית. "למדתי עברית באולפן בארץ בחודשי הקיץ ממש מאפס, את אותיות האלף־בית, כי לא ידעתי מילה בעברית", היא משחזרת. "אחרי שסיימתי את הלימודים בארצות הברית ידעתי שאשוב לארץ".
 

וכך עשתה. היא שבה לישראל, וכאן למדה יהדות ולאט־לאט נשאבה אל תהליך החזרה בתשובה. אולם זה לא היה סוף הנדודים עבורה. בשנת 95' חזרה לארצות הברית, סיימה תואר שני ביהדות וחינוך וניהלה מרכז ללימודי יהדות ואקולוגיה. "התחום הזה היה אחד הגורמים שקשרו אותי לחזרה בתשובה", היא אומרת. "הקמתי בארצות הברית תוכנית ללימוד אקולוגיה ולקשר שלה עם היהדות. הייתי המנהלת הראשונה שם, הדרכתי טיולים והעברתי קורסים".
 

על אף ההצלחה הגדולה, לגוגנהיים היה חלום אחד שלא הרפה ממנה: להיות סופרת סת"ם. "חלמתי על זה מגיל 20, מהמפגש הראשון שלי עם ישראל", היא מסבירה. "כשהגעתי לארץ חיפשתי במשך עשר שנים בכל רחבי הארץ מישהו שיסכים ללמד אותי את רזי התורה הזאת. הרבה סירבו לי, וגם אם הם הסכימו, כששאלו שאלת רב הוא ענה בשלילה. היה מישהו שהרב שלו לא אישר לו ללמד אותי מהטעם שאם אכתוב ספר, הוא יכול להגיע באחד הימים לקהילה ששומרת מצוות, והם לא ידעו שהספר נכתב בידי אישה". 
 

בשנת 2000 הגיעו החיפושים שלה לסיומם. במסגרת תוכנית לאמנות היא הגיעה לערד, שם קיבלה סטודיו שבו יצרה וחדר במרכז קליטה, שבו התגוררה עם עולים חדשים נוספים. במסגרת הביקורים שלה בירושלים מצאה מורה שהסכים ללמד אותה. "זה היה כמובן סיכון גדול עבורו ללמד אותי", היא מבהירה. "בהתחלה הוא לא הסכים ונאלצתי לשכנע אותו ארוכות כדי שיתרצה. אבל אני מנועה מלחשוף את שמו, לפי בקשתו". 
 

התורה באמנות, נשות הספר. קרדיט: הדפס אומנותי ירושלים

אותו מורה עלום־שם עבד איתה במשך תקופה ארוכה והיה שם גם כשקיבלה את ההזמנה הראשונה שלה. הוא בדק אותה וליווה אותה לכל אורך הדרך, מקפיד על קלה כחמורה. "כשהתחלנו לכתוב את הספר יחד, ערכנו דיון בינינו, האם לסמן על ידי חותמת כלשהי על גבי העמודים שהספר נכתב על ידי אישה", היא מגלה. "בסוף לא עשינו זאת". 

ההזמנה הראשונה שלה הגיעה  מחברי קהילה יהודית בסיאטל, שחיפשו דווקא אישה שתכתוב עבורם את ספר התורה. "אנשים שידעו שאני לומדת כתיבה הפנו אותם אלי", אומרת גוגנהיים. "נפגשנו והם הסכימו שאעשה זאת. היה לי תנאי אחד: שיצטרפו אלי עוד נשים המוסמכות לכתוב, וכך היה. מצאנו נשים כותבות מכל העולם – מקנדה, מברזיל, מארצות הברית ועוד אישה מישראל, שאלו למעשה היו כל הנשים שעסקו בספרות סת"ם בעולם – וכתבנו יחד. בסופו של דבר יצא שכתבתי חצי מהספר".
 

העבודה על הספר ארכה כחמש שנים מתישות, "כולל הזמן שכתבתי לבד והזמן שבו הנשים הצטרפו אלי וכתבנו יחד". תהליך העבודה היה ארוך ומורכב וכלל לא רק כתיבה תמה, אלא גם אלמנט רוחני. "בזמן שכתבתי היה לי סדר יום שבבסיסו היה כמו עבודה לכל דבר,  אבל היו בו אלמנטים נוספים כמו תפילה והתבוננות פנימית", היא מספרת. 
 

תוך כדי כתיבת הספר הסתיים הפרק הדרומי בחייה, וגוגנהיים שבה לירושלים והתפרנסה מהאמנות שלה. כיום היא מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה ביישוב אביעזר. "בעלי מאוד פמיניסטי בעצמו והתמיכה שלו בי הייתה מעל ומעבר, וזה לא מובן מאליו. אני מכירה סופרת סת"ם שלא עוסקת במקצוע משום שבעלה מתנגד לכך בתוקף", היא מספרת. "בעלי גדל בבית מסורתי קונסרבטיבי והרבה פחות שומר מצוות ממני. אנחנו שומרים מצוות בבית, ובאותה נשימה מקיימים בו שיח פתוח ולא עושים דברים על אוטומט, בעיניים עצומות".
 

בכל הנוגע לאמונה, גוגנהיים לא מאמינה בהגדרות. "אני לא שייכת לזרם מסוים", היא מודה, "עבורי ההלכה זה משהו חי שצריך להתמודד איתו בשיחה, בשאלה, בחקירה, בהתבוננות. אחרת היהדות בכלל לא הייתה משהו חי כפי שהיא כיום". 

"לקח הרבה שנים עד שהייתי מוכנה לשים בצד את האיסור שמוטל עלי כאישה לכתוב ספר תורה. למרות שאם בוחנים את הסוגיה לפי ההלכה, הרי שהאיסור הוא רק לקרוא ספר שנכתב על ידי אישה ואין איסור על הכתיבה. אבל אני מאוד נאמנה לדת ולהלכה, ועבר זמן עד שהייתי מוכנה להצהיר בפני עצמי שאני לא מוכנה לשים את עצמי ואת הרצונות שלי בצד בגלל העובדה שמבחינת הדת ספר שנכתב על ידי אישה הוא לא כשר". 

מאז סיימה את כתיבת הספר – לפני כשנה - החליטה גוגנהיים להניח לרגע את הכתיבה בצד. במקום זאת היא פנתה לעסוק באינטנסיביות גדולה יותר בפרויקט פרשת השבוע. "כשהתחלתי את העבודה על הספר הרגשתי שהמפגש שלי עם הטקסט הוא מפגש אינטימי, אבל הוא גם מפגש שלי עם העם היהודי וההיסטוריה שלנו ובין מה שמחבר את כולנו, בין אם אנחנו דתיים או חילונים", היא אומרת. "החוויה המורכבת הזו הובילה אותי לרצות להיכנס לעומקם של דברים. הרקע שלי כאמנית וכעובדת בקהילה וההגדרה שלי כפמיניסטית הובילו אותי לשאול איך נשים יהודיות יגיבו ויפרשו את הטקסטים. חשבתי איך אפשר לחבר נשים למקורות ולגרום להן לשאול שאלות".
 

גוגנהיים החליטה לפנות לאמניות מכל העולם, אך לא הצליחה לתאר את מורכבות הפרויקט: "לא הבנתי למה אני נכנסת מבחינה אדמיניסטרטיבית, אבל החזון - ליצור תורה ויזואלית על ידי 54 אמניות, בהתאם לפרשות השבוע - הוא שהוביל אותי". העובדה שהיא הגבילה את החיפוש לאמניות יהודיות שעובדות עם קלף גרמה לכך שתהליך הבחירה התפרש על פני עשר שנים.

"בגלריות ברחבי העולם מוצגים יותר אמנים גברים, כך שהמטרה היא להביא את הקול של הנשים לקדמת הבמה ולגרום לו להישמע", היא אומרת. "בנוסף, נוצרה לנו כאן הזדמנות פז להבין את הפרשנות הנשית לטקסטים התנ"כיים. עד כה הרגשתי שאני לא מצליחה להתחבר לפרשנות הקלאסית שממנה אנחנו לומדים, משום שהיא נכתבה כולה על ידי גברים. פרשנות לטקסט היא עניין אישי, סובייקטיבי, והוא מגיע מהמטען האישי שנושא איתו הפרשן ומכאן נובע השוני. אם גבר נותן פרשנות לסיפור של שרה אמנו, שהייתה עקרה, הוא לא יכול להתחבר למקום של האישה שלא מצליחה להרות ולהביא ילדים לעולם. כשאישה באה לפרש טקסטים, היא מביאה את הפרספקטיבה שלה, את מי שהיא ואת עצם היותה אישה".