רסיס של נחמה

הייתי חייבת לגלות את כל התשובות לקיום, וידעתי שיש משהו מעבר לנו. רציתי להביע את עצמי. באותו זמן למדתי משחק ב״הבוסתן״ בנתניה, לא משום שרציתי להיות שחקנית, אלא משום שהייתי צריכה לפרוק את כל הרגשות שהציפו אותי עם כל הסודות ותעלומות הקיום. מה שנקרא ״גיל ההתבגרות״.

במהלך חיי יצא לי להביט מדי פעם אחורה לאותה התקופה, אך לא זכרתי שמלבד שירה פואטית שכתבתי באותו הזמן (שעסקה בהשוואה בין אנשים לכבשים ובנטייה להתנהל כמו עדר) , גם גיליתי את ז׳אן פול סארטר. רק כשפגשתי חבר ילדות מ״הבוסתן״ שלא ראיתי שנים, הוא ציין ״אני זוכר אותך מ׳הבוסתן׳ קוראת סארטר בגיל 15״.

אז כן, הייתי ילדה מופנמת וביישנית, ומצאתי את התשובות לקיום בספריו של סארטר, ובמיוחד ב״הבחילה״. לא ידעתי אז ששאלות החיים יישארו לעד כמוסות ומסתוריות, ושדרכו של אלוהים היא דרכו ודרכנו, ודרך זו אנחנו מגלים צעד אחרי צעד.

אף על פי שהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית תוהה בקשר לתפיסות הגורל והמשמעות המטאפיזית של החיים, הספר ״הבחילה״ - המספר על חייו של אנטואן רוקאנטן, היסטוריון ששקוע בדיכאון ובדידות - השרה בי נחמה בתקופה שבה הפכתי מילדה לילדה יותר בוגרת.

בתהליך הטיפוס שלי בסולם החיים, אני תוהה על השאלה הזו: על הברירה בין גורל לבין קיום רנדומלי, שאלה בסיסית המעסיקה אותי וטומנת את בסיס החיים. האם יש לכם התשובה? בכל מקרה, למדתי למצוא את היופי ואת ההנאה בכל דקה אפשרית, ולקחת בחשבון שבין אם הרגע הנתון או השנייה הזו גורליים ומשמעותיים ובין אם לאו, השאיפה להנאה תמידית היא המשמעות שאינה ניתנת לערעור. בקיצור, תיהנו ותעשו מה שבא לכם. תאהבו את מי שלבכם יוצא אליו, תמשכו את האנשים והרגעים שנפשכם חפצה בהם, ואם תמצאו את משמעות החיים - תתקשרו אלי. ♦