חג אסיף: שורות פותחות ממיטב הספרים עם ניחוח של שנה חדשה

תיאור: גוי קשיש ועיוור נודד עם ילד יהודי בן 11 בין הכפרים של אוקראינה, בתקופת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. הקשיש הינו חייל ותיק המחשל את הילד פיזית ונפשית. פואטיקה של שיעור בחיים.

צילום: יח"צ

פתיחה: “הם הולכים משדה לשדה ומחורשה לחורשה. אחרי שעה של הליכה הם עוצרים ליד עץ, יושבים בצלו וממשיכים.

“אם נקרו בדרכם מעיין או באר יאנֶק מעלה דלי מים, והם רוחצים את פניהם ושותים עד שמרווים את צימאונם.

“'עייפת?', שואל סבא סרגיי.

“'לא', משיב יאנק.

“'ננוח מעט ונתקדם'".   

תיאור: רומן נדודים שסגנונו ושפתו כמו נלקחו מעבר ספרותי יהודי–גלותי, רחב יריעה. פאני קייזמן יוצאת אל מחוזות האימפריה הרוסית ב–1894 כדי לחפש את גיסה שנטש את אחותה. בלתי צפוי.

פתיחה: “מתוך עיתון ‘המגיד', גיליון ו, יום ה, ב אדר, התרנ"ד (8.2.1894):

“זעקת אישה אומללה

“תחינתי לפני הקוראים הנכבדים לרחם עלי, אישה גלמודה ועצובת רוח, אשר אישי עזבני בחג הפסח, רק חמש שנים אחרי הנישואים, ושלושה ילדים בריאים לנו. ויהי בדרך אל פינסק להביא פרנסה לביתו, וישלח ויקרא לי ואבוא אחריו עד חג הסוכות. ועתה נעלמו עקבותיו, ונמסר לי כי ראוהו במלון אורחים במינסק, ואחר כך נצפה על עגלת מסילת הברזל בדרכו לקייב, (...)". 

תיאור: רומן ראשון של צעיר חיפאי. חיפה והמבורג מופיעות בסיפור כשני מחוזות זמן, ילדות ובגרות. ובין שתיהן נטמנת מועקה משפחתית שנובעת מלידת ילד “לא בסדר". בנוי היטב, אמין, מבטיח. 

צילום: יח"צ

פתיחה: “עד אותה שנה הכל היה ברור. חיפה הייתה כר נרחב לחלומותיו הממוצעים של ילד בן שבע. עירונית מספיק ומיוערת דיה, סיפור אורבני בג'ונגל. בית הספר היה במרחק הליכה, מדרכות מסומנות בגירים הפכו למגרשי משחקים, בלוקים צמחו בין גזעים וסיפקו חדרי מדרגות מקורים. עיניים החלו לבלוש, לוטשות אחר חללים לא מתוכננים, כאלה שנפערו לפתע בין בניינים, מצמחים, ממלכות וימים, הרים וטירות".  

תיאור: הספר השלישי למבוגרים של יוצר סדרת “הרפתקאות הדוד אריה" לילדים. התמודדות של צעיר עם מחלתו חשוכת המרפא של אחיו. פרטני כמכתב אישי הביתה, שבו המספר משתוקק לפרוש את כאבו ובו בזמן להתגונן מפניו. 
 

פתיחה: “בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא: הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא. ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כאילו זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה". 

תיאור: המחברת זכתה לפרסים על הרומן הראשון שלפנינו. עובדת ארכיון במוסד בירוקרטי, צופה באוכלוסיית המשרדים בעין ביקורתית. כולם שואפים לצאת במסגרת תפקידם למחוז חפץ נכסף.

צילום: יח"צ

פתיחה: “בזמן האחרון היא נכנסת הרבה לחדר שלי. היא באה לירות עלי את צרורות המילים, מתוך הפה הטעון שלה, והמילים החדות מפלחות את האוויר, עושות חורים בבשֹר, בוֹרוֹת. היום בבוקר נכנסה עם כל הגוף שלה ובבת אחת נעמדה מולי. אני ישבתי וסידרתי בשקט את התיקיות שחזרו הבוקר לארכיב, זו על גבי זו, בסדר האל"ף־בי"ת, שיהיה יותר נוח לתייק אחר כך, והראש שלי היה רכון על האותיות, ואז הקול שלה שהגיח, כאילו משום מקום, ‘משהו לא בסדר עם הסדר של התיקים', ואני הרמתי את הראש בתנועה אחת, בבהלה (...)".

תיאור: המחברת היא מנחה לכתיבה אינטואיטיבית. הגיבורה שלה מבקשת פתרונות לרווקותה. היא מגיעה למגדת עתידות ולמיסטיקה. אמונות ופילוסופיות שונות מטשטשות בחייה את הגבול בין המציאות הגלויה לסמויה.

צילום: יח"צ

פתיחה: “לא נותר בה הכוח לשמוע עכשיו הצהרות אהבה. היא הסתתרה מאחורי השולחנות האחוריים, בפינת העישון, אחרי שורת המלצרים שכבר העמיסו מנות אחרונות. סינתטיות.
 

“כבר שבוע שהיא עם כאבי בטן מהמחשבה על החתונה. בתוך חבורת הבנות שהולכת איתה מאז התיכון, ליאת הייתה לה אחות לצרה. שתי הרווקות האחרונות שנשארו מתוך מה שכינו: ‘פורום המתבגרות'. השם הזה נזקף לזכות אמא שלה, שאמרה להן פעם במנוד ראש: לא משנה בנות כמה תהיו, תמיד תישארו מתבגרות. כמו שהיא מכירה את אמא שלה, הייתה כאן ככל הנראה כוונה נוקבת, אבל הבנות האחרות אהבו את הרעיון ופירשו אותו כמחמאה. היא לא התווכחה".