בעלה נהרג במבצע צבאי באחת השנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, והיא הייתה עומדת במרפסת ביתה בקומה הרביעית בבלוק המגורים הענק שלנו, ומקלפת מבוקר עד ערב תפוחי אדמה.
"קדוש הוא לא היה", אמרה גברת לרנר על הבעל המת, "אני מתכוונת עם נשים...היו לו", ובדברה אחזה את שמלתה צבוטה בין אגודלה ואצבעה, כאילו עדיין עליה להישמר מפני אותו גבר פרא מנוח.
סלילים סלילים של קליפות תפוחי אדמה היו יורדים משמיים אל החצר מטה, נושרים מסכינה של אלמנת תפוחי האדמה, ונערמים בשקט על פני הקרקע החשופה. בכל מקום אחר בחצר שלנו בקעו מן הקרקע עצים עיקשים, שיחים ופרחים, ורק תחת המרפסת ההיא גווע הכל תחת הערימה העולה של קליפות. כמה צמחי עשב, שאולי זכו לעידוד מעמילן תפוחי האדמה, נימרו מעת לעת את השטח המת, אך לא לאורך זמן. שכבה נוספת של קליפות הייתה יורדת מטה וקוברת אותם ואת שאיפותיהם לחיות. דמותה של האלמנה, העומדת במרפסת החשופה, הגבוהה, הייתה סימן תמיד בחיי השיכון, כזה שאין שמים לב אליו. מוזרויות לא חסרו אצלנו, והסובלנות כלפי כל אחת ואחת מהן הייתה רבה. האלמנה הייתה עומדת תקיפה במרפסתה, משעות השחר עד הערב, ואז הייתה מגיפה עצמה בתריסים סוגרים בלי חרך. לאן הלכו כל התפודים המקולפים? איזה מאכלים הכינה מהם? איש לא שאל עצמו ולא התעניין.
"הוא מת בגלל טעות שלו, שעשה", הייתה מציינת לעתים גברת חכמי מקומה ג' בכניסה ב'. בשיכון שלנו, לרכילות, בניגוד לכותרות העיתונים, שהיו שקרים של פוליטיקאים, בכירי עולם וחנפים אחרים, ניתן משקל מוחלט של מהימנות, ולפיכך נודע עם השנים שהמנוח הביא עליו את מותו. מי יודע, אולי הכשיל מבצע חשוב. וזו מקלפת תפוחי אדמה.
מבטיה של האלמנה ודאי חזו בכל המתרחש בשיכון. הצד הפונה אל מרפסתה. החצר, הסמטה שלנו, הרחוב הראשי הסמוך, המסומן בטור נוקשה של עצי צפצפה חסרי צל. אנשים התנהלו וחיו תחת עיניה, אך לא נראה שעוררו ניצוץ ענן במבט הקהה, חסר התנועה, של עיניה. גופה נוצק כיחידה אחת, חסרת תנועה כמעט, כמעין אנדרטה גבוהה ובודדה. גם משחקי החצר שלנו, הילדים, על רעשיהם ומעופי הכדור הפראיים לא חילצו ממנה אות חיים עירני.
הקליפות המשיכו לנשור, בקצב איטי, קבוע. מבטה היה מתעורר ונמשך אל אמבולנסים חולפים או אל המסוקים הענקיים שהיו חולפים מעל גגות השכונה, נוסעים פצועים ונאנקים אל בית החולים רמב"ם, כאילו ייתכן שבעלה מוטל באחד מהם, עדיין פצוע, וטרם נחתם הגורל. אפילו ידה הקולפת הייתה קופאת מרגע ששמעו אוזניה יבבת אמבולנס או טרטור עמוק של מסוק, עד שנדמו הקולות הללו בחולפם, מניחים לקולות השגרה להשתלט מחדש על השכונה. או אז הייתה שבה היד הקולפת למלאכתה, וסלילים לבנבנים־צהבהבים היו משתלשלים בדרכם הגרדומית אל לב הערימה שלמטה.
לא היה נזק רב באלמנה המקלפת, אלמלא פעם בשנה, בחג הסוכות, קרץ דווקא המקום החשוף, הנקי הזה, להקמת הסוכה של השיכון. אף אחד לא העז לעלות סתם כך, לדפוק על דלתה ולבקש בשם נימוס שכנים להשעות את מלאכת הקילוף למשך שבעת הימים, שהרי אז, לצד הבקשה, עוד היו נדרשים לפטפט, לשאול לשלומה, להניח לה לפרוק את העול האיום שבנפשה, ולאנשים היו צרות משלהם. על כן ננקטה שיטה מסוימת של תחכום. רב הובא.
הרב, בעל מראה רך כלשהו, צעיר למדי, ואולי גם נאה, הובל על ידי נציגות המעוניינים במעלה המדרגות אל דירת האלמנה. צלצול. רגע דממה. צעדים. והנה היא. מוכנה לשוחח.
הסבירו לרב מבעוד מועד מתי נהרג בעלה. גברת לרנר תחמה את האבל, הבהירה איך לא שמר עצמו מנשים זרות, ואדון לוין עודד את הרב, והבהיר לו שלא מדובר באישיות כבדת משקל, אלא ברייה שכל תשומת לב רוחנית תהיה לה מספיקה בהחלט כדי לקבל את הדין.
"כן?", תהתה האלמנה.
והרב החל להסביר. והסתבך. האלמנה עמדה מולו אטומה, תפוח אדמה וסכין בידיה. בצר לו פנה הרב הצעיר אל דברי כיבושין וחוכמה, מעט היסטוריה יהודית וחשיבות מנהגים ומסורת. מאחוריו היו אנשי המשלחת מאוכזבים וסבלנותם אבדה. עוד בטרם עלה הרב אל הדירה כבר נתחבו לידו שתי שטרות, ועל כן לא הסתפקו הדיירים בדברי חוכמה כלליים, והם דחקו בו מאחור ומהצד במבטים מזרי אימים.
נמלט מהבל נשימתם של נציגי הדיירים, נשם הרב נשימה עמוקה ודרש,"ובכן, קיים חשש הַסְכָכָה... הקליפות...הסכך...עירוב".
וכך, ללא קושי, החל המנהג המוסכם, הנוח. מדי שנה שבתה האלמנה משך שבעת ימי סוכות.
כשהגעתי אני לגיל שבו השתייכתי לחבורת המסייעים להקים את הסוכה, ונחלצתי מקבוצת מנקי הררי הקליפות, כבר היה מוכר גם היטב המנהג שהחל באופן מפתיע בשנה הראשונה. האלמנה התייצבה בערב הראשון של החג בפתח הסוכה, כאשר הצטופפו הילדים עם ארוחות הערב, ובחנו זה את מנתו של זה, ובזרועותיה קערת ענקים מלאה צ'יפס. לא היה פשוט לסעוד מן הצ'יפס הזה, לא מיד, אבל בחלוף השנים כבר הייתה הקערה לחלק ממנהגי הערב הראשון, מסורת שהתמידו בה האלמנה הדוממת וילדי השיכון.
מלחמת שלום הגליל פרצה בחודש יוני של שנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים, ובחודשים שאחר כך היו חולפים על פני השיכון מסוקי הענק, מגרגרים על מטענם. האלמנה עמדה בחלון מרפסתה, כאילו לא חלפו השנים, כאילו לא נועדו בני אדם להתגבר על משברי חייהם ולהתקדם, להשתקם.
"זה אולי יש לה משהו במצפון?", תהתה גברת לרנר.
והשאלה זכתה בהסכמה. זו היא. לא הכל פשוט ונקי באבל הזה, הנמשך יותר מעשור.
לקראת חג הסוכות של אותה שנה, כרגיל, לא נדרש לבקש ולהזכיר דבר. האלמנה חדלה מקילופיה, הניחה לאנשי השיכון לנקות את הערימה הגסה, המשתרשת כבר בעומק הקרקע, ולהתחיל להכין את הסוכה וקישוטיה. השנה עמדה לחלוף כרגיל.
אבל בבוקר השלישי של החג מצאו את האלמנה מרוסקת בלב הסוכה שלנו. במותה גרפה עמה את הסכך והמוטות והפכה את הסוכה על תכולתה. השוטרים הגיעו לבדוק את עיי החורבות.
"הם בדרך כלל משאירים מכתב", ייעץ להם אדון לוין, כבר־סמכא.
מר צאלי, שלא ישן בלילות, סיפר שבאמצע הלילה עבר מסוק גדול, ועצר ממש מעל הבלוק, אולי המתין למסוקי המבנה שלו, או חיפש לרגע את דרכו.
"ממש מעלינו עמד", אמר, "שתי דקות אולי. איך לא התעוררתם?".
"אולי הייתה שם יותר רומנטיקה ממה שחשבו", הפיחה גברת לרנר אד אחרון של מסתורין.
חודשיים אחר כך עברה לגור משפחת נתנזון בדירתה של האלמנה, והשקט חזר.