שבוי בקסמו

כולנו היינו נפעמים מהכתיבה של תומאס מאן. הוא עצמו כינה אותה “נוי של דיבור”. זיהינו בספר עומק של חוויית קיום ומוות לעומת חיים, ואת קו התפר הדק מאוד שבין חיים ללא חיים. יש בספר ניסיון להתמודד עם הקושי של היעלמות החולים, כשהיה ידוע שכל אחד מהם ימות בסופו של דבר, והכל עטוף בסוג של סרקזם שלא כל כך אהוב עלי, אבל בהחלט מובן לי השימוש בו כדי לרכך את אימת המוות והסופיות הזו. הוא ניהל את ההתרחשות בצורה כזו שאתה מרגיש יותר חיים מאשר מוות. מובן שישנה גם ההתמודדות המדהימה עם שאלת הזמן החולף, עם הפטיפון שבו המוזיקה מוקצבת בזמן. כל הדברים האלה הילכו עלינו קסם. עובדה שהרבה שנים אחרי קריאת הספר, אני נושא בתוכי את הנוכחות החריפה של הדמויות ושל ההתרחשות עצמה. 
 

חוויית הקריאה הייתה חוויה משותפת שלנו, הילדים בבית חינוך עיוורים. החוויה של היום היא חוויה אישית שלי. השינוי הוא המשמעות של האמנות כלפי החיים עצמם כסוג של פיצוי ולא רק מפלט, מעין תחליף לחוויית החיים עצמם. האמנות נותנת פשר לסבל האנושי, ובלי ספק בספר הזה יש סבל של חולי השחפת ההולכים למות, אבל יש בו גם הרבה שמחה ביחסים בין הדמויות, וזה נותן לי מענה בחיפוש אחר פשר לחיים עצמם ולשאלה בדבר הדהירה הבלתי מרוסנת של הזמן, כשהעתיד הופך הווה במהירות בלתי נסבלת. זה מפיק את העמדה הקיומית שלי היום.
 

ספרו שיריו של ארז ביטון, “בית הפסנתרים”, יצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"הר הקסמים", תומאס מאן, בתרגום מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים

עוד בפרויקט:

רון מיברג על "פחד ותיעוב בקמפיין הבחירות 72'"

תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח

ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"